tag:blogger.com,1999:blog-79268234324854577572012-02-24T07:49:33.114-08:00תמונות מאובקות מחיי הפריפריה במצפה רמוןבביתי במדברhttp://www.blogger.com/profile/08994662654153476587noreply@blogger.comBlogger111100tag:blogger.com,1999:blog-7926823432485457757.post-19157424805400664172012-02-23T18:07:00.003-08:002012-02-24T00:09:54.862-08:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <b><u><span style="font-size: large;">הקדמה ממש קטנה&nbsp;</span>(והשלמה מהפוסט הקודם)</u></b><br /> <br /> וורדפרס. חייבת להעביר את הבלוג לוורדפרס. מה פתאום בלוגספוט?? זה הכי של חובבנים. והאם כבר רכשתי דומיין על שמי? מה זאת אומרת עוד לא?! הרי אני יודעת שאי אפשר לקרוא את הבלוג באנדרואיד! יש לי מושג כמה זה פוגע לי בתפוצה?? סליחה, לא תפוצה, המילה היא "עוקבים". לטעמי, אגב, מונח קצת קריפי, אבל מי שואל אותי.<br /> כן, אני נבוכה להודות, שהיה לי מושג קטן מדי על העולם המרושת שלתוכו מעדתי. מה הביג דיל לנהל בלוג באינטרנט, המהמתי לעצמי בהינף יד מזלזל. לכל עקרת בית שנייה יש כזה. מי כבר קורא אותם? בקטנה.<br /> הו, הנבערות. הו, היהירות וההדחקה. לו אך יכולתי לרזות מהן. או להתעשר. או סתם להתחטב. אם כי במחשבה נוספת, אולי הגזמתי קצת. הרי אני לא בורה לגמרי. תמיד השתדלתי לעקוב אחרי חידושי הרשת המרכזיים, ולו מטעמים מקצועיים. אתם יודעים, החבילה הבסיסית: בלוגרים מובילים, פורטלים מרכזיים, יוטיוב, פייסבוק. אני לא עד כדי כך מנותקת. זה רק שכאוהדת חרופה של המילה המודפסת, תמיד שמרתי על ריחוק מסוים מהרשת ולא העמקתי חקור. תקראו לזה נאמנות טיפשית. לואו-טקיות. דחיית קץ בלתי מנומקת. כנראה שהכול נכון.<br /> ועכשיו, פתאום ההרגשה העירומה הזו, מפחידה וחופשיה כאחת, שאני לבד כאן, ואין יותר מאחורי מי להסתתר. רוב חיי המקצועיים, 15 שנים ויותר, הייתי כותבת שכירה ב"מעריב". חסיתי תחת כנפיו וצלו. והנה אני עומדת, עירום ועריה, לבדי על המדף. מי שרוצה - ייגש. מי שלא - כנראה לא הבחין בי מלכתחילה.&nbsp;ומה אם יבואו, נניח, עשרים ושבעה איש וזהו? מה אעשה אז? אבשל לכולם חמין משאריות האגו הרמוס שלי?<br /> ובכלל,&nbsp;מתברר שבלוג הוא חתיכת עבודה מטורפת, בטח&nbsp;לאישה קצת עצלה ופזורת דעת, שעדיין מתקשה לפענח את עצמה - לא כל שכן, לפענח מנגנוני ניהול של יומנים אינטרנטיים. ועכשיו, כשאני לבד, אני גם אמורה לשווק את עצמי. אלוהים יודע איך. הרי אפילו אני עדיין לא הבנתי איזה יצור אני.<br /> האם אני נציגת פריפריה מדברית? המממ, לא ממש, אני הרי תל אביבית מדי, ועוד לא עבר מספיק זמן, אני רק גרה כאן שנתיים וקצת. מצד שני, אז מה? האם אני אמורה לשבת בפינה בעונש, רק בגלל שג'קי אדרי (האדיר והנערץ) מדימונה נולד וגדל בפריפריה - ואני לא? בפעם האחרונה שבדקתי, מצאתי אלפים כמוני, שעזבו את המרכז ועברו לגור בצפון, בדרום, בשפלה. ומה, אין להם אפשרות להביע דעה מבלי להתנצל לפני כן, רק כי הם לא ילידי האזור? <br /> כן, ברור לי שאני יצור כלאיים: עוד לא שייכת לכאן, כבר לא שייכת לשם. למדתי עם השנים שאני כנראה אוהבת להיות במקום הזה, חיצונית לשני האזורים. רגל אחת בפנים - עין שנייה בחוץ, משקיפה מהצד ורואה גם כשהיא לא רוצה לראות, רק לעצום ולהתמסר, לחוות ולהתקיים.<br /> ואולי אני בכלל מבקשת ליהנות מכל העולמות, מבלי להתחייב עד הסוף. גם זה כנראה נכון במידה מסוימת. לא להעניק את עצמי לאף צד, עד הסוף. להיות מצפאית, אבל להשאיר רגל נטועה עמוק בהווייתי התל אביבית. להיות תל אביבית, אבל לדעת כבר שלעולם לא אחזור לגור בה, לפחות לא בשנים הקרובות. במילים אחרות, למי אכפת מה ההגדרה שלי? הגדרות זה לסאחים עם פוני.<br /> אז כן, יש לי המון תכניות. מתישהו, אני מקווה שהן גם יתממשו. ועד אז, כולי תקווה שאף אחד לא יגנוב לי את הדומיין בעל השם הכה אטרקטיבי וקליט - &nbsp;inmydeserthome.com. ואם כן, אל דאגה: אני מכירה כמה מצפאים גברתניים, עם תחושת קיפוח מאוד מגובשת, שישמחו לדבר אתו בצפיפות.<br /> <br /> <b style="font-size: x-large;"><u>אז איפה היינו?</u></b><br /> <br /> פעם פעם, לפני פוסט וקצת, כתבתי על <a href="http://inmydeserthome.blogspot.com/2012/01/6-1.html">6 דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה</a><br /> מאז, אומנם, הספירה קצת השתבשה, עבר יותר מדי זמן, ונוספו לי עוד שתי שיערות לבנות על הראש, אבל הכוונה והנושא נשארו זהים.<br /> הרשימה הזו הולכת ומתעדכנת בראשי מביקור לביקור בעיר הגדולה. זה קורה באופן טבעי. כאילו מהרגע שנפתח ערוץ החשיבה הזה, שוצפות לתוכו אבחנות קטנות - טיפשיות יותר ופחות - בזו אחר זו. גם חלק מקוראי הבלוג הציעו אבחנות משלהם, חלקן מצוינות ומדויקות להפליא. יהיה נחמד ומעניין לעדכן אותה ככל שהזמן יחלוף.<br /> ובינתיים, כל שנותר הוא להשלים אותה. ולגמר, כידוע, זו תמיד מצווה.<br /> הנה, אם כן, עוד שלושה דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה:<br /> <br /> <b><u>* <span style="font-size: large;">ש</span>יש דבר כזה, חוויית נהיגה -</u></b><br /> האם ידעתם שאפשר ממש ליהנות מנהיגה ברכב? כן, גם בארץ. &nbsp;אני לא ממציאה, וגם לא מגזימה. הביטוי המופרך לכאורה, "חוויית נהיגה", שמופיע במגזיני רכב, ב"טופ גיר" או בכל דבר שקשור באלי אילדיס - ובכן, מתברר שהוא נשען על מצב אמיתי&nbsp;שבמסגרתו, אפשר אשכרה לעלות על הרכב שלך ולנסוע הרבה מאוד זמן, בלי להיתקל ברמזורים, &nbsp;בלי לעמוד בפקקים, תוך שלעינייך נפרש נוף מופלא שמשתנה ללא הפסקה, ומעט מאוד רכבים חולקים איתך נתיב. הוסיפו לכך מזג אוויר טוב ומוסיקה מתאימה ברדיו, ונדמה לי שזה בהחלט עונה על ההגדרה של "חוויית נהיגה".<br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/-WYIv2LyclxU/T0bmEdrxVVI/AAAAAAAAALg/oZFKQCTpueY/s1600/%D7%A0%D7%94%D7%99%D7%92%D7%94.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="400" src="http://2.bp.blogspot.com/-WYIv2LyclxU/T0bmEdrxVVI/AAAAAAAAALg/oZFKQCTpueY/s400/%D7%A0%D7%94%D7%99%D7%92%D7%94.jpg" width="300" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">נכון כביש יפה? חבל שהוא לא בארץ</td></tr> </tbody></table><br /> כמובן, צריך לאהוב לנהוג. לפחות באופן בסיסי. אם אתם מאלה שהמחשבה על מכונית, נהיגה או כביש, מקיצה עליהם קץ קטן בכל פעם מחדש, כנראה ששום דבר לא יעזור. מצד שני, קחו בחשבון שאתם כנראה נוהגים במרכז הארץ ולכן רוב הסיכויים שחוויית הנהיגה שלכם די מחורבנת - אז לא פלא שאתם שונאים לנהוג. מלכוד 22 שכזה.<br /> פריפריה זה רחוק ונידח, אבל הנה הצד הנחמד בעסק: ברגע שמשתחררים מאזור גוש דן, קצת אחרי ראשון לציון ואז אשדוד, הדרך שולחת זרועותיה לפנייך, פתוחה ומאווררת, ומשהו בסרעפת מתגמש, ובכתפיים - מתרפה, והנה יש לך שעתיים ורבע לפחות, במהלכן איש אינו יכול להגיע אלייך או לבקש ממך שום דבר, וכל כולך נאלצת להתמסר לפעולה אחת, ואליה בלבד: לנהוג.<br /> לקח לי זמן להבין, שנהיגה ארוכה בכביש טוב ופנוי, היא בעצם סוג של מדיטציה. כל החושים והאיברים נרקמים יחדיו בסנכרון מושלם, קואורדינציית הנהיגה הופכת לריקוד קטן בישיבה, ואט-אט, הנפש מתרוממת, ומשהו בתודעה מתפצל לשניים: הרובד האחד מתמקד בכביש, חד וערני, אבל ברובד נוסף, מקביל, מתחילה ציפה יציבה, מערסלת, שיט אל האין-כלום הנצחי.<br /> כל זה, כמובן, בתנאי שלא נתקעת מאחורי נגמ"ש צה"לי שנוסע 15 קמ"ש. או מאחורי רכב שכור עם נהג שלא מכיר את האזור. או סתם מאחורי שיירת אופניים ו/או&nbsp;אוטובוסי תיירים בלתי נגמרות, ולחילופין - מאחורי טנדר טויוטה בדואי, עם אגזוז פולט עשן ופנס אחד שרוף, שלעולם - לעולם! - לא נוסע יותר מ-80 קמ"ש גג.&nbsp;אבל היי, פה זה מדבר. לא הבטחתי לכם שהכביש יהיה קל.<br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://3.bp.blogspot.com/-ufUp35Tuonw/T0bnRQ-YnyI/AAAAAAAAALo/wSemcBRAeL4/s1600/%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="425" src="http://3.bp.blogspot.com/-ufUp35Tuonw/T0bnRQ-YnyI/AAAAAAAAALo/wSemcBRAeL4/s640/%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA.jpg" width="640" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">אף פעם לא ישנתי במכונית שלי, אבל אולי זה עוד יקרה</td></tr> </tbody></table><br /> אני לומדת להתכונן לנסיעות הארוכות האלו: בקבוקי שתייה קטנים, סיגריות, נשנושים, מגבונים לחים, מטען רכב לסלולרי. לרוקן מאפרה. למלא אוויר בגלגלים. לבדוק שמן-מים. עם הזמן, אימצתי גם תחנות דלק קבועות בדרך, שלמדתי לחבב. לא הגדולות והעמוסות יותר, אלא כמו תמיד - הקטנות, היעילות והנעימות. "פז" החדשה והזעירה שאחרי צומת קמה. "סונול" ברמת נגב. &nbsp;אין מתדלקים כמעט, והמוכרים בחנות הנוחות הם לרוב נערים בדואים סתורי שיער, עם ניצוץ פרוע ומצחיק בעיניים.<br /> "עזבי אותך מהכול", אומרת ליקוש, "הכיף האמיתי זה להקשיב לדיווחי התנועה בבוקר. מתה על זה".&nbsp;אני מחייכת, כי ברור לי למה היא מתכוונת. זו לא שמחה לאידם של אלו שתקועים באחד העומסים המוכרים, אלא פשוט הידיעה, שזה כבר לא חלק מחייך, הפקק המייסר הזה, המחניק, חסר התוחלת, בכל בוקר מחדש; שכמו בקליפ של אר.אי.אם ל"כולם כואבים" (everybody hurts), הצלחת סוף סוף לפתוח את הדלת של המכונית, ולעזוב אותה שם על הכביש המהיר. מי שיחפש, יוכל למצוא אותך צועדת&nbsp;החוצה, גבך אל האספלט, פנייך אל המרחבים, וליבך קל ונקי.<br /> <br /> <br /> <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><object class="BLOGGER-youtube-video" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" codebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab#version=6,0,40,0" data-thumbnail-src="http://3.gvt0.com/vi/ijZRCIrTgQc/0.jpg" height="266" width="320"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/ijZRCIrTgQc&fs=1&source=uds" /><param name="bgcolor" value="#FFFFFF" /><embed width="320" height="266" src="http://www.youtube.com/v/ijZRCIrTgQc&fs=1&source=uds" type="application/x-shockwave-flash"></embed></object></div>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; <br /> <br /> <br /> <b><u>* <span style="font-size: large;">ש</span>יש דבר כזה, ליהנות משקט -</u></b><br /> <br /> מרחבים מגיעים עם שקט. תל אביב מגיעה עם רעש. שתי עסקות חבילה שכאלו. תגידו: גם אני גר במקום שקט, ברחוב שקט, בשכונה שקטה. אבל השקט המדברי - בשונה משקט של מושב או קיבוץ, נניח - נבדל מכל שקט אחר שיצא לי להכיר. זה לא סתם שקט. זו דממת אלוהים סמיכה ובולענית. זהו שקט שבו את יכולה לשמוע את תאי גופך מתים ונולדים מחדש, את נשימותייך בעת התהוותן, את שערותייך גדלות, מאפירות ונושרות.<br /> השקט הזה יכול להיות מפחיד מאוד. לפחות בהתחלה. הרעש הלבן של העיר יכול להוציא מהדעת לפעמים - במיוחד כשמשפצים לך דירה מעל הראש - אבל כשמתרגלים אליו, הוא מרגיע להפליא. זמזומי האוטובוסים וצפצופי המכוניות, דיבורי הרחוב ונביחות הכלבים, קריאתו החוזרת ונשנית של האלטע-זעכן, חריקות התריסים הנפערים של השכנים, צחוקיהם הרמים של שיכורים באמצע הלילה - כולם הופכים לפסקול מרגיע, מוכר, מלטף. כמו קולה של מכונת הכביסה, שבלעדיו קשה לעתים לשקוע לשנת צהריים טובה באמת.