יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

פויקה במדבר*


בשנתיים האחרונות פיתחתי תיעוב שקט אך עקבי כלפי בתי קפה. לא המקומות עצמם, חלילה, פשוט כלפי הרעיון שאני עצמי אשב בבית קפה. מדובר בטוויסט די מפתיע בעלילה, שכן בזמן שהתגוררתי בתל אביב – תקופה שנמשכה רוב חיי הבוגרים - ישיבה בבתי קפה הייתה פעולה שעשיתי בתדירות גבוהה בערך כמו, נניח, לנשום.
אבל מאז הכול התהפך. אחרי שהיו עבורי במשך שנים מקום מפלט, פינוק והנאה, עכשיו בתי קפה איכשהו מרגישים לי מיותרים לגמרי. הכיסאות לא נוחים. הדיאט קולה יקרה מדי. שיחות החולין תפלות. הבגדים יומרניים. אפילו ב"קפה איטליה" החמוד, שמגישים בו אוכל ממש טעים, אני מגלה שמתישהו נגמר לי האוויר ואני נמלטת החוצה כדי להתיישב על הרצפה, לעשן סיגריה, ולהשתעשע מהידיעה שאימא שלי הייתה מזדעזעת לראות אותי ככה, זרוקה כמו ג'וחית על המדרכה המזוהמת.
זה לא בגללם, זה בגללי. נדמה לי שמילאתי את מכסת בתי הקפה שלי לזמן הקרוב. ישבתי שם מספיק בשביל חיים שלמים של שלושה אנשים. אני עדיין יושבת בהם מדי פעם, כשיוצא, אבל בשורה התחתונה - כנראה שנגמלתי. לא שזה היה קל. למעשה, עקירה כירורגית ללא הרדמה כנראה הייתה נעימה יותר. אבל עכשיו, כשעין הסערה מאחוריי, קשה לחזור לאחור.
ידעתי מראש שבמצפה רמון, בה עברתי לגור לפני שנתיים, אין היצע קולינרי בכלל, ולא ממש היה אכפת לי, אבל כמי שנולדה וגדלה בעיר שיכולה לספק כל גחמה קולינרית במחי שיחת טלפון – החל בירקות המאודים עד לדרגת שלמות הבראסרי וכלה בשיפוד צלופח אוורירי ברוטב טריאקי של "אונאמי" – חשבתי ש"היעדר היצע" משמעו בעיקר שאין את הלחם מקמח מלא האהוב עליי בסופר. אסון, אבל בקנה מידה מקומי.
לפיכך, כשגיליתי שאין כאן בכלל בתי קפה - כלומר, יש אחד וחצי, אבל הם לא ממש עומדים בסטנדרטים תל אביביים – וגם לא מסעדה (חוץ מאחת), נפלה עליי תוגה. במקביל, התברר לי שבסניף "שופרסל שלי" במצפה רמון, ללא ספק אחד הסניפים הכי הזויים, צפופים ומוזנחים שנתקלתי בהם אי פעם - משווקים מלאי מוצרים חלקי וגחמני. בימי שישי, כשכל היישוב צובא על הקופות, תגידו תודה אם תצליחו למצוא קוטג' – אפילו רק כדי שתהיה לכם האופציה להחליט לא לקנות אותו. מילא קוטג' - סלסלות להנחת המצרכים לא תמצאו. פשוט גנבו את כולן.
כמו בכל גמילה, זה התחיל בפחד קר ושקט. כזה שמתפשט לך בבטן כשאת מבינה שהגיע הזמן להיפרד מהרגל מענג במיוחד. אחר כך הגיעו געגועים עזים. ובהמשך סתם קיטרתי. אני עדיין מקטרת לפעמים. אבל בסוף, בלית ברירה - נגמלתי. מגבינות בוטיק. ממוצרי המזרח הרחוק. ממעדניות. מהטייקאוויי, מהמסעדות, מבתי הקפה. מתנועת החיוג האוטומטית ל"קנגורו", מלדקלם בעל פה את מספר כרטיס האשראי שלי. ככה זה: כשאין היצע – אין צריכה. גם אם את רוצה לבזבז כסף, אין על מה.
אז התרגלתי לחיות פשוט. לא בגלל שאני אדם כה רוחני ונעלה, אלא פשוט בגלל שאין בנמצא קבלני תיווך שיבצעו עבורי את העבודה המלוכלכת. אני מנקה בעצמי – כי המנקות פה מבוקשות יותר מבר רפאלי; מטפלת בגינה – כי אחרת אאלץ לגור בתוך שדה קוצים מטונף. וכן, גם מבשלת לעצמי. ממילא אין כאן משהו יותר טוב לעשות.
כשההיצע הוא בסיסי, גם החך מתרגל לחשוב פשוט. בעיר אומנם התרגלתי לטעמים מתוחכמים, אבל מישהו אחר היה זה שבישל אותם. גם כשכבר בישלתי, היה לי היצע זמין של מצרכים. הפעם, אין לי אף אחד מהם אז בלית ברירה, אני נפרדת מכל התבלינים, הרטבים והציפויים, שחצי מהם מעולם לא הגיעו לסופרמרקט של מצפה, ונשארת רק עם חומרי הגלם.
ככה הפסקתי לאכול פסטרמה. ואחר כך ביצים ועוף לא אורגניים. ובהמשך חומוס תעשייתי. ועוגות קנויות. לא בגלל שיש לי עקרונות אורגניים ואקולוגיים נעלים. פשוט שמתי לב שזה נורא לא טעים. אובייקטיבית. אם בעיר עוד יכולתי לתקוע כאלו על הדרך, מול המחשב, בימי לחץ של העבודה - עכשיו, אני פשוט יותר מדי מבחינה בכך שאני אוכלת קקה של דבר. זה די מוציא את כל הכיף מהעסק.
המפגש עם הפויקה, הקדירה האפריקאית ששף אריאל כהן – שגם עומד בראש המסעדה המוכרת, בעלת השם הזהה, ביפו -  התקין עבורי במדבר למען הגליון הזה, המחיש סופית את השינוי הבלתי צפוי שחל בי. אני יודעת, פויקה ומדבר נשמעים כמו שידוך משמיים, אבל כמי שלא טעמה פויקה מימיה, הייתי דווקא די חשדנית בהתחלה. מי אמר שזה שאני גרה במדבר אומר שאני צריכה לאהוב פויקה? עד שלמדתי לתקשר עם להבת הגז הביתית שלי, אין לי שום עניין בטכניקות בישול אתניות, ועוד של גויים.
העניין עם מאכלי פויקה, זה שרוב הישראלים, כמוני, מכירים אותו בגרסה הלכאורה יותר מתוחכמת. בדרך כלל היא כוללת כמה סוגי בשר (או דגים ופירות ים), ירקות, תפוחי אדמה, לפעמים גם חלב קוקוס ותבלינים, מה שהופך את כל העסק למעין נזיד עשיר למתקדמים. צורת הבישול הזאת מאפשרת לעשות שימוש בסוגי בשר פחות איכותי, שמתערבבים ביחד לתוצאה סופית מוצלחת יותר מסך רכיביה.
אבל הגרסה השנייה - והכל כך יותר מגניבה -  פשוט שומרת על חומרי הגלם כמות שהם. או במקרה שלנו, נתח אנטרקוט ונתח שייטל יפהפיים ומחרמנים, כמה תפוחי אדמה קטנים, קצת פטריות פורטובלו וצרור בצלים ירוקים, שמושלכים לתחתית הסיר, כדי לשמש כמצע. כאן הפויקה משמשת פחות כקדרה ויותר כמעין תנור, שחומו העז אוטם את הבשר וחורך בנעימות את תפוחי האדמה והפטריות.
או ככה לפחות נדמה לי. אני לא נורא מבינה בפויקה, ובזמן שאריאל כהן סידר את כל המרכיבים הנחמדים האלו בתוך הסיר הרותח - והוסיף בין לבין גם שבבי עץ בשביל הארומה - נפתח גם בקבוק יין, ומאז הזכרון שלי קצת התערער. מה שאני כן זוכרת זה שירח צהוב חסר עלה בשמי הלילה, ולצידו נפרשה שמיכת כוכבים, ואני השתרעתי ליד הגחלים הלוחשות וחשבתי שאולי פויקה דווקא כן מתאים למדבר.
צריך לאהוב אותו, את הנוף המדברי. לא כולם אוהבים. רוב האנשים מעדיפים את הצפון, רוצים לראות ירוק בעיניים. נחלים זורמים ברגיעה ומפלים שוצפים בעליזות, עצים ופרחים ושיחים ודשא שפורצים מתוך האדמה הפורייה, השוקקת חיים. לעומתם, העירום הצהוב של המדבר נראה להם מונוטוני ומדכא, מעורר תחושה של כלום ומוות. אבל מי שאוהב את המדבר, מרגיש שהיעדרה של הצמחייה והמים רק חושף את הבסיס, שממנו הכל מתחיל – את האדמה.
אדמה היא הארכיטיפ של חומר הגלם. קליפת כדור הארץ. אין יותר חומר גלם מאדמה. במדבר, האדמה הזו היא עירומה, ולעירום הזה יש עוצמה אדירה, בראשיתית, שלפעמים קשה להכיל. זה בסדר, היא שם כדי להזכיר לך גודלך הנכון בעולם, וזה דבר טוב להיזכר בו, כשיש מסביב כל כך הרבה רעשי רקע, והסחות דעת, ורטבים, ותבלינים, וציפויים – עד שלרגע את עלולה להתבלבל ולשכוח את מה שחשוב באמת. ומה שהיה חשוב באמת, במקרה שלנו, זה הבשר.
אז קצת אחרי שנפתח בקבוק היין השני, ותפוחי האדמה והפטריות חוסלו כולם, כהן מחלץ מהסיר את נתחי הבשר המוכנים, ומניח אותם על נייר פרגמנט. הוא פורס נתחים אדומים מבהיקים, מיציהם ניגרים על קרש החיתוך, ואנחנו זוללים בידיים, ולא מפסיקים עד שלא נשארת אפילו חתיכת בשר אחת.
"אז מה, נגמלת לחלוטין?", שואל כהן, אחרי שארבעתנו – כולל הצלם והכלב שלי – נשכבים על האדמה ושותקים כחצי שעה, שמוקדשת לבהייה בכוכבים ולעיכול. לא ממש ברור לי ממה הוא חושב שנגמלתי, אולי כי גם לי לא ממש ברור: מבתי קפה? מאוכל מתוחכם? מתל אביב? מתרבות הצריכה? כל זה מרגיש פתאום נורא רציני וכבד, כמו החושך ושקט הסמיכים שעוטפים אותנו בבת אחת.
לא חושבת שנגמלתי מכלום, עניתי בסוף, רק הבנתי שכשאת הופכת את הדרישות שלך לצנועות יותר, כל דבר קטן הופך למטח זיקוקי די-נור של עונג. הגעתי לפה קהת חושים מרוב ריגושים, אני אומרת לו, מסוחררת מרוב אטרקציות שנלחמו על תשומת ליבי וחכי. עכשיו, אני לא צריכה הרבה בשביל לשמוח: תפוח אדמה בטעם מדורה, כוס תה מהביל, נתח בשר משובח שמדמם על חתיכת נייר. אין בית קפה תל אביבי, מוצלח ככל שיהיה, שיכול היה לנצח את זה. על אחת כמה וכמה אם הצטיידתם מראש בגבר חסון, שיסחוב עבורכם את הפויקה. שוקל מאה טון, הדבר הזה. 

* פורסם במוסף שמחת תורה של "מעריב". ולא, זה לא במקום פוסט חדש, שיגיע בימים הקרובים.

14 תגובות:

  1. יופי של פוסט. אצלי עפו הזיקוקים כשגיליתי בגיחה אקראית לת"א את היוגורטריה :)
    http://ovedbabait.wordpress.com/2011/02/07/%D7%9E%D7%94-%D7%9B%D7%91%D7%A8-%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%A9%D7%AA%D7%99/

    השבמחק
  2. אחרי שקראתי את התובנות שלך על אדמה בכלל ואדמת המדבר בפרט, ראוי שתפגשי את יואב אבני, ד"ר לגיאולוגיה, תושב מצפה רמון. איש אשכולות מרתק ובמיוחד בכל הנוגע לאיזור מצפה רמון. לפני זמן מה ערך שישה סיורי גיאולוגיה מרתקים לקבוצה שהתארגנה לטובת עמותת קשת ומועדון הגאז במצפה רמון.

    השבמחק
  3. אליען יקרה, הפוסט הזה מבריק, מרתק , ומגרה. גם מחינת הנושא וגם מבחינת הכתיבה היפיפיה. רגעים אלתרמניים עירוניים "שמיכת כוכבים" מתערבבים בפשטות האדמה שהצלחת ללמוד לאהבו כל-כך, וזה מעורר השתאות והשראה. בכלל, כל הבלוג שלך מרשים, מעשית (כמו ההתמודדות עם 13 ברושים מתים)וגם רעיונית. נשמע שטוב לך שפ מאד, וממקומי התל-אביבי, שמיום ליום אני מתחילה למאוס בו, זה יוצר געגוע, ובאופן אבסורדי, דווקא אל הלא מוכר... תודה.

    השבמחק
  4. נועה יקירה, תודה מכל הלב! ריגשת אותי מאוד

    השבמחק
  5. רמון, תודה על ההפנייה. אחפש אותו

    השבמחק
  6. עובד וליה,תודה :) ועובד - יוגורטיות הן לא כוס הגלידה שלי, מצטערת...אני יותר חובבת פרוזן יוגורט בגרסה המיושנת משנות השמונים.

    השבמחק
  7. נולדתי וגדלתי במצפה עד גיל 21 ולפני 3 שנים כל משפחתי עזבה ואני נחתתי באוניברסיטת תל אביב... קראתי את כל הפוסטים בנשימה אחת, ועכשיו... אני רק רוצה לחזור הביתה!
    תודה

    השבמחק
  8. אחרי כמה פוסטים עם כוסית קטנה בצד, תענוג.

    יש לי הגדרה משלי למילה שופינג כי ישנן מילים שקיימות בחלל משלהם, ללא אחיזה ברורה במציאות.
    אז מדי פעם כשאני נזכר ביכולת הזאת לחשוב על משהו, מגיע אלי ביטוי מוזר או מילה עקומה מהשפה לאוברול כללי ויציקת משמעות.

    כרגע, ההגדרה המעודכנת לשופינג במילון שלי היא רכישה של מוצרים שדוגרי, לא באמת צריך.

    טיפוח תרבות צריכה כחסם סימני שאלה היא מגיפה שרק הולכת מחריפה. מאז שהייתי נער ועד דקה לשלושים היו לי תמיד "חשבונות" בפאבים ובתי קפה שכונתיים בתל אביב.

    בשנים הראשונות אחרי החתונה בילינו לפחות שלושה ערבים בשבוע, כשהפואנטה של הבילוי היתה "מבלים כי אוכלים ושותים במקום ההוא". בשלב מסויים ואני מקווה שעם הרבה קשר לגיל, מיציתי והבילוי בחוץ הפך לתפל. אני יכול לחתוך את הרגע המדוייק ברמה של יום וסיגריה.

    פתאום זה פשוט נמאס. הפסקנו "לצאת בלות", הוצאנו את ה-TV מהבית, צחצחנו ושיפצנו אותו באהבה והפכנו אותו לאי מרגוע עם אווירה שלא קיבלנו באף מקום בילוי. אחרי שנתיים עזבנו את העיר ומאז אני מתבאס להגיע, לא מתגעגע לכלום -ובמיוחד שלא לתרבות הקניונים שאליה אף פעם לא התחברתי.

    את חופי תל אביב שבהם יש לי וותק רב משלך אני לא פוקד כבר שנים. כנסי למים באכזיב הבונים, ניצנים או זיקים ותרגישי את ההבדל ברעננות. זה משהו אחר, כביכול חסר משמעות עבור מישהו ששרוי בקצב החיים העירוני שבספק אם יוכל להבחין בו כי הוא חי מריגוש לריגוש... וזה בסדר עד גיל מסויים.

    עד הגיל שבו אתה אמור לעצור ולשאול את מי זה משרת באמת ולאן הולך הזמן והכסף והנדמה לי של האנשים הנכונים מסביב.

    עד השלב שבו מגלים שדווקא להוריד את הרגל מהגז היא הדרך המהירה ביותר להתקדם.
    במיוחד עם השאלות הנכונות.

    השבמחק
    תשובות
    1. המשפט היפה מכולם, בכל הקטע המדויק והמוחץ הזה, היה "עד הגיל שבו אתה אמור לעצור ולשאול את מי זה משרת באמת ולאן הולך הזמן והכסף והנדמה לי של האנשים הנכונים מסביב".
      אני ממש זוכרת את הרגע הזה, שפתאום לפת אותי. מה הטעם בכל המהלכים האלה? לשם מה הריצה? לא יכולת לנסח את זה בצורה מושלמת יותר.

      מחק
  9. שלום אליען,
    אני מאושר לקרוא שיש עוד אנשים שחושבים שלגור במפה רמון זה הכי קרוב לאדמה.
    הסביבה כל כך "בראשיתית"הנוף,בעיניי לפחות,מרגש.
    שנים רבות אני הולך עם החלום לגור איתכם שם,השנה הזו חלומי עומד להתממש.
    יש לי את הרצון והחלום,ואני הולך איתם.
    אולי שם במקרה נפגש על המדרכה כששנינו מתכופפים לבדל סיגריה שמישהו השליך שלא בכוונה...

    השבמחק
  10. בשלב זה של חיי אני מרגישה כמוך לגבי תל אביב וממש רוצה למצוא את עצמי באיזה מצפה על מפת ישראל. אני מקווה שזה יקרה בקרוב או שהעיר תשגע אותי.

    השבמחק