<br /> <br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://4.bp.blogspot.com/-W7UIuRVjeyM/T0br1W_UrUI/AAAAAAAAAL4/jGjhE7Vr1aw/s1600/PikiWiki_Israel_8356_Florentine_.JPG" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="640" src="http://4.bp.blogspot.com/-W7UIuRVjeyM/T0br1W_UrUI/AAAAAAAAAL4/jGjhE7Vr1aw/s640/PikiWiki_Israel_8356_Florentine_.JPG" width="480" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מסיבות רחוב בפלורנטין. נורא מגניבות כשאתם לא גרים שם</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://3.bp.blogspot.com/-MOpVW2ZHKoY/T0bn4rwrYoI/AAAAAAAAALw/0JhU3HDB8k0/s1600/%D7%A9%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%9C+2.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="426" src="http://3.bp.blogspot.com/-MOpVW2ZHKoY/T0bn4rwrYoI/AAAAAAAAALw/0JhU3HDB8k0/s640/%D7%A9%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%9C+2.jpg" width="640" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">ודאי שאלתם את עצמכם: מה קשור שבלול עכשיו? ובכן, נסו אתם למצוא תמונה שקשורה לנושא הנדון. איי דר יו</td></tr> </tbody></table><br /> לא פלא, אם כן, שמי שבאמת מתקשים להתמודד עם השקט המדברי הם חבריי התל אביביים. הם נטרפים ממנו, לא פחות. אני מכנה את התופעה הזה אפקט ה"טוב, אה". קצת אחרי שבת בצהריים, באיזור שלוש וחצי-ארבע, הרגל השמאלית שלהם מתחילה לקפצץ בעצבנות. ובאיזור ארבע וחצי, הם אומרים: "טוב, אה, נראה לי שאני אתחיל לזוז בחזרה, אני לא רוצה לנסוע בחושך". אני מהנהנת בהבנה ויודעת היטב שאין לזה שום קשר לחושך. הם פשוט בדודה מטורפת לקצת רעש באוזניים, לקצב של עיר.<br /> גם אני השתגעתי בהתחלה, איך לא? אפשר להשתגע מכל השקט הזה בבת אחת. שמתי מוסיקה, כל הזמן. גם טלוויזיה הדלקתי, ואפילו התחברתי ל"הוט", אחרי ארבע שנים ללא טלוויזיה. דיברתי לעצמי. טילפנתי. שוחחתי בסקייפ. בצ'אט. עם עצמי. הלכתי לישון, כדי לא לשמוע אותו. הזמנתי חברים. הלכתי אליהם. הצקתי לכלב. וגם לחתולה. וכשממש ממש השתגעתי, פשוט נסעתי לתל אביב, כדי לשמוע קצת רעש.<br /> במחשבה נוספת, נראה לי שאני עדיין עושה את כל אלו. הדבר היחיד שהשתנה, זה שהזמן חלף ולאט לאט השקט הזה כבר לא כל כך מפחיד אותי. התרגלתי אליו. נזכרתי בדירה שלי בפלורנטין, שהייתה ממוקמת מעל רחוב נחלת בנימין. כתבתי פעם שהיא הייתה כל כך רועשת, שכשדיברתי בטלפון עם אנשים, הם היו שואלים אותי אם נתקעתי עם הרכב באילון.<br /> 18 שעות ביממה צפרו לי במוח. בשש בבוקר משאיות החלו להביא סחורה לשוק לוינסקי, ונשארו שם לפחות עד שבע בערב. מעשר בערב ועד שלוש בבוקר התחילו להגיע הבליינים לברים, ואז הם נהגו לצרוח, ללכת מכות, לצחוק בקול רם ולהשתין בסמטה מתחת לבניין שלי. כשעזבתי את תל אביב,לא רציתי לשמוע צופר אחד של מכונית - כולל שלי - עד סוף ימי חיי.&nbsp;רק רציתי שקט.<br /> לקח לי זמן להתרגל לשקט העוצמתי של המדבר, כי זה מה שהוא, שקט עוצמתי, תובעני, שקשה להתעלם ממנו. אבל כשמתרגלים - מתמכרים אליו. אפשר ממש להרגיש איך הוא חודר לתוך האוזן, השקט הזה, מחלחל אל עור התוף ומעסה אותו מבפנים, מנחם אותו על הדציבלים האגרסיביים שחבטו בו ללא רחמים לאורך כל היום. <br /> אבל מה שהופך אותו לכל כך חזק, זו העובדה שהוא לא נשאר שם, באזור עור התוף, אלא גם מחלחל פנימה, לתוך נשמתך. כתוצאה מכך, הווליום הכללי שבו את מתנהלת בחייך צונח בחצי. זה לא אומר שאת אדם פחות חרוץ או פעלתן,&nbsp;אלא שמשהו במקצב הפנימי מוריד הילוך. מוטת הכתפיים מתעגלת, הבעת הפנים מתרככת. ככה זה. כשלא צועקים לך באוזן, את יכולה להירגע ולהקשיב.<br /> אבל השקט המדברי - ואת זה גיליתי רק אחרי שנה - יכול להיות גם חסר רחמים. כי אחרי שהרעש הלבן הודמם, והסחות הדעת סולקו מהדרך, את מגלה, לרוב זוועתך, שאין יותר לאן לברוח ואת חייבת להתמקד. תובנות ורגשות&nbsp;שפעם יכולתי להדחיק לתוך הסחות הדעת של העיר, צפים ועולים כמו שמן על מים. תכונות אופי לא מוצלחות. הרגלי חיים לא נכונים. טעויות וגם הצלחות. געגועים לחברים שהקשר עימם ניתק, שמחה על ימים טובים, סקרנות כלפי התחלות חדשות. הכל מרגיש חזק יותר, כשהשקט עומד מסביב, איתן ושקוף כמו קרחון בלתי חדיר.<br /> בתל אביב מעולם לא הצלחתי להשיג את השקט הזה - לא מבפנים, ולא מבחוץ. איך אפשר, כשבחוץ מחכה עולם גדוש ברעש, פיתויים וקסם?&nbsp;ועכשיו, אין הנחות יותר. אני רואה ומרגישה הכל, או לפחות המון. ואגב, זה לא תמיד קל. לפעמים אפילו מתיש. אחרי הכול, למי יש כוח לכל השקט וההתבוננות העצמית הזאת? <br /> אבל זה הכול עניין של ווליום, תבינו. אני תופסת היום את מה שלא תפסתי אז: שאני צריכה המון המון שקט, כדי לשמוע את עצמי. מתברר שהנשמה שלי קצת ביישנית. היא לוחשת. ובעיר יש יותר מדי רעש, אז אני לא שומעת כלום. גם ככה יש לי אוזן אחת דפוקה, שלא כל כך עובדת. לפיכך, עד שאני לא אשכנע את נשמתי להגביר את קולה, או את תל אביב להנמיך את הווליום - אני לא זזה מכאן לשום מקום.<br /> <br /> <u>* <b><span style="font-size: large;">ש</span>תל אביב חיה בסרט, אבל לא במובן שהיא חושבת</b>&nbsp;-</u><br /> <br /> אני לא מכירה אף עיר בעולם שמותקפת בתוך מדינתה כמו תל אביב. אני לא מכירה אף עיר בעולם, שצברה כלפיה כל כך הרבה טינה וזעם - כרעיון וכמתחם גיאוגרפי. כמובן, לא גרתי בארצות הברית מעולם (או בכל מדינה אחרת לצורך העניין), ואין לי מושג איך תושבי אלבמה, נניח, מתייחסים לניו יורק המעטירה - אבל יש לי תחושה שזה לא לגמרי דומה. גם עכשיו, כשאני כותבת את המילים האלו, זה נשמע לי הזוי ומשונה מאין כמותו. כלומר, זה לא בן אדם, שאפשר לתעב באופן אישי, סתם כי הפרצוף שלו לא בא לכם טוב בעין. כולה עיר. ועוד עם מלא קקי של כלבים. ובכל זאת, אין סוף לדיונים, למגזינים, לאתרים, לפאנלים. חלקם סוגד ומשמר את האתוס, חלקם האחר משמיץ, מאשים ולועג.<br /> נשאר, אם כן, רק לנסות להבין מה יש בתל אביב, שכל כך מקומם עליה אחרים. הטיעון הבסיסי מוכר ושחוק: תל אביב משמעה אסקפיזם, בועה, יוקר מחיה, עצלות וניתוק, הדוניזם ופינוק. כל מה שמרגיז את הישראלינה הממוצעת שאינה תל אביב. התשובה התל אביבית, מצדה, שחוקה לא פחות: האסקפיזם הוא אסטרטגיית הגנה מפני מציאות ישראלית שהיא כל כך בלתי נסבלת ובלתי נתפסת, עד שאין לך מושג מאיפה להתחיל לפרק אותה, ולפיכך עדיף פשוט להימנע ממנה לטובת חגיגה עד דלא ידע - בילויים, סקס, סמים ותת-תרבויות חתרניות לרוב.<br /> שני הצדדים, לתפיסתי, חוטאים לאמת. ראשית, תל אביביים, בניגוד למה שנהוג לחשוב, עובדים מאוד מאוד קשה. לפחות התל אביביים שאני מכירה. אחרי הכול, כדי לתחזק את יוקר המחיה המפלצתי שלהם, עליהם להרוויח מספיק כסף, וכיוון שרבים מהם לא בורכו בהורים עשירים, ועדיין חשוב להם לגור בתל אביב - מסיבות מקצועיות, חברתיות, אישיות וכו' - הם עובדים כמו משוגעים כדי להמשיך להיות מסוגלים לגור בה. ליחידים ספורים מתוך מאות ממכריי התל אביביים יש דירה בבעלותם בתל אביב. רובם ירשו אותה מסבא או סבתא, שניים רכשו אותה בכוחות עצמם. השאר שוכרים ובוכים.<br /> ומאידך,&nbsp;יש גם כמה אמיתות קשות שתל אביב תצטרך ללמוד לקבל על עצמה. בראשן עומדת ההבנה - האובייקטיבית - שהיא סוג של עיטוש לעומת בירות גדולות אחרות בעולם.&nbsp;&nbsp;אומרים שאין לנו במה להתבייש. וזה נכון, באמת אין. אבל ליטול קורה מבין עינינו - בהחלט כן. תל אביב עיר מהממת. סיכמנו כבר שאני מתה עליה. אבל בואו נצא מהסרט. היא לא ברלין, פריז, ניו יורק או טוקיו ואף לא אמסטרדם. היא תל אביב, לטוב ולרע. עיר בירה בלבנט, עם כמה טוויסטים מגניבים, וגם כמה פחות. וכל זה לא חדש, כמובן, אלא טענה מוכרת.<br /> הבעיה עם תל אביב, זה שבתפיסה העצמית שלה - היא לגמרי ניו יורק. וגם זה בסדר, לכוון גבוה ולשאוף לגדולות. אבל בגלל שהיא משוכנעת בעליונותה בכל התחומים על פני שאר חלקי ישראל, היא מפגינה סקרנות מעטה מדי כלפי התרבות, סגנון החיים ותפיסת העולם של <b>כל מה ומי שנמצא מחוץ לה</b>. וכשאני אומרת מחוץ לה, אינני מתכוונת לרמת גן, גבעתיים והרצליה, ברשותכם.<br /> מה שמצחיק בתל אביב, זה שהיא עיר וואנאבי, שמזיעה ממאמץ. היא נוהה עם הפנים החוצה, במקום פנימה. בעודה עומדת בגבה אל מדינת ישראל, היא כאילו מתחננת שאיזו מדינה אירופית תבחין בה ותאמץ אותה אל חיקה כעיר לוויין, כי היא נורא חיננית ומגיע לה. יש בכך, תסלחו לי, משהו קצת פאתטי, שהופך אותה לטריטוריה מתגוננת, מתנשאת ומתנכרת. כי כידוע, מי ממלא את תל אביב? מעט מאוד תל אביביים שנולדו בה, אלא מהגרים, שהגיעו אליה מהפריפריות, מערי לוויין, מקיבוצים וממושבים. ומה הם עושים בסופי השבוע ובחגים? עולים על האוטובוסים, על מוניות השירות, על רכבים שכורים במבצע, ונוסעים למשפחות שלהם.<br /> ומה הם עושים שם, בבית הולדתם? סובלים יומיים-שלושה, וסופרים את הדקות עד שהם יוכלו לברוח בחזרה לתל אביב, שם יוכלו שוב למכור לעצמם שהם כבר לא החנון המחוצ'קן שלא הצליח להשכיב אף אחת בקיבוץ, או לחילופין - הנערה הפריפריאלית השמנמנה עם הגשר על השיניים, שכולם חשבו שהיא מטומטמת. לא, עכשיו הם חדשים, ונוצצים ומבטיחים: עורך דין מצליח עם לופט בפלורנטין, וטוסטוס מדוגם, ושלוש בחורות לזיין במקביל, או מנהלת הפקה ב"ביפ", שגרה עם שותפה בזמנהוף-שלמה המלך ויוצאת עם הברמן מה"סלון". <br /> אלוהים יודע כמה טיפוסים כאלו פגשתי במהלך חיי בתל אביב. תמיד תהיתי איפה הם התחילו, איזה ילדים הם היו, מה הביא אותם לכאן. האם הם בעצם רחוקים מליון שנות אור מכור מחצבתם, האם גם הם ממציאים את עצמם מחדש. האם יום אחד הם יתעוררו, וירגישו שמשהו בתוכם מת, בלי לדעת למה.<br /> מה אני מנסה להגיד? שתל אביב מנתקת אנשים מעצמם. רוב תושביה מגיעים אליה כדי להמציא את עצמם מחדש, ולומדים מהר מאוד <b>לבוז לכל מה שהוא אינו "תל אביב" </b>(ואם אפשר בכלל להגדיר כזה). הם כמעט לא יוצאים מתל אביב, כי לרובם אין רכב. הם לא באמת מכירים ערים או יישובים אחרים, והטבע מפיל עליהם אימה, אלא אם כן הוא מגיע בתוך מלון חמישה כוכבים או בסיני. ובעיקר, כל מה שאינו תל אביבי, לתפיסתם, מזכיר להם את הבית - והבית, כידוע, הוא זיכרונות ילדות שאנחנו לא בהכרח אוהבים.<br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/-HeecNYIWSQ4/T0bs1k-YHAI/AAAAAAAAAMI/jsAw08sxz3Y/s1600/PikiWiki_Israel_4028_Laundry_shop_.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="460" src="http://2.bp.blogspot.com/-HeecNYIWSQ4/T0bs1k-YHAI/AAAAAAAAAMI/jsAw08sxz3Y/s640/PikiWiki_Israel_4028_Laundry_shop_.jpg" width="640" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מכבסה תל אביבית יצירתית במיוחד</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://3.bp.blogspot.com/-yj56sMcGenY/T0btfFv-1SI/AAAAAAAAAMQ/s-DDdfT4rhY/s1600/PikiWiki_Israel_15048_Sde_Boker.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="426" src="http://3.bp.blogspot.com/-yj56sMcGenY/T0btfFv-1SI/AAAAAAAAAMQ/s-DDdfT4rhY/s640/PikiWiki_Israel_15048_Sde_Boker.jpg" width="640" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">טבע מדברי יצירתי במיוחד (שדה בוקר)</td></tr> </tbody></table><br /> אין לי פתרונות קסם להציע. אני גם לא חושבת ששתי תרבויות הקצה האלו - תל אביב ופריפריה (בהגדרתה הרחבה) - צריכות או מסוגלות להתמזג זו בזו. זה בסדר גמור שהן קיימות, ושונות כל כך זו מזו. אבל מה שכן הייתי רוצה, ואולי זה קצת היפי מצידי, זה שהן לפחות יהיו קצת פחות עוינות ומאוימות, וקצת יותר סקרניות ומכבדות, אחת כלפי השנייה. במילים אחרות, שתל אביב תוציא את הראש מהתחת ותבין שיש מקומות לא פחות - ולמעשה, הרבה יותר - מגניבים לגור בהם ממנה, ושבפריפריה יבינו שהעיר היא לא מקום של פלצנים עצלנים עם פוזה, אלא כוכב הישרדותי קשה, עם חוקים מורכבים, שצריך ללמוד איך להתנהל בו.<br /> גם מבחינה חברתית, שני הצדדים יכולים לתרום זה לזה יותר. "עניי עירך קודמים", גורס התנ"ך, השאלה היא מי בדיוק הם עניי עירך. תל אביב היא בהחלט עיר שיודעת להירתם למטרות חברתיות. הנה, ראו את העובדים הזרים, או את "מרק לוינסקי", הפרויקט המופלא שמאכיל פליטים מורעבים שקופאים מקור בגינת לוינסקי במהלך החורף ובכלל. לו היו תושבי תל אביב מגייסים ולו מקצת מהאנרגיות האלו גם לטובת התחברות והתגייסות לטובת אחיהם הפריפריאליים - ולהפך - אולי הייתה כאן מדינה קצת יותר נחמדה.<br /> <br /> <b style="font-size: x-large;"><u>אפילוג</u></b><br /> <br /> <a href="http://www.indiecut.org/indiehome">"אינדיקאט"</a> הוא מרכז חדש לסדנאות תסריטאות בתל אביב, שיזמה והקימה עדי זינגר-חוגרי, אישה שקומתה הזעירה וקולה הדק מסתירים מאחוריהם נחישות, מקצוענות וחזון מגובש ונטול שמץ ציניות. הסדנאות מיועדות עבור יוצרים, במאים, תסריטאים ומפיקים, שמעוניינים לשייף את כלי הכתיבה שלהם או ללמוד כלים חדשים, וכן מיועד ליצירת שיתופי פעולה בין יוצרים, שמעוניינים לאחד כוחות ו/או להציג את הפרויקטים שלהם בפני מפיקים בתעשייה. <br /> בשלב ראשון, מציעים ב"אינדיקאט" ארבע סדנאות שונות: פיתוח תסריט לסדרת טלוויזיה, פיצ'ינג, עריכת תסריט, ותסריטאות למתחילים - כולם מובלות על ידי תסריטאים ויוצרים בכירים ומנוסים בתעשייה. את הסדנה האחרונה, תסריטאות למתחילים, או בשמה החינני יותר לטעמי, "התחל כאן" - תנחה אמתכם הנאמנה, שזו אני.<br /> במילים אחרות, אם יש לכם מליון רעיונות לסרט/סדרה ואתם לא מצליחים להתחיל להניח אותם על הדף (או על צג המחשב); אם אתם כבר כותבים ורוצים לסגל לעצמכם מיומנות כתיבה נוספת; אם יש לכם תואר ראשון בתקשורת/תיאטרון/אומנויות ואתם מסתובבים ב"שכונה התסריטאית" אבל רוצים גם לשכור בה דירה בכבוד - קרי, להתמקצע בתחום כראוי - אתם לגמרי מוזמנים להצטרף, או ליידע את מי שנראים לכם מתאימים. המקומות כבר כמעט מלאים, ובקרוב נצא לדרך. האמת? מרגש.<br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://1.bp.blogspot.com/-LGntcFtbSF0/T0bsSB4bfxI/AAAAAAAAAMA/eFhoH9UwL_0/s1600/%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%AA.JPG" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="213" src="http://1.bp.blogspot.com/-LGntcFtbSF0/T0bsSB4bfxI/AAAAAAAAAMA/eFhoH9UwL_0/s320/%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%AA.JPG" width="320" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">הלו, חברות, גם אתן מוזמנות</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> <br /> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7926823432485457757-1915742480540066417?l=inmydeserthome.blogspot.com' alt='' /></div>בביתי במדברhttp://www.blogger.com/profile/08994662654153476587noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-7926823432485457757.post-22033088317513562122012-01-26T11:26:00.000-08:002012-01-26T22:52:53.441-08:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> לו הייתי אישה מסודרת, הייתי מגישה לכם קודם את חלקו השני של הפוסט הקודם (<a href="http://inmydeserthome.blogspot.com/2012/01/6-1.html">6 דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה</a>).&nbsp;אך כיוון שאני לא אישה מסודרת, ובימים אלו אני גם די כועסת, אני מאמינה שתסלחו לי אם ארשה לעצמי לחרוג מעט מהנושא.<br /> בעצם, אני לא עד כדי כך מתרחקת ממנו. הדיון התמקד בתובנות שאפשר להפנים לגבי העיר הגדולה, רק אחרי שעוזבים ומתבוננים בה במבט חדש. הרשו לי, אם כן, להגיש לכם פוסט מיוחד לגבי התובנה הרביעית, ואולי החשובה מכולן:<br /> <br /> <span style="font-size: large;"><b><u>* התקשורת היא האמ-אמא של התל אביבית.</u></b></span><br /> במילים אחרות, זה לא רק שהרבה עיתונאים מתעצלים להזיז את התחת שלהם מהמחשב, וזה לא רק שתסריטאים ובמאים רבים הם קטני דמיון והשקפה. המצב חמור הרבה יותר מכך. מבחינת רוב אמצעי התקשורת שעבדתי בהם, בין אם כעיתונאית, כתסריטאית או כעורכת, <b>אין דבר כזה, פריפריה.</b> היא לא קיימת. מדובר בכ-60 אחוז ממדינת ישראל, שפשוט מחוקה מהמפה שלה.<br /> מתי הפריפריה מתקיימת? כשהיא עונה על הקלישאות שדורשים ממנה. כשהיא מפגינה מצוקה שמצטלמת היטב. כמו למשל ויקי כנפו, קלישאת אם-כל-המצוקות, או לואיס מ"מחוברים", קלישאה - לא מוצלחת, אגב - של נער פנימיה אבוד. הפריפריה מורשית גם להתקיים במדיה בתור נוף שמצטלם היטב כמו ב"פלפלים צהובים" - סדרה עם אפס התייחסות לסביבה שבה היא מתרחשת, כאילו שהערבה זה הירח ולא חבל ארץ עצום בגודלו עם כ-60,000 תושבים, או להבדיל - ב"תמרות עשן", שם משמשת הפריפריה הצפונית כמסך ירוק דקורטיבי ברקע. אין מה לומר, הפריפריה זה לוקיישן נהדר. מצטלם יופי, כל הטבע והעוני הזה. רק למה זה כל כך רחוק?<br /> אבל עזבו, אולי באמת לא צריך ללכת רחוק כל כך. במקום דרמות ישראליות, הביטו נא בכתבת חדשות ממוצעת בערוץ 2 ו/או 10, אין ביניהם הבדל בנושא זה לצערי, בבואם לגשת לנושא כלשהו הקשור במצפה רמון. ערוץ 1 בכלל שובר שיאים של גרוטסקה. זה תמיד מתחיל בשוט של לשכת התעסוקה המקומית - הספסלים ריקים, או עמוסים לעייפה, תלוי בהגיג הצפוי והשחוק על אבטלה שהכתב מעוניין להצמיד לויז'ואל - אם כי לעתים, הם מעדיפים דווקא משפטים קולוסאליים, כגון "במצפה רמון לא מאמינים יותר להבטחות", כאילו שחצי היום שהם ביקרו בעיירה, ושאותו בילו בעיקר בשתיית אספרסו בקפנטו, הסמיך אותם לנציגיה.<br /> גם אני לא מוסמכת לדבר בשמה של מצפה רמון. ומעולם לא התיימרתי. אבל מה שכן רציתי לעשות, כמעט מהשנייה שנחתתי כאן, הוא לכתוב טור בעיתון. טור על החיים בפריפריה, של תל אביבית בדימוס. בשנה האחרונה אני חווה דרך חתחתים חסרת תקדים, בניסיונות למצוא בית תקשורתי לטור הזה. הדרך הזו מלמדת אותי שיעורים מאוד מכוערים על המקצוע שלי, שכנראה מעולם לא הייתי לומדת, אלמלא הייתי עוברת לכאן.&nbsp;הדרך הזו אף גורמת לי, בשנה האחרונה, להרגיש מובכת, מבוישת, מנוכרת וזועמת כלפי אנשי המקצוע מהמילייה שלי, בברנז'ה העיתונאית והטלוויזיונית, כפי שמעולם לא הייתי.<br /> אני אומרת מראש: ברור שאני רוצה טור גם בשביל עצמי. אדם שרוצה טור בעיתון, עושה זאת גם כי הוא רוצה במה, חשיפה, תהילה, אהבה, מה שתגידו. יכול גם להיות שכתיבתי אינה לטעמם של העורכים שאיתם דיברתי, וגם זה לגיטימי (אם כי להגנתי ייאמר, שלפחות שלושה מהם אהבו את טורי הדוגמה שכתבתי והביעו עניין לפרסם אותם). כל אותם עורכים, יכולים היו - ועדיין יכולים - לפרסם טורים של כותבים אחרים מהפריפריה. אבל לא עושים זאת. אני פניתי אליהם לא רק כי רציתי לקדם את עצמי, אלא כי סברתי אז, ואני סוברת גם היום, שהחיים בפריפריה הם הרבה מעבר לבדיחות ולקלישאה, ושהם מלאי חיים וצבע ועניין, כמו גם <b><u>סיפורים חדשותיים אמיתיים</u></b>, שאף אחד אינו שומע עליהם, ושאם אין להם ייצוג בתקשורת, אז שלפחות יהיה טור.<br /> עובדות יבשות: בארבעת עיתוני סוף השבוע הגדולים - ידיעות, ישראל היום, מעריב, הארץ - ישנם טורים אישיים לרוב, המייצגים כמעט כל מגזר אפשרי באוכלוסייה: דתיים (חנוך דאום, סיון רהב מאיר, ואלו רק דוגמאות אקראיות), ערבים (סייד קשוע כמובן), סלבז לרוב (קרן פלס, שלמה ארצי, גורי אלפי, ועוד ועוד), אנשי רוח (אריאל הירשפלד, מאיר שלו, דורון רוזנבלום), ימנים (חגי סגל, בן דרור ימיני), נשים (בהנחה שמתייחסים אליהן כמגזר, ע"ע לילך סיגן ובילי מוסקונה לרמן במעריב, נרי ליבנה בהארץ ועוד) - אבל נחשו את מי לא מצאתי?<br /> חשבתי שעורכי העיתונים הרבים ששוחחתי עימם מודעים לעובדה, שזו אחת הנקודות החלשות שלהם. שהם מודעים לכך שהפריפריה היא אחד מתחומי הסיקור המוזנחים ביותר בעיתונות הישראלית, ואגב - גם אחד מהנושאים המוזנחים ביותר בסדרות הטלוויזיה הישראליות, שיודעות להתייחס לכל מגזר אוכלוסייה אפשרי חוץ מאלו שגרים בפריפריה (ולא, הסדרה "המשאית" לא נחשבת). אבל מתברר שלא זה ולא זה. הם לא מודעים, וגם לא אכפת להם. <br /> העורך הראשון שפניתי אליו היה עמית שהם, אז עורך "ז'ורנל", מוסף התרבות של מעריב. הוא היה העורך היחיד - היחיד! מתוך שורה של עורכים בכירים שאפרט מיד - שהבין תוך שניות על מה אני מדברת, מת על הרעיון, טיפח וקידם אותו ברצינות ובמסירות ותכנן לפרסם אותו בהקדם. הוא הבין שחיי הפריפריה הנם תרבות שלמה, עשירה ומשמעותית, שאינה באה לידי ביטוי בתקשורת הישראלית בכלל, וזיהה את נקודת התורפה הזו. אבל כבר אז התחילו לעשות לו את המוות במעריב, ולא הרבה זמן אחר כך הוא החליט לעזוב את העיתון. <br /> נטע ליבנה, עורך סופשבוע, היה אדיב ונעים, אבל מעולם לא החזיר לי תשובה. כחודש אחר כך, ראיתי שעלה טורה החדש של לילך סיגן במוסף שלו. אני מניחה שלפרסם שני טורים, ועוד של שתי נשים, היה קצת יותר מדי עבורו, או עבור הבוס האמיתי במעריב בימים אלו - ע"ע ניר חפץ.&nbsp;דדי מרקוביץ, עד לא מזמן עורך המוסף לשבת של מעריב, גם אהב את הטור בכל ליבו ורצה להעלות אותו לאוויר מיד. מצד שני, כבר אז רמז שלא בטוח שיישאר בתפקידו, ואכן, באופן לא מפתיע, אחרי חודשיים, גם הוא פרש ממעריב.<br /> ל-7 ימים לא פניתי, כי אינני שלמה ארצי, או ראש הממשלה הבא, או דנה ספקטור. וכי נראה לי שהפריפריה מעניינת אותם כשלג דאשתקד. לעומת זאת, בהחלט פניתי לאביב הברון, עורך המוסף הפוליטי. תשובתו, המובאת כאן במדויק, היא דוגמה לכל מה שאני מנסה להסביר בפוסט הזה:<br /> <br /> <br /> <div align="right" dir="rtl" style="background-color: rgba(255, 255, 255, 0.917969); font-family: arial, sans-serif;"><span style="font-family: Arial;"><i>הי אליען,</i></span></div><div align="right" dir="rtl" style="background-color: rgba(255, 255, 255, 0.917969); font-family: arial, sans-serif;"><span style="font-family: Arial;"><i>כצפוי, כתוב חמוד מאוד ואכן מכניסנו לעולמה של פריפריה </i><b>(שהרי פריפריה, כמו שכולנו יודעים, זה מאוד "חמוד").</b></span></div><div align="right" dir="rtl" style="background-color: rgba(255, 255, 255, 0.917969); font-family: arial, sans-serif;"><span style="font-family: Arial;"><i>אבל זה לא מתאים באופי למוסף לשבת, עוד לפני שמניתי את כל המגבלות האחרות:</i></span></div><div align="right" dir="rtl" style="background-color: rgba(255, 255, 255, 0.917969); font-family: arial, sans-serif;"><span style="font-family: Arial;"><i>אנחנו כולה&nbsp;28 עמודים, כבר יש שלושה טורים ועוד אחד בדרך, התקציב דל וכו וכו.</i></span></div><div align="right" dir="rtl" style="background-color: rgba(255, 255, 255, 0.917969); font-family: arial, sans-serif;"><span style="font-family: Arial;"><i>מבחינת התוכן, נראה לי שזה יכול להתאים לזמנים מודרנים של קרינה </i><b>(קרינה שטוטלנד, עורכת מוסף הנשים השבועי זמנים מודרניים)</b><i>. שמא תבדקי אצלה</i></span></div><div align="right" dir="rtl" style="background-color: rgba(255, 255, 255, 0.917969); font-family: arial, sans-serif;"><span style="font-family: Arial;"><i>תודה בכל אופן</i></span></div><div align="right" dir="rtl" style="background-color: rgba(255, 255, 255, 0.917969); font-family: arial, sans-serif;"><span style="font-family: Arial;"><i>אביב &nbsp;</i></span></div><div align="right" dir="rtl" style="background-color: rgba(255, 255, 255, 0.917969);"><span style="color: blue; font-family: Arial; font-size: x-small;"><br /> </span></div><br /> אין לי טענות לאביב הברון, או למגבלות שהוא פועל בתוכן, שאני בטוחה שהן לא פשוטות. אבל בחייאת, בעיות תקציביות זו לא הנקודה פה. הטור הזה לא מעניין אותו. הפריפריה מעניינת לו את הביצה השמאלית. הרי גם אם הוא לא אוהב את כתיבתי, זה לא שהיו לו במוסף טורים על פריפריה לפני שפניתי אליו. אותו מוסף פוליטי-חברתי מוערך וידוע, עם שלל כותביו, מכל קשתות האוכלוסייה, לא העלה על דעתו בשום שלב להעניק במה ולו למייצג אחד מהפריפריה. ואנחנו מדברים פה על מגזר עצום, מהותי, הכולל מאות אלפי אנשים, שהמחאה החברתית רלוונטית לו יותר מכולם.&nbsp;הנה, רק לפני שבועיים פורסמה במוסף בעריכתו כתבה (מצויינת) של עודד שלום, על המאבקים הכספיים סביב עיר הבה"דים, שעתידה לשנות את חייהם של עשרות אלפי תושבי הפריפריה באופן משמעותי.<br /> וכמובן, זה תמיד נגמר בזה שמישהו - אינני מתפלאת שזה הברון, במקרה זה - מפנה אותי למגזיני הנשים. כי מה, אני אישה. אני אמורה לכתוב במגזין נשים, לא? ואל תבינו לא נכון: לכבוד הוא לי לכתוב במגזיני נשים, ואף עשיתי זאת במשך שנים. אבל את הטור הזה אני לא מוכנה לפרסם במגזין נשים. אביב הברון מוזמן לפרסם שם את טורו האישי, אם הוא רוצה. <br /> אני, לעומת זאת, דורשת הפעם במה בפופיק של הקונצנזוס. כי יש מה לספר על הדברים שקורים כאן, וכי הגיע הזמן שיקשיבו ויידעו: שאין כאן רופא אחרי השעה שבע בערב בשל אוזלת ידן של קופות החולים, ויום אחד ימות פה תינוק ורק ככה יקום קול זעקה אמיתי; שאספקת הגז של עיירה שלמה, יותר מ-6200 איש, תלויה באדם אחד מבוגר ועייף ששמו אלברט, בשל שחיתותה של אמישרגז; שעשרות אנשים כבר נהרגו או נפצעו כאן על הכביש בתאונות עם גמלים, כי משרד החקלאות מסרב להסדיר את מעמדם בחוק. שהקומבינות והשחיתויות שנרקמות כאן לעתים גורמות לשערות לסמור רק מלשמוע עליהן.<br /> יודעים מה? עזבו את מצפה. זה לא המקום היחיד. לא חסרים עוד ערים בפריפריה ולא חסרים עוד סיפורים. אבל אין מי שיפרסם:&nbsp;בדה-מארקר אמרו שאין להם תקציב. לגלובס לא פניתי, וגם לא לישראל היום, כי בזמנו, כשהיו לי דין ודברים איתם, לא נרשמה כימיה הדדית ביני לבין העורך עמוס רגב (מעניין למה). כך או כך, באף אחד מהמקומות לא ראיתי טור מייצג מהתחום, למרות שלפחות שניים מהעיתונים - דה-מארקר וגלובס - מתיימרים לעסוק בנושאים שרלוונטיים לפריפריה מאוד.&nbsp;נכון להיום, מתקיים דיאלוג עם הארץ. עדיין לא ברור מה הוא יניב, אם בכלל, בטח אחרי הפוסט הזה. וזה בסדר, אני אחיה עם התוצאה, לא משנה מה היא תהיה.<br /> אבל אני באמת תוהה, מה אומרים לעצמם עורכי עיתונים, במיוחד במוספי סוף השבוע ובמוספים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים, כשהם מביטים על הגיליונות שלהם: האם הם באמת לא רואים את הפיל הלבן הענק, שעומד מול פרצופם? האם באמת יותר דחוף להם להעניק במה לכל נושא רלוונטי שבעולם - פליטים, עובדים זרים, תככים פוליטיים, ראיונות עם סלבז ואיומים צבאיים - <b>רק לא לעניי עירם? </b>האם הם באמת לא מבינים שמתרחשים חיים שלמים, עשירים וחשובים,<b> מחוץ לגבולות גדרה-חדרה?</b><br /> אותם עורכים לא רק מקוממים אותי, הם מעוררים בי זעם ובוז. ברור לי היום, שהם כבר מזמן לא עיתונאים, אלא פקידי תקשורת קטנים ופחדנים, שאין להם יכולת לראות את הדבשת של עצמם. ואל תדאגו, אני מאשימה את עצמי לא פחות מאשר אותם. לפני שנתיים, עניתי על אותן הגדרות בדיוק. ממעטת לצאת מתל אביב, לא באמת יודעת מה קורה מעבר לרדיוס של גוש דן, וגם לא ממש אכפת לי. ההאשמה כלפי התקשורת שהיא תל-אביבית, לפיכך, היא האשמה נכונה לחלוטין. אשמנו. פשענו. אתם לגמרי צודקים.<br /> אבל מה שבאמת מטריד בכל העסק, הוא חוסר המודעות. <b>אנחנו&nbsp;לא יודעים שאנחנו לא יודעים. </b>ומבחינתי, זה החטא החמור מכולם. אם מישהו מהעורכים שדיברתי איתם היה מודה באוזלת ידו בתחום הזה - מילא. אם מישהו מבין גורמי השידור שניסיתי לעניין אותן בסדרה על החיים בפריפריה <b><u>לא </u></b>היה נרדם לי בפרצוף - מילא. אבל רובם ככולם כל כך שבויים בשבלונות החשיבה הצרות של עצמם, שזה מייאש.<br /> תנו לי להבהיר לכם משהו: הפריפריה לא תישאר כזו לנצח. ישראל היא מדינה קטנה, ערי המרכז שלה עולות על גדותיהן וגבולות גדרה-חדרה יהיו חייבים, לא משנה איך ומתי, להתרחב. מה שנראה לכם היום רחוק ונידח, יהפוך לבסוף לעיירות לגיטימיות ומשגשגות. דימונה כבר בדרך לשם, וגם ירוחם - על אף כל בעיותיהן. בעיירות האלו יושבים האנשים שמצביעים לביבי נתניהו, לש"ס ולליברמן, ולא משנה מה. בעיירות האלו יושבים האנשים, שמחשבים כל עשר אגורות. בעיירות האלו נמצאת המדינה שלכם. אז אולי הגיע הזמן שתוציאו את האצבע מהתחת, ותתחילו להסתכל להן בעיניים.<br /> <br /> <br /> <br /> <br /> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7926823432485457757-2203308831751356212?l=inmydeserthome.blogspot.com' alt='' /></div>בביתי במדברhttp://www.blogger.com/profile/08994662654153476587noreply@blogger.com38tag:blogger.com,1999:blog-7926823432485457757.post-849599505960352772012-01-14T17:31:00.000-08:002012-01-15T02:19:38.830-08:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: center;"><br /> </div>אני אוהבת את תל אביב. זה לעולם לא ישתנה. גם שנתיים של מגורים במדבר לא שכנעו אותי, שיש עיר יותר בועטת, מצחיקה, אכזרית, רעבה ותזזיתית יותר ממנה. בטח לא בישראל. <br /> כשעזבתי, נדרתי ביני לבין עצמי, שלעולם לא אשמיץ אותה. לא בגלל שחסרות סיבות טובות. כולנו יודעים שלא חסרות. זה פשוט נראה לי קל מדי.<br /> אני מכירה את התהליך הזה, שחווים לא מעט נוטשי תל אביב: הם מתאהבים במדבר, או בכפר, או ביישוב הקטן שלהם ליד הרי ירושלים, ודי מהר נהיים טיפוסים צדקנים ונודניקים, שנואמים בלהט על "אוויר צח ואיכות חיים" ותוהים "איך אפשר לחיות בתוך כל הרעש הזה?".<br /> שיקפצו לי.&nbsp;מאז שעזבתי את תל אביב, אני אפילו נהנית ממנה הרבה יותר. בכל פעם שאני מגיעה אליה, היא יותר יפה, יותר אטרקטיבית, יותר מסקרנת. בביקוריי המוגבלים, הקצרים, אני יכולה להתענג על כל מה שטוב בה, מבלי לסבול מכל מה שמעצבן ומרגיז. רוב הזמן, אני מרגישה כמו מישהו שהגיעה למסיבת חתונה של האלפיון העליון, זוללת את כל הקוויאר והסשימי, גומעת את כל השמפניה המשובחת, רוקדת בטירוף עם כל הבחורים השווים - ואז חותכת הביתה, בלי להשאיר צ'ק. <br /> <br /> <table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://1.bp.blogspot.com/-64FZsAai34E/TxIDhBzL28I/AAAAAAAAALA/fm0aOKaqlY0/s1600/493px-Purim_angelic_goth_girl.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" src="http://1.bp.blogspot.com/-64FZsAai34E/TxIDhBzL28I/AAAAAAAAALA/fm0aOKaqlY0/s1600/493px-Purim_angelic_goth_girl.jpg" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">לילה קשה, אה?&nbsp;</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"></div><table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/8/8c/PikiWiki_Israel_901_Neve_Zedek_Shop_%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%95%D7%94_%D7%A6%D7%93%D7%A7.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/8/8c/PikiWiki_Israel_901_Neve_Zedek_Shop_%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%95%D7%94_%D7%A6%D7%93%D7%A7.jpg" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">איך הולך הסודוקו? חנות בנווה צדק</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> <table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/7/70/PikiWiki_Israel_1032_Meir_Park_%D7%92%D7%9F_%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8.JPG" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="480" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/7/70/PikiWiki_Israel_1032_Meir_Park_%D7%92%D7%9F_%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8.JPG" width="640" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">יש סיכוי שלגדל ארבעה בוקסרים ביחד לא היה רעיון כזה טוב? גן מאיר</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <div style="text-align: right;"></div><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/3/34/PikiWiki_Israel_4024_Yard_in_Tel_Aviv.JPG" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="497" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/3/34/PikiWiki_Israel_4024_Yard_in_Tel_Aviv.JPG" width="640" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">חצר תל אביבית מהסוג שמתחבא ומפתיע אותך ביופיו ברגע הכי לא צפוי</td></tr> </tbody></table>אבל עם הזמן, וכמעט נגד רצוני, הצטברו בי כמה תובנות פחות חיוביות על תל אביב.&nbsp;זה לא שחיפשתי אותן, כמו שהן פשוט צעקו את עצמן החוצה. "היי, שימי לב", הודיעו, ולמרות שממש ניסיתי - לא הצלחתי להתעלם מהן.&nbsp;זה נשמע כמו התנצלות, אני יודעת, אבל לא זו הכוונה.<br /> לפעמים צריך לצאת החוצה מתוך עצמך, כדי להבין מה לא עובד.&nbsp;אנשים נוסעים להודו/דרום אמריקה/ניו-זילנד בדיוק בשביל זה: לקחת הפסקה מהחיים, להתבונן קצת מהצד. אם תרצו,&nbsp;אפשר להתייחס למצפה בתור הודו של תל אביב. אסתטית, הן אפילו קצת דומות. טוב נו, לא ממש, אבל הבנתם את הכוונה.<br /> רק כשיוצאים מהעיר הגדולה, מסוגלים להתבונן עליה אחרת, ולהתייחס לראשונה - ובאופן ענייני - לכל הטענות שמושמעות כלפיה באופן תדיר. נו, אתם מכירים את הגבבה הלעוסה הזו: תל אביב היא בועה, כולם סמולנים שיושבים בבתי קפה ולא עובדים; התשקורת היא תל אביבית; כולם בעיר מסוממים ומזדיינים אחד עם השני. ועוד היד נטויה.<br /> אז מה גיליתי?<br /> <br /> <b><u><span style="font-family: 'Helvetica Neue', Arial, Helvetica, sans-serif;">* <span style="font-size: x-large;">ש</span>השפע של תל אביב מבלבל ומנוון&nbsp;</span></u></b><br /> בתל אביב יש - או לפחות נדמה לך שיש - הכול.&nbsp;אף עיר אחרת בארץ לא מנצחת את היצע אפשרויות הצריכה של העיר הזו. אוכל, אופנה, תרבות, שווקים, יד שנייה, בילויים, ספורט - תוציאו כרטיס אשראי, מישהו כבר ימצא עבורכם תירוץ מספיק שווה לגהץ אותו.&nbsp;במדבר, לעומת זאת,&nbsp;אחד המונחים המרכזיים שמעצבים את חייך - לטוב ולרע - הוא ה"אין". אין רעש, אין פקקים, אין צפיפות. אבל באותה נשימה, גם אין קניונים ושופינג, אין מסעדות ובתי קפה, אין קולנוע ותאטרון.<br /> <br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/c4/PikiWiki_Israel_12018_weizman_center_tel_aviv.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="480" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/c4/PikiWiki_Israel_12018_weizman_center_tel_aviv.jpg" width="640" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">קניון בתל אביב. באמת חשוב איזה? טוב, אז מרכז וייצמן</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> <br /> <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/f/f2/PikiWiki_Israel_12314_nahalat_binyamin_artists_fair.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="240" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/f/f2/PikiWiki_Israel_12314_nahalat_binyamin_artists_fair.jpg" width="320" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">כלי קרמיקה בנחלת בנימין. לתיירים ותושבי חוץ בלבד</td></tr> </tbody></table><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><br /> <br /> <br /> <a href="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/6/67/PikiWiki_Israel_9953_levinsky_market_in_tel_aviv.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="150" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/6/67/PikiWiki_Israel_9953_levinsky_market_in_tel_aviv.jpg" width="200" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">שוק לוינסקי. אחד מכל שלושה כלבים בפלורנטין משתינים <br /> על השקים האלה</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> די מביך להודות, אבל בחודשים הראשונים מצאתי את עצמי גולשת באינטרנט ומחפשת על מה לבזבז את הכסף שלי. כשהכסף נגמר, סתם מילאתי טפסי הזמנה מקוונים באי.ביי ובאמזון ולא שלחתי אותם.&nbsp;די מהר הבנתי: אני פשוט חייבת לצרוך משהו, מתוך הרגל. אפילו כאן במצפה מצאתי מה לצרוך. דברים קטנים, טיפשיים, שאני לא באמת צריכה: שמיכת פליז מהסופרמרקט; תיק רקום מחנות יד שנייה; בושם מבית המרקחת. המעבר החד הזה, מהשפע האדיר של ה"יש", אל הריק העצום של ה"אין" - שיבש את כל המערכות ופשוט השאיר אותי בקריז.<br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/0/06/1970sgrocerystore.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="606" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/0/06/1970sgrocerystore.jpg" width="640" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">ובפינת הנוסטלגיה - היינץ וקלוגס מציגים: הדור הבא של הצרכנות. האיש מאחור במעיל העור נראה לי חשוד, אגב</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> אבל מה שנחמד בהיעדר שפע, במיוחד כזה שנמשך לאורך זמן, זה שהוא מלמד אותך למצוא את סיפוקך בדברים אחרים, שלא כרוכים בצריכה. לבשל. להחליף בגדים עם חברות, או לקפוץ לחנות היד שנייה המעולה של אתי, שמחיריה נושקים לרצפה. לטייל. לקרוא. לעבוד בגינה. לעשות קומזיצים. חברים. סרטים. לבהות. וכן, לפעמים גם להשתעמם. כאילו שבתל אביב זה אף פעם לא קרה. בעצם, אני זוכרת היטב מה קרה, לא פעם, כששעמם לי: הלכתי לדיזנגוף סנטר, לשופינג.<br /> אני גם זוכרת היטב את תחושת הריקנות שמילאה אותי, בכל פעם מחדש, אחרי מסע שופינג פרוע במיוחד. ואוהו, אני התמחיתי בהם: יכולתי לגהץ 2500 שקל בשעתיים, בלי למצמץ, במחי סיבוב אחר צהריים אחד בקניון. זארה, מנגו, אייץ' אנד אם, טופ שופ, ניין ווסט. חמישה תשלומים ללא ריבית. אולי שישה. לפעמים הבגדים נשארו בארון עם טיקט. לפעמים הם נלבשו פעמיים שלוש ולא יותר. לפעמים, אם קרה נס, הצלחתי לשמור על הקבלה, &nbsp;ואז להחליף ולקחת זיכוי, שאולי איבדתי, ואולי לא, ואם בכל זאת הצלחתי לשמור עליו - לעולם לא מצאתי משהו שאהבתי לפני שפג תוקפו.<br /> ואז סיגריה של אחרי שופינג, ותחושה חמוצה של סתמיות, והידיעה שמחר יגיע טלפון מהבנק - או שלא, תלוי בכמה מינוס נמצא החשבון - אבל בעיקר,&nbsp;משהו עמוק יותר שמכרסם למטה, עמוק בשיפולי הבטן, ולא יכול שלא לתהות:<br /> האם זה באמת מה שאמור לשמח אותי? לשדרג את הסלולארי שלי מדי חצי שנה? לטוס לחו"ל מדי חג? לרכוש אייפד מזורגג? מכונת אספרסו מדונדשת? ובכל זאת אני קונה, וחברותיי ומשפחתי גם. וכולנו משווים, ומתייעצים, ומבררים איפה כדאי יותר.&nbsp;למה? מתי הפכנו לאנשים שכל מה שמעניין אותם זה לקנות משהו? מתי האפשרות של &nbsp;ל א &nbsp; ל ק נ ו ת &nbsp; נהייתה אופציה לא רלוונטית?<br /> <br /> <table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/1/1c/Modern_front_load_tumble_dryer.JPG/200px-Modern_front_load_tumble_dryer.JPG" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="400" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/1/1c/Modern_front_load_tumble_dryer.JPG/200px-Modern_front_load_tumble_dryer.JPG" width="306" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מייבש כביסה. חבר משפחה</td></tr> </tbody></table>אני לא אומרת: חפצים זה כיף. זה נעים, ומקל על החיים משמעותית - רק זה כשלעצמו עשוי להסב שמחה מסוימת. אבל מי מכם יביט באלבומי התמונות שלו בעוד כמה שנים, ייאנח, ויגיד לעצמו: "אח, איזה מהמם היה המייבש הזה, אין דברים כאלה"? חפצים הם כולה חפצים. לא אנשים. לא זכרונות. לא חיים.<br /> תחשבו על זה. מתי אתם שמחים? באמת באמת שמחים? ברגעים הכי גדולים - והכי קטנים - של החיים. למשל, כשנולד לכם ילד. כשהתחתנתם. או לחילופין - בשקיעה מקסימה על חוף הים, או בבקתה קטנה בהרים בחו"ל, או סתם בבית עם מישהו אהוב. מתי בפעם האחרונה רכישה של מייבש כביסה אשכרה גרמה לכם שמחה טהורה ומשכרת? מי מכם מצא את עצמו הולך ברחובות שיכור מאושר, ומהרהר לעצמו: "יש! מייבש!"&nbsp;אם כבר, זה דומה יותר לסיפוק נעים ורובוטי, מנותק, שצף בתוך המוח, כמו לסמן וי.<br /> לא אגיד לכם שאני לא נהנית משופינג מדי פעם. שופינג זה תמיד כיף. השאלה כמה ואיפה. נניח, כשאני נכנסת לעזריאלי היום, נהיה לי רע. האמת, תמיד רע לי כשאני בעזריאלי. זה הקניון הכי קלאוסטרופובי, חנוק ולא נעים שאני מכירה. אחרי שנתיים במדבר, להיכנס לתוך היכל הצרכנות המטורף הזה, זה כמו לקבל פליק משטר של מאה דולר על שתי הלחיים. האורות צועקים, הרמקולים נובחים, האנשים דוחפים, החנייה מבלבלת. תוך חמש דקות נעלם כל חשק לקנות משהו, וגם כשיש - האפשרויות כל כך רבות, שאני הולכת לאיבוד.&nbsp;התוצאה: אני ממעטת ללכת לקניונים, אם בכלל. כשאני כן הולכת, אני יוצאת משם אחרי שעה. כל פרק זמן ארוך מזה, אני פשוט חוטפת כאב ראש.<br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/1/16/PikiWiki_Israel_3845_Azrieli_Center.JPG" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="300" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/1/16/PikiWiki_Israel_3845_Azrieli_Center.JPG" width="400" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">עזריאלי. מפחיד</td></tr> </tbody></table><br /> אני לא רוצה 200 אופציות שמתחרות על הארנק שלי בצעקות. אני לא רוצה גם וגם וגם וגם וגם. לא רק בגלל שאין לי מספיק כסף לצרוך את כולן - אין לי כסף לקנות אף אחת מהן, אבל ניחא - אלא כי מספיקות לי שלוש-ארבע אופציות, חמש מקסימום, וזה יופי.&nbsp;זה הרי אף פעם לא נגמר, לא? הצרכנות מזינה את עצמה, ללא הפסקה. שהרי&nbsp;בחודש הבא תירכש חגורה שתתאים לשמלה החדשה, או גדאג'ט משלים לגדאג'ט מהחודש שעבר, וטרנינג שלא משלים כלום אבל יירכש סתם כי הוא היה נוח וזול, וכי היד כבר מושטת באיזו אוטומטיות קהת חושים אל הארנק, ושולפת משם את כרטיס הפלסטיק, שכבר דהה בחלקו מתנועת השיוף המאונכת הזו, שאמורה להסב איזה עונג שלא ברור מהו, אבל הוא אף פעם לא מחזיק מעמד מעל 60 שניות גג.<br /> ההפסד המשמעותי של השפע הוא לא רק במירוץ הצריכה שהוא כולא אותך בתוכו, אלא בכך שהוא מסרס את האפשרות לגלות שמחה, הנאה וסף ריגוש שהם פשוטים, צנועים, סבירים. קשה מאוד להתענג על פרוסת חלה מהסופרמרקט עם חמאה של תנובה בעיר שבה אפשר לרכוש חלה צרפתית אורגנית מ"לחמים" ולמרוח עליה חמאה הולנדית מיובאת. הנפש לעולם לא מסופקת. תמיד מחפשת את הטעם החדש, חותרת אל העונג הבא. אז במקום להמשיך הלאה, אולי הפתרון הוא לפעמים דווקא להסתפק במועט <b>מבחירה</b>. כי על אף שהחלה השנייה תהיה בריאה, פריכה ומשובחה יותר, וגם יקרה פי שש, לחלה של הסופר יהיה טעם אחר: גרוס, בסיסי, לא בריא בעליל. טעם שיש בו המון המון שמחה.<br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://my.ology.com/bundles/ologysocial/up/img/post/post_large/post_4ee6584587bff4.76328256.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="290" src="http://my.ology.com/bundles/ologysocial/up/img/post/post_large/post_4ee6584587bff4.76328256.jpg" width="320" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><br /> </td></tr> </tbody></table><br /> <span style="font-family: 'Helvetica Neue', Arial, Helvetica, sans-serif;">* <b><u><span style="font-size: x-large;">ש</span>למרות הכל,<span style="font-size: x-large;">&nbsp;</span>אין על חוף הים של תל אביב</u></b></span><br /> כן, ברור שיש חופים יותר יפים בארץ. יותר נקיים, שקטים, פראיים. פחות מבותרים בגסות על ידי פרוייקטי נדל"ן חמדניים. אבל דווקא החופים הקטנים, הרועשים והדחוסים של תל אביב, על גבם כל משתזף נלחם כדי להשיג לעצמו פיסת חול פנויה, בזמן שהמצילים המתחכמים חופרים לך במוח ובקבוק בירה עולה בקיוסק 25 שקלים, נתפסים בעיניי היום כאחד המקומות הכי חינניים בעיר. <br /> כאן אין הבדלי מעמדות: כולם &nbsp;שווים, חולקים ג'וינט ופירות חתוכים, מחליפים שמשייה מיותרת במחצלת פנויה. ברור לכולם, שלאף אחד מהם אין זכויות יתר על משאב הטבע החינמי הזה, כי כל איש ואישה נמצאים כאן מסיבה אחת ויחידה, זהה ומאחדת: הרצון הבסיסי, הקמאי, להיות קרובים למקור מים טבעי. <br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/5/5f/PikiWiki_Israel_15122_Tel_aviv.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="278" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/5/5f/PikiWiki_Israel_15122_Tel_aviv.jpg" width="400" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">דייגים, שמים מסנן קרינה?</td></tr> </tbody></table><br /> <table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; text-align: right;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/he/6/67/Gordon-tlv40s.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="233" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/he/6/67/Gordon-tlv40s.jpg" width="320" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">חוף גורדון בשנות הארבעים</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/2/2b/Israel_-_Tel_Aviv_Beach_001.JPG/800px-Israel_-_Tel_Aviv_Beach_001.JPG" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="149" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/2/2b/Israel_-_Tel_Aviv_Beach_001.JPG/800px-Israel_-_Tel_Aviv_Beach_001.JPG" width="200" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">שבת ביולי</td></tr> </tbody></table><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"></div><br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://images.mouse.co.il/storage/6/e/ggg-gil.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" src="http://images.mouse.co.il/storage/6/e/ggg-gil.jpg" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">תצלום של גיל ירום</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> יש סיבה שכל התיישבות אנושית מתרחשת תמיד ליד מקור מים. לא רק בגלל ששום דבר חי לא יכול להתקיים בלעדיהם, כמו בגלל שמשהו בנשמה קצת מתייבש ומצטמק כשגרים רחוק מדי ממים. לא ידעתי את זה, ולכן&nbsp;לא יכולתי להעריך עד כמה אתגעגע לחוף ים. במיוחד כיוון שכשגרתי בתל אביב, לא הייתי מאלו שהולכים אליו כל יום, וגם לא כל שבוע או אפילו כל חודש. אבל הידיעה שהים נמצא שם, שקיים בעיר כיוון אוויר שפתוח אל המערב, וגלים שעוגבים על חול, ולחות סמיכה שמזכירה את נוכחותו של הים כל הזמן - די בה כדי ללחלח את הנשמה מבפנים.<br /> לא שאין מקורות מים במדבר. יש ויש. אבל הם נדירים ולא תמיד נגישים. הייתה בריכה טבעית מדהימה ביופיה במחצבה, אבל היא יבשה. כשיש עונה גשומה, בורות לוץ (לא רחוק מבה"ד 1) מתמלאים, וכיף שם. ישנו גם מעיין עין עקב ליד שדה בוקר, כעשרים דקות מכאן. וישנו, כמובן, הים באילת - שלא לדבר על סיני - מרחק שעתיים גג מהבית. וגם - אם כבר בענייני מים - שתי בריכות עירוניות, אחת מהן ממש מעולה. אבל אף אחת מהאופציות האלו לא תשווה לאפשרות לרדת מהבית שלך, עם מגבת על הכתף ונגן מוסיקה, לצעוד רבע שעה, ולתפוס לעצמך פיסת חול מפוייחת מול הגלים.<br /> <br /> <b><u>* <span style="font-size: x-large;">ש</span>אדיבות היא לא לבביות (או: כן, תל אביב מנוכרת)</u></b><br /> הייתי צריכה לצאת מתל אביב ולגור כמעט שנתיים במצפה כדי להבין, לראשונה בחיי, שאורח החיים העירוני מזגג אותך. את כלל לא מרגישה שאת מצופה בזיגוג הזה, כיוון שהוא מאוד דקיק, שקוף וצונן, כמו חלונות כפולים, אך הוא מקים חיץ בינך לבין העולם. זה חיץ של אדיבות נעימה, מעט קרירה, מעט מתנשאת. אדיבות תל אביבית.<br /> אין לירושלמים, או לחיפאים, את האדיבות הזו. היא שמורה לתל אביביים בלבד. אישית, מעולם לא חשתי בה לפני כן. אפילו התקוממתי כנגד כל מי שטען שתל אביביים הם לא נחמדים. אבל הנה, הפעם זה קורה גם לי, הרגע המייבש הזה. אני נכנסת לבית קפה תל אביבי ("הנרייטה") בסוף נסיעה ארוכה היישר ממצפה רמון, האנרגיות עדיין מדבריות, הקצב איטי, הלב פתוח ושמח. "אהלן", אני מכריזה בקול מתרונן, שמתגלגל בכל רחבי בית הקפה. כל המלצרים, ארבעה במספר, מרימים אלי עיניים תמהות, מחליפים ביניהם מבטים. "היי", עונה בשקט מאופק אחת מהם, מתולתלת עם גשר על השיניים. היא נחמדה אבל לא בצורה מוגזמת, שחס וחלילה לא אתבלבל ואחשוב שהיא ממש שמחה שבאתי. אני מסתכלת עליה ונזכרת: שכחתי, הפאסון. לא יותר מדי לבבית. לא יותר מדי משוחררת.&nbsp;כמו חלונות כפולים, ציפוי הדאבל גלייז מצנן באופן מיידי כל מגע שחורג מתקשורת אנושית אסופה ומנומסת, שיש בה מרחב בטחון גדול בין אדם לאדם. אני מלקטת את עצמי ביעילות. "נכון שאת מביאה לי מאפרה?" אני מחייכת אל המלצרית, משפיטה אותה במתיקות חצי-מתנצלת, מסמנת לה שהתאפסתי, ובעיקר מזכירה לה מי פה הייתה תל אביבית לפני מי.<br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="338" src="" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="400" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">חלונות בזיגוג כפול. יעיל מאוד אם גרים מעל שוק לוינסקי. פחות יעיל בתקשורת עם בני אדם<br /> <br /> <br /> </td></tr> </tbody></table><br /> מי שגר בתל אביב, עושה את זה (גם) כי הוא רוצה את הפרטיות והמרחב שלו, להיטמע בתוך ההמון ושאף אחד לו יתעלק לו על הנשמה. תל אביביים רבים היגרו אליה כדי לברוח מהשעמום, המחנק והבינוניות של ערי הלוויין, היישובים הקטנים, הקיבוצים והמושבים, להמציא את עצמם מחדש, בלי עבר ובלי דעות קדומות. בחירה לגיטימית, כמובן. אבל לאווירת ה"קחו ממני צעד אחד אחורה בבקשה" יש גם מחיר. כי הריחוק האדיב והצונן הזה, בין אדם לאדם, ההקפדה הכל כך חמורה על שמירת מרחק - יוצרת גם חוסר פרסונליות.<br /> <br /> <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="https://vt4x5a.bay.livefilestore.com/y1mA9DEFLf2CUgn5pMiScGuA_Ilc7DoTFoK38AVquu8ABE2ZxKrHHIxrMiRxS8NfMP7yViBRNv7NF8PovI33V_Ww5L-MvvpqBlUEbT8WQjogzBKA_fNO9OdTOR3nhUjng5xd_ThLvWgmIKVvnZt1ojgQg/%D7%A0%D7%97%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%AA_edited.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="226" src="https://vt4x5a.bay.livefilestore.com/y1mA9DEFLf2CUgn5pMiScGuA_Ilc7DoTFoK38AVquu8ABE2ZxKrHHIxrMiRxS8NfMP7yViBRNv7NF8PovI33V_Ww5L-MvvpqBlUEbT8WQjogzBKA_fNO9OdTOR3nhUjng5xd_ThLvWgmIKVvnZt1ojgQg/%D7%A0%D7%97%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%AA_edited.jpg" width="400" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">אבל את יכולה לשלם בחריימה. מניסיון, זה עובד!</td></tr> </tbody></table><div style="text-align: center;"><span style="font-size: x-small;"><br /> </span></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"></div>קחו את באר שבע, למשל. עיר די מכוערת, לצערנו, אבל אנשים נחמדים בטירוף. &nbsp;אין אצלם דבר כזה, לכבד את הספייס של האחר. לא שמעו על הקונספט. במילים אחרות, בקשי מבאר שבעי הוראות הגעה לקניון שליד התחנה המרכזית, והוא לא רק יסביר באריכות, אלא גם ישרטט מפה, ישאל מה בדיוק את צריכה בקניון, ויידחף לרכב שלך כדי להראות לך בדיוק איפה זה. לפעמים זה מצחיק, לעתים זה מעיק, אבל זה כל הזמן מאוד פרסונלי, מחוייך ובגובה העיניים. אף אחד בבאר שבע לעולם לא יענה באדישות: "ישר ושמאלה, ותשאלי שם".<br /> <br /> <span style="font-size: large;"><b>(המשך בשבוע הבא)</b></span><br /> <span style="font-size: large;"><b><br /> </b></span><br /> <span style="font-size: large;"><b><br /> </b></span><br /> <br /> * הערת מערכת בחמישה חלקים:<br /> <br /> <u><b>5 סיבות לכך שאני לא כותבת פוסטים בתדירות גבוהה יותר:</b></u><br /> - כי אני כותבת לאט. תמיד כתבתי לאט, גם כשעבדתי ב"מעריב". להגנתי אומר, שאף על פי כן, מעולם לא איחרתי לדד-ליין. או לפחות הזהרתי לפני כן. את מועדי ההגשה של הכתבות שלי קבעתי מראש למאוחר ביותר שאפשר. כשהעורכים התלוננו, אמרתי שאפשר להקדים, אבל אז אאחר בהגשה, ואני לא מאחרת דד ליינים, אז חבל. הלוואי שהייתי כותבת מהר יותר. היה קל יותר לכולנו. במיוחד לי. לפיכך, בתשובה לשאלותיהם של כמה וכמה מקוראי הבלוג הנאמנים, זו (אחת) הסיבות העיקריות לכך שהפוסטים מאחרים להגיע מדי פעם.<br /> - כי אני מנסה להתפרנס בין לבין.<br /> - כי אני עצלנית.<br /> - כי אני עדיין מתרגלת לעובדה שיש לי בלוג, וגם די מתקשה עם התמונות (די! באמת? לא ניחשתם, נכון?)<br /> - כי יש לי חיים.<br /> ואף על פי כן, תודה שאכפת לכם, ותודה שאתם רוצים ממני יותר. אני מבטיחה להשתדל.<br /> <br /> <br /> <br /> <br /> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7926823432485457757-84959950596035277?l=inmydeserthome.blogspot.com' alt='' /></div>בביתי במדברhttp://www.blogger.com/profile/08994662654153476587noreply@blogger.com42tag:blogger.com,1999:blog-7926823432485457757.post-18476451472781101232011-12-21T16:15:00.000-08:002011-12-24T15:11:08.501-08:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <b><u><br /> </u></b><br /> <b><u><span style="font-size: large;">* לזרוק בדלי סיגריות על המדרכה</span></u></b><br /> מעולם לא היססתי להשליך בדלי סיגריה על מדרכה תל אביבית. אני לא גאה בזה, אבל זו האמת. פלורנטין, שם התגוררתי, שברה בכל פעם מחדש שיאים של לכלוך והזנחה: <br /> פחי האשפה העירוניים תמיד עלו על גדותיהם מרוב תכולה וחתולים, שכנים העיפו זבל מהגג ישירות אל הכביש, צואת כלבים התגבשה בערימות, ארגזי סחורות ריקים נערמו בפתחי החנויות, שברי רהיטים מעופשים נזרקו מדירות - לפעמים הייתי צריכה לצעוד על המדרכה בריכוז גדול, כדי לוודא שאני לא מבוססת בתוך שלולית, משתפדת על מסמר או סתם גוררת אחרי זנב של סלוטייפ, שנדבק לסוליית הנעל בערמומיות ומתלווה אליי במשך שלושה רחובות רצוף.<br /> <br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/-cwakL3qeA7A/TvJN6uIeWDI/AAAAAAAAAJs/5CpD2dvh-BY/s1600/48646688ed69xue.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><span style="color: black;"><img border="0" height="265" src="http://2.bp.blogspot.com/-cwakL3qeA7A/TvJN6uIeWDI/AAAAAAAAAJs/5CpD2dvh-BY/s400/48646688ed69xue.jpg" width="400" /></span></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="font-size: small;">אחח, איזה כיף היה (תמונה: thephotoholic/freedigitalphotos.net)</span></td></tr> </tbody></table><br /> <div>באווירה הזו, לא חשבתי פעמיים לפני שנפטרתי מבדלי סיגריות - לעתים בהטסה ציורית, לפרקים במעיכה דרמטית - לאן שבא לי. ממילא מטונף כאן, וכשלאף אחד לא אכפת - למה שלי יהיה?</div><div><br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://swivelchairsguide.com/img-big/31.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><span style="color: black;"><img border="0" height="200" src="http://swivelchairsguide.com/img-big/31.jpg" width="175" /></span></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="font-size: 13px; text-align: center;"><span style="font-size: small;">ואולי בכלל הגיע הזמן&nbsp;לייצר&nbsp;בדלים&nbsp;מתכלים</span></td></tr> </tbody></table>אבל פתאום, כאן במדבר, לא נעים.<br /> הוא יישאר שם, הבדל הטיפשי הזה - אני מהרהרת בזמן שאני מועכת את הסיגריה לתוך החול - מתלבטת אם להשאיר אותו קבור שם בדיסקרטיות או לקחת אותו איתי - ולא יתכלה לעולם, במשך 60 אלף שנה לפחות, והכל בגללך.<br /> משהו מגונן להפתיע צומח בי.&nbsp;הקרקע המדברית הגלויה, הנקייה, נפרשת לפניי כמו עור קורן וצח - לא בתולי כשל נערה צעירה, אלא מטופח ושמור, כשל אישה עתיקה ואצילית, מעוררת רצון כמעט בלתי נמנע להגן עליה. כל בדל נראה לעין, מכתים את הנוף כמו שומה סרטנית מכוערת.<br /> <div style="text-align: center;"><br /> </div><br /> <div style="text-align: center;"><br /> </div><br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://1.bp.blogspot.com/-qiQqAXldkpU/TvJZJegrDDI/AAAAAAAAAJ8/EV7oHBxiJ-w/s1600/10342senkzqcrll.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><span style="font-size: x-small;"><img border="0" height="424" src="http://1.bp.blogspot.com/-qiQqAXldkpU/TvJZJegrDDI/AAAAAAAAAJ8/EV7oHBxiJ-w/s640/10342senkzqcrll.jpg" width="640" /></span></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מדבר. לא נעים להרוס.&nbsp;(תמונה: thephotoholic/freedigitalphotos.net)&nbsp;</td></tr> </tbody></table><div style="text-align: center;"><br /> </div>אם המדרכה המפויחת נוצרה כדי לשרת את הולכי הרגל, הטבע הוא בריאה פשוטה ושלמה, ואת היא זו שמתארחת.<br /> ואני אורחת מנומסת.<br /> אז מחוסר נעימות, פשוט כך, אני מוצאת שאני מתחילה לכבות ולאסוף את הבדלים - לתוך טישו, לתוך שקית, ובעת מצוקה - אפילו לכיס המכנסיים ולתיק היד, שמתמלאים בבדלים מעוכים.<br /> כל כך נקי פה, וגם יפה, ומסביב ישנם המון אנשים שעובדים נורא קשה כדי לארח אותך, ובצורה הכי נעימה שאפשר: פקחי רשות שמורות הטבע, ועובדי מועצות מקומיות, ואנשי תיירות, ונהגים, ומסעידים. <br /> אז אני, מה כל כך דחוף לי, לזרוק דווקא כאן ועכשיו את בדל הסיגריה הטיפשי שלי, על רצפת הבית שלהם, במקום שבו הם חיים ואותו הם מטפחים במסירות כל כך אדוקה?<br /> ולפני שאני שמה לב, אני נהיית האישה המשונה הזו, שאוגרת עשרות בדלי סיגריות מעוכים בכל מיני מקומות, ושאימא שלה שואלת אותה מתי התיק שלה הפך למאפרה.<br /> <br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td><span style="font-size: x-small;"><img height="213" src="http://image.yaymicro.com/rz_1210x1210/0/9c9/women-smoking-cigarettes-9c9c1b.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="320" /></span></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="font-size: 13px;">להן בטוח יש מאפרה</td></tr> </tbody></table><br /> <b><u><span style="font-size: large;">* ללכת על עקבים</span></u></b><br /> <div style="text-align: center;"><br /> </div>יש נשים שיצעדו בנעלי עקב בכל מחיר. הרים, עמקים, חולות טובעניים ומשטחי עץ לולייניים - את כולם הן צולחות בדילוגים על סטילטו של 12 סנטים לפחות. אני מצדיעה להן. באמת. לא רק בגלל שהן לא מוותרות על השואו בשום מחיר, אבל בעיקר, כי יש להן שרירי רגליים פנומנליים - שניים רק לאלו של אצן אולימפי. האם ניסיתם לצעוד פעם בטבע בנעלי עקב? מדובר, ללא עוררין, בספורט האנאירובי הקשה ביותר שתוכלו לבצע, פלוס הבטחה מלאה לכאבי גב. מספיק קשה לצעוד כאן במדבר גם סתם בנעלי ספורט.<br /> <br /> <br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td><span style="font-size: x-small;"><img height="165" src="http://www.easyvectors.com/assets/images/vectors/afbig/shoe-high-heel-clip-art.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="200" /></span></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="font-size: 13px;">יש כזה במידה 43?</td></tr> </tbody></table><br /> <div style="text-align: center;"><br /> </div><div style="text-align: center;"><br /> </div><br /> אשר לשאלתכם שלא נשאלה: למה אני צריכה ללכת על עקבים אם אני ממילא כזאת גבוהה? - מעולם לא שאלתי אנשים נמוכים למה הם מתעקשים לנעול נעליים שטוחות. אישה אוהבת לנעול מדי פעם נעלי עקב. זה מגיע עם רחם, כנראה.<br /> גם טרם התברר לי לאן בדיוק אני אמורה לצעוד בנעלי העקב האדומות והמקסימות שלי מניין-ווסט, נניח? הלוא מלבד אלפקות וזכרים אקראיים, אין את מי להרשים כאן, ואף לדפוק הופעה אין לאן.&nbsp;השואו הכי לוהט שמוצג בסופשבוע הקרוב&nbsp;במועדון הג'ז המקומי - מקום הבילוי היחיד כאן - הוא של חבורת "בים בם בום". יש לי תחושה שיקבלו אותי שם גם בסניקרס.<br /> <br /> <b><u><span style="font-size: large;">* לתחזק את חיות הבית</span></u></b><br /> <b><u><br /> </u></b><br /> ניתן בהחלט לומר, כי בעת מגוריו בתל אביב, היה הכלב שלי&nbsp;מטופח יותר מניקול ראידמן. בכל שלושה חודשים הובא אחר כבוד למספרה של נרדה ברחוב יורדי הסירה, שם נחפפו תלתליו ונגזזו ציפורניו, ובין לבין אף חטף בקביעות את כל הזריקות הנחוצות, אשר ניתנו לו במו ידיו של הווטרינר הבכיר ביותר בעיר. בנוסף, נהג העכברוש המפונק לנשנש מזון פרימיום, להתפנק בצעצוע חדש מדי שבועיים ולבקר תדירות בחוף הים, כדי לחלץ את עצמותיו התזזיתיות. <br /> <b><u><br /> </u></b><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/-lILxz36jDAQ/TvJaj5GiEdI/AAAAAAAAAKE/P9S9DJAiJhQ/s1600/218861_10150171989422320_523177319_6709310_3561083_o.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="300" src="http://2.bp.blogspot.com/-lILxz36jDAQ/TvJaj5GiEdI/AAAAAAAAAKE/P9S9DJAiJhQ/s400/218861_10150171989422320_523177319_6709310_3561083_o.jpg" width="400" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">חצי השנה הראשונה: הכלב בגרסתו המפונפנת, כולל הקפוצ'ון שדודה מילי שלחה מניו יורק</td></tr> </tbody></table><br /> <table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/-jtBb1YOSdF8/TvJakuaHWpI/AAAAAAAAAKM/93N548SdRow/s1600/220231_10150171985337320_523177319_6709260_100442_o.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="300" src="http://2.bp.blogspot.com/-jtBb1YOSdF8/TvJakuaHWpI/AAAAAAAAAKM/93N548SdRow/s400/220231_10150171985337320_523177319_6709260_100442_o.jpg" width="400" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">כעבור שנה במצפה: הכלב מפתח ארשת של ערס דרומי מצוי</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> במצפה רמון, לעומת זאת, אין ווטרינר, וזאת על אף שיש כאן יותר כלבים מתושבים. מצד שני, גם אין כאן רופא בלילה - ואני מתכוונת לרופא של בני אדם, כן? - אז מה יש להתבכיין על ווטרינר.<br /> היה וקרה אסון ובכל זאת עליכם לחוש לווטרינר, הקרוב ביותר נמצא בקיבוץ משאבי שדה, מרחק זניח של שלושת רבעי שעה נסיעה ברכב. ואם אין לכם רכב, פשוט תתפללו חזק שהכלב שלכם יהיה מאוד מאוד בריא.<br /> על מספרה של כלבים, בטח ניחשתם, בכלל אין מה לדבר.<br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/-GOFtmCI-NSU/TvJalIBnIsI/AAAAAAAAAKQ/zFJPcIunwd8/s1600/380107_10150444350762320_523177319_8507217_1159864766_n.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="240" src="http://2.bp.blogspot.com/-GOFtmCI-NSU/TvJalIBnIsI/AAAAAAAAAKQ/zFJPcIunwd8/s320/380107_10150444350762320_523177319_8507217_1159864766_n.jpg" width="320" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">כיום: הכלב אדיש, מטונף ורופס, והחתולה שולטת בו ביד רמה</td></tr> </tbody></table><br /> לפיכך, הפך הכלב די מהר לגוש מאובק, מזוהם ומצחין - וגם נטול חיסון אחד, שכבר אמור היה להינתן לפני לפחות שלושה חודשים. בהמשך, שונמך למזון כלבים נחות מהשופרסל (המשלוחים מחנות החיות בשדה בוקר יקרים להחריד), ובמקום צעצועים חדשים, הוא נאלץ להסתפק בלהטריד את החתולה - אשר ממילא נולדה וגדלה כאן, ולפיכך טרם הספיקה לפתח סטנדרטים אורבניים אנינים. קשה לי לומר שזה מטריד אותו. או אותה. למעשה, נדמה לי שהם מבסוטים לאללה.<br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <b><u><span style="font-size: large;">* לסבול בשביל להיראות טוב</span></u></b><br /> אישה עירונית מוכנה לסבול יותר בשביל להיראות טוב. היא מוכנה ללבוש שמלת מיני עם גרבונים גם בלילה גשום ומשכנעת את עצמה שתתחמם כבר בהליכה. היא תצא מהבית בלי מעיל כדי לא להיראות שמנה מדי, ותחזור עם דלקת ריאות. היא תתעקש ללבוש סקיני ג'ינס שעושים לה ישבן יפה גם כשהיא הולכת לארוחת ערב בת 13 מנות, ותנעל סנדלים שגומרים לה את כפות הרגליים אם זה מה שמתלבש לה פיקס עם השמלה. ככה זה, הכי חשוב להיראות טוב, להקרין את הדבר הנכון, לשדר את האישיות המדויקת. יש תחרות קשה שם בחוץ, ואת צריכה להשתמש בכל כלי הנשק שיש לך.<br /> לא שבמצפה אין תחרות - תתפלאו לגלות כמה נשים יפות, עצמאיות, חכמות ופנויות גרות כאן - אבל חוקי המשחק שונים.<br /> ראשית, צורת הלבוש הרבה יותר פרקטית: כאן, אם תצאי מהבית בלי מעיל בחורף, רוב הסיכויים שלא תחזרי אליו בחיים, ולמחרת נמצא את גופתך הקפואה מוטלת במדבר, כששועלים מנשנשים אותה. תנו לי להבהיר לכם משהו: זהו מדבר. לא סתם קר כאן - קררררררר כאן. העצמות שלכם טרם קפאו כמו שהן יקפאו כאן בחורף.<br /> התפקיד העיקרי של בגדים כאן הוא לחמם, כמה שיותר. הלהיט: כובע עם מגני אוזניים, שגורם לך להיראות כמו רלף קליין המנוח. יש גם צעיף-צווארון מפליז, שאפשר למתוח אותו על הפרצוף, ואז את נראית כמו מחבלת מג'סר א-זרקה.&nbsp;הוסיפו לזה סוודרים בשכבות, מעילים וכפפות - וקיבלתם דובון אכפת לי קטן ונוטף סקס אפיל.<br /> <br /> <table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://1.bp.blogspot.com/-qHOLweNDGZM/TvJxOu6eDCI/AAAAAAAAAKs/Tguji46w2Kk/s1600/27399n5vns5322.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="212" src="http://1.bp.blogspot.com/-qHOLweNDGZM/TvJxOu6eDCI/AAAAAAAAAKs/Tguji46w2Kk/s320/27399n5vns5322.jpg" width="320" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">עוד כובע צמר טיפשי. לא אליו התכוונתי, אבל מה זה משנה</td></tr> </tbody></table><br /> עניין נוסף: מצפה היא עיירה קטנה. כמו שכבר ציינתי, אין את מי להרשים. את אותם אנשים שתפגשי בסופר, תפגשי גם בבנק, בקופת חולים ובבריכה. וכולם ילבשו בדיוק את אותו הדבר: טרנינג. זה לא תמיד אסתטי, אין מה לומר, אבל תחשבו על הצד החיובי:&nbsp;אתם באמצע המדבר, בשום מקום, אף אחד לא רואה, אף אחד לא שופט, ולאף אחד לא אכפת. כל האנשים מסביבכם שמים קצוץ בפיתה על מה שהם לובשים. אפשר לשחרר, ממש לשחרר, את כל העניין הזה של איך אתם נראים. לא בקטע של להזניח את עצמכם חלילה, פשוט לא לעבוד בזה.&nbsp;יש בזה משהו נעים, לדעת שכבר לא צריך לחשוב 30 פעם לפני שיוצאים מהבית. שזה לא משנה. המון המון מקום ואנרגיה מתפנים בתוך הראש.<br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <u style="font-weight: bold;"><span style="font-size: large;">* לשבת בבתי קפה&nbsp;</span></u><br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img src="http://www.ifeel.co.il/images/u/images/%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5/%D7%A7%D7%A4%D7%94%20%D7%AA%D7%9C%20%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91%D7%99.JPG" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">בבית הקפה הזה הייתי דווקא יושבת בכיף</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> כפי שקוננתי בהרחבה בפוסט הזה:&nbsp;<a href="http://inmydeserthome.blogspot.com/2011/10/blog-post_26.html">http://inmydeserthome.blogspot.com/2011/10/blog-post_26.html</a><br /> <b><u><br /> </u></b><br /> <b style="text-decoration: underline;"><br /> </b><br /> <b style="text-decoration: underline;"><br /> </b><br /> <b style="text-decoration: underline;"><span style="font-size: large;">* להזיע&nbsp;</span></b><br /> <b style="text-decoration: underline;"><br /> </b><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img src="http://www.stain-removal-101.com/images/remove-sweat-stains-from-clothing-21371457.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">כן, הגועל נפש הזה</td></tr> </tbody></table><b style="text-decoration: underline;"> </b><br /> זה נורא פשוט: דמיינו שעכשיו יום רגיל בתחילת אוגוסט, ואתם עושים את כל מה שאתם עושים ביום-יום - סידורים, סופרמרקט, להקפיץ את הילדים לחוג, אחר הצהריים בפארק, לעמוד בפקקים, מה שזה לא יהיה - ולאורך כל הזמן הזה,&nbsp;אתם לא מזיעים בכלל.<br /> חם לכם, זה כן, אבל היי - בכל זאת אוגוסט. מה גם שהחום הופך נסבל הרבה יותר, כשלא מתלווים אליו אגלי זיעה שזולגים במורד הגב, הכתפיים או הצוואר, וכשאין לך רצון להתקלח בכל שנייה נתונה.<br /> וזה לא שכל כך סבלתי מזה קודם. כל עוד גרתי בתל אביב, חייתי בשלום יחסי עם עניין הלחות והזיעה, וקיבלתי את העסק כרע הכרחי. רק כשחזרתי לתל אביב לביקורים, התחלתי להבין באיזו טבעיות התרגלתי להיעלמותה של הזיעה, וכמה היא תרמה להעלאת סף העצבים שלי. האימרה השחוקה טוענת שאת לא מעריכה משהו עד שאת לא מאבדת אותו. כאן זה עובד הפוך: את לא מעריכה עד כמה סבלת ממשהו, עד שלא נפטרת ממנו.<br /> <br /> <br /> <b><u><span style="font-size: large;">* לזכור איך מגיעים ממקום למקום בתל אביב</span></u></b><br /> העיר הולכת ומתפוגגת מזכרוני, ואני אפילו לא מבחינה בכך בזמן אמת. רחובות שנהגתי אליהם מתוך שינה, כתובות שצעדתי לכיוונן משחר ילדותי - נעלמות לאט לאט, דוהות כמו כתובת אדים על מראה באמבטיה. ופתאום זה תופס אותך, שאלות טיפשיות כמו: איפה זה רחוב שי"ר? יש כניסה ליהודה הלוי מהחשמונאים? באיזה צד של אבן גבירול ממוקם לחם ארז? והכי משפיל: לחנות בחניונים. מצד שני, אני מתנחמת בכך שאני כבר מצליחה להבדיל בין שמות הרחובות כאן במצפה, למרות שרובם ככולם - אלוהים יודע מדוע - מתחילים במילה "נחל": נחל כרכום, נחל ניצנה, נחל ציה, נחל ברק. כל כך הרבה נחלים באמצע המדבר - ואף טיפת מים. שחיתות, אני אומרת לכם.<br /> <br /> <b><u><span style="font-size: large;">* להשתתף באירועים של חברים&nbsp;</span></u></b><br /> המון אירועים משמחים החמצתי בשנתיים האחרונות. כולל כאלו של חברים קרובים, וכאלו שבאמת רציתי להשתתף בהם: השקת הסדרה של נועה, ולהבדיל - הספר של יונתן. המסיבות של שרון ואייל. והכי הכי - החתונה של גבי ומאיר. <br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/-84IZjE3kMYE/TvJe-uS2QUI/AAAAAAAAAKk/KwBuGnHJMXA/s1600/312705_10150408955650908_656235907_10194156_197081207_n.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="213" src="http://2.bp.blogspot.com/-84IZjE3kMYE/TvJe-uS2QUI/AAAAAAAAAKk/KwBuGnHJMXA/s320/312705_10150408955650908_656235907_10194156_197081207_n.jpg" width="320" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">גבי ומאיר מתחתנים. מי שלא היה - כמוני - לגמרי הפסיד</td></tr> </tbody></table><br /> זה העציב וציער אותי. ומצד שני, אני מניחה שאם הייתי עושה מאמצי-על, אולי הייתי מצליחה איכשהו להגיע, לפחות לחלק מהאירועים. אלא שאז הייתי מבלה את רוב חיי על קו תל-אביב מצפה רמון, ואיכשהו לא נראה לי שזה היה מסב לי - או לחברים שלי - שמחה כלשהי.<br /> אני גרה רחוק. אין לי רכב. התחבורה הציבורית כאן גרועה. שלוש עובדות, שהופכות את ההתניידות מכאן לדי מסובכת.&nbsp;ואלו לא רק הקשיים הטכניים, כמו ההבנה שאני מרוחקת גם מבחינה מנטלית. אני לא זוכרת יותר איך עומדים בקוקטייל עם פאסון בסינמטק, או אפילו סתם בבר, ומנהלים סמול טוק. לא נורא, ממילא תמיד שנאתי סמול טוק. כל כך הרבה מאמץ בשביל שיחה כל כך חסרת משמעות. לא פלא שתמיד הייתי יוצאת מפרמיירות והשקות מותשת לגמרי, ורעבה. הרגשתי שהשקעתי יותר אנרגיה בפטפטת כמו-אגבית מאשר כשאני מנקה יסודי את הבית לפסח. <br /> אני חיה בעולם שונה לחלוטין עכשיו, והיכולת להתחבר מתוכו לעולמי הקודם לא מופעלת בלחיצת כפתור. הקפיצה בין העולמות היא לא מובנת מאליה, ומעוררת לא פעם רגשות מעורבים: לפעמים געגועים עצומים - לאנרגיה המופלאה של תל אביב, למשפחה שלי, לחברים שלי, לאפשרויות, לזיכרונות, למי שהייתי. ולפעמים - בדרך כלל, האמת - אני נזכרת בכל מה שגרם לי להחליט שאני לא מאושרת מספיק בשביל להישאר כאן, למרות כל אלו.<br /> <b><u><br /> </u></b><br /> <b><u><span style="font-size: large;">* להתעדכן</span></u></b><br /> בהתחלה עוד נשארתי מחוברת לתל אביב מכוח האינרציה: גלשתי מדי שבוע באתר האינטרנט של טיים אאוט, טחנתי שיחות טלפון בלתי נגמרות עם חברים, חרכתי כבישים בנסיעות למרכז בתדירות גבוהה יותר מנהג אגד וותיק.<br /> אבל&nbsp;הבעיה עם ריחוק גיאוגרפי, שהוא אף פעם לא נשאר רק כזה.&nbsp;עם הזמן, הריחוק מחלחל והופך לניתוק.&nbsp;זו תחושה משונה, לא תמיד נעימה. בכל זאת, מדובר בעיר הולדתי, העיר שבה נולדתי וגדלתי, ושהכרתי בה את כל - טוב, לפחות את רוב - המועדונים, הברים ובתי הקפה השווים, ואת כל האנשים הנכונים, ואת כל כללי המשחק הדרושים. ועכשיו, פתאום, אני מתנהלת בה קצת כמו אאוטסיידרית שנשכחה מחוץ ללופ, נשרכת מאחור באיטיות גמלונית ומבולבלת, שחושפת את ערוותי.<br /> מה, באמת? פתחו עוד קפה "תולעת ספרים" ליד מאז"ה? יש בר כזה, "לוציפר"? סגרו את "המחתרת"? לא היה לי מושג. אפילו לפענח את מנגנון ההשאלה של האופניים העירוניים בתל אביב עדיין לא הצלחתי. אני רק רואה כל מיני אנשים רוכבים עליהם ברחבי העיר, חגבים ירוקים-זוהרים על גלגלים, יודעים משהו שאני לא, מעודכנים.<br /> <br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="480" src="http://2.bp.blogspot.com/-yR04NBCtqZg/TcR6e-QbtrI/AAAAAAAAADs/h6e93vz79OY/s640/IMG_5037.JPG" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="640" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">אופניים להשכרה. אבל למה ירוק זוהר, למה?</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> אני נזכרת ברגע הזה, שבו החלטתי לעבור למצפה רמון.<br /> יום אחד אכתוב עליו בפוסט נפרד, בעיקר כי זה רגע שאני עדיין מפענחת.<br /> אבל אם לקצר סיפור ארוך, זה היה רגע שבו הבנתי, שזה לא משנה כמה ארוץ - לעולם לא אגיע לאן שאני רוצה, וכיוון שאני כבר נורא עייפה מכל הריצה הזו, אולי כדאי שאני אוריד מהירות ואתחיל ללכת.&nbsp;פשוט אצעד בדרך, לאט, במקום לרוץ אותה כמו משוגעת, למרות שהשרירים שלי כבר קרועים, והסחוס שחוק, ואין לי נשימה ונשמה.<br /> הרי זו מהותה של תפיסת החיים, שעומדת בבסיסן של רוב הפילוסופיות והדתות: מהות החיים היא לא התאבדות על החלומות, התשוקות והמטרות שלך, אלא ההנאה מהדרך שאת עושה במהלך הניסיון להגשים אותן. זה לא משנה אם תצליחי או לא, משנה רק איך תעשי את הדרך הזו.<br /> שיתקדמו להן, חשבתי בזמן שהבטתי בשלוש בחורות צעירות משחררות את האופניים הירוקים-בהירים במהירות קלילה ומדוושות לדרכן בנונשלנטיות, שגם לי הייתה פעם. אני נשארת כאן, בינתיים.<br /> <br /> <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://4.bp.blogspot.com/-zqVe6OSrtK8/TvJeXWwzEKI/AAAAAAAAAKc/soZKj0GMToQ/s1600/46475makmlzn9qx.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="434" src="http://4.bp.blogspot.com/-zqVe6OSrtK8/TvJeXWwzEKI/AAAAAAAAAKc/soZKj0GMToQ/s640/46475makmlzn9qx.jpg" width="640" /></a></div><br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> </div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7926823432485457757-1847645147278110123?l=inmydeserthome.blogspot.com' alt='' /></div>בביתי במדברhttp://www.blogger.com/profile/08994662654153476587noreply@blogger.com31tag:blogger.com,1999:blog-7926823432485457757.post-3039655116185244372011-11-19T16:19:00.000-08:002011-11-19T16:19:30.030-08:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <b><u>מדריך לעירונית מלידה, המנסה ללמוד להשתמש במעדר:</u></b><br /> 1. החזיקי את המעדר באמצע מוט האחיזה, ולא בקצהו - כי אחרת יכאב לך פרק כף היד בטירוף.<br /> 2. עדרי בתנועות קטנות טווח, ואל תניפי את המעדר גבוה מדי. זו אינה רקטת טניס, ואת אינך אנה סמשנובה (ע"ע שחקנית טניס בלונדינית וחטובה). זהו כלי גינון כבד, והמטרה שלך היא לתחח את הקרקע, ולא להגיש סרב חינני בחצאית מיני.<br /> 3. אל תעדרי באטרף כמו שאהידית, אלא השתדלי גם להביט מדי פעם על הקרקע שבתוכה את עודרת. את עלולה לגלות, למשל, שמרוב התלהבות, ניקבת צינור השקיה עם המעדר שלך. לחילופין, את עלולה גם לגלות שרצחת חסה צעירה ותמה, על לא עוול בכפה.<br /> <table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/-6PLN3_oZc2k/Tsg_Gl90BsI/AAAAAAAAAHY/yS7y-v-hGnw/s1600/%25D7%259B%25D7%259C%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%25AA+%25D7%2590%25D7%25A8%25D7%2592%25D7%259E%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%25AA.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="http://2.bp.blogspot.com/-6PLN3_oZc2k/Tsg_Gl90BsI/AAAAAAAAAHY/yS7y-v-hGnw/s320/%25D7%259B%25D7%259C%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%25AA+%25D7%2590%25D7%25A8%25D7%2592%25D7%259E%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%25AA.jpg" width="240" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">עונת הכלניות התחילה - והיא אחת הנחמות הגדולות<br /> בחורף המדברי הנוקשה</td></tr> </tbody></table>4. אל תוציאי יותר מדי אנרגיה על ההתחלה. בקיצור, התייחסי לעידור כמו לשיעור התעמלות: אם מתאבדים על ההתחלה, נשארים נטולי אנרגיה באמצע, וסמרטוטיים לגמרי לקראת הסוף.<br /> 5. התעלמי מן הכלב האידיוט שלך, המתייחס למעדר כאויבו המושבע, ואף נוטה לארוב לו ולתקוף אותו בכל הזדמנות.<br /> <br /> <table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://4.bp.blogspot.com/-iWe9dtexHgQ/Tsg-aY2Bu_I/AAAAAAAAAGw/HMsimOr5p04/s1600/IMG-20111102-00150.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="240" src="http://4.bp.blogspot.com/-iWe9dtexHgQ/Tsg-aY2Bu_I/AAAAAAAAAGw/HMsimOr5p04/s320/IMG-20111102-00150.jpg" width="320" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">אחרי שנה וחצי שבה רוב הצמחים שנשתלו בה נפטרו בטרם עת,<br /> מה שהצמיד לה את הכינוי "ערוגת המוות", היום היא מלבלבת<br /> </td></tr> </tbody></table><table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://1.bp.blogspot.com/-r63FyfTrenk/Tsg-w-Kv23I/AAAAAAAAAHI/OsjzJHjrXg0/s1600/IMG-20111102-00165.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="240" src="http://1.bp.blogspot.com/-r63FyfTrenk/Tsg-w-Kv23I/AAAAAAAAAHI/OsjzJHjrXg0/s320/IMG-20111102-00165.jpg" width="320" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">סוקולנטים (ע"ע צמחים שכוללים אחוזים גבוהים של מים):<br /> עולם מסתורי, יפהפה ומסקרן</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> <br /> ****************************************<br /> <br /> את כל זה כמובן גיליתי עם הזמן, ובעזרת אילה.<br /> אילה, ב-י' אחת, כי בקיבוץ, שם נולדה וגדלה, הקפידו על קוצו של י'.<br /> <div style="text-align: left;"></div>היא שנאה אותו, את השם שלה, במהלך כל ילדותה. תמיד חלמה שיהיה לה שם אקזוטי יותר, מסתורי. ענ-בל, למשל. או אבישג.<br /> ואילו אני תמיד מתווכחת אתה, וטוענת שקשה לי לחשוב על מישהי ששמה כל כך מתאים לה. <br /> קלת משקל ותנועה, אנרגטית וחזקה, יפה ופראית - אילה היא כנראה האדם הכי שונה ממני, שאי פעם פגשתי.<br /> ואף על פי כן, מהר מאוד נפשי נקשרה בנפשה כאילו היינו אחיות - עניין חריג למדי, בגיל שבו כבר לא עושים חברים כל כך בקלות.<br /> נפגשנו בכלל בגלל הכלב.<br /> חיפשתי מישהי שתטפל בו כשאני נוסעת לתל אביב, ושמעתי שבין עבודותיה, היא גם מטפלת בחיות תמורת תשלום.&nbsp;אחרי פעמיים כאלו, פונצ'ו (הכלב) והיא התאהבו עד כדי כך, שהוא המציא ריקוד שמחה במיוחד לכבודה, ואילו היא, מצידה, הודיעה שתשמור עליו בכל פעם שארצה, ומה פתאום כסף.<br /> אילה היא חקלאית.<br /> עד שהיא לא אמרה את זה בפעם הראשונה, לא תפסתי עד כמה זה נדיר. אישה, חקלאית.<br /> לא בהכרח (רק) מהמקום הפמיניסטי, אלא כי זו אינה עבודה קלה או פשוטה, ובעיקרה זו עבודה גופנית מאוד, תובענית ומעייפת. אך אילה היא חקלאית בנשמתה.&nbsp;היא נולדה לאדמה ולצמחים. לשמש ולרוח ולמשימה הקשה, המעגלית והדוממת של עיבוד האדמה.&nbsp;ועל אף שאין לה, ולא הייתה לה מעולם, אדמה משלה, היא תמיד מצאה דרך להיות קרובה אליה.<br /> היום, למשל, היא עובדת בחווה המגדלת צמחי מרפא ליד באר שבע. במקביל, היא גם בונה גינות לפני הזמנה, למדה קצת פארמקלצ'ר (חקלאות מקיימת) ובעיקר מטפחת את הגינה הביתית שלה, שהתפרסמה בתור הגינה הכי יפה במצפה רמון. לימודיה מעולם לא היו מסודרים ואין לה תעודות. ומי צריך תעודה כשמספיק להעיף מבט אחד בגינה הזו שלה - ספק ג'ונגל פראי ומרהיב, ספק הזייה מדברית מתעתעת - כדי להבין שהלב שלה פועם עמוק מתוך האדמה הזו, והיא משיבה לה אהבה כפליים.<br /> אילה התחילה איתי מהדברים הבסיסיים ביותר, כמו שתילת צמח בעציץ - שני שליש אדמה, חופן קומפוסט, צמח, עוד קצת אדמה מלמעלה. לכסות, להדק - אבל לא חזק מדי - להשקות.<br /> היא לימדה אותי להתבונן על האדמה: יבשה או לחה, מלאה שורשים או גרגרית, קלילה ונטולת חיים או כבדה ורוחשת חיפושיות וזוחלים. אולי להתבונן זו לא המילה הנכונה. כי באדמה לא רק מתבוננים, אלא קודם כל נוגעים.<br /> חשבתי שזה ירתיע אותי: לגעת בידיים חשופות באדמה, להתלכלך, בקיצור. שיהיו לי ציפורניים שחורות מעפר, בגדים רטובים מזיעה ומים, סוליות מרובבות בוץ, סימנים על הרצפה, כלב עם פרווה מטונפת, שטיח עם סימנים. אבל&nbsp;לא רק שזה לא הגעיל אותי, לגעת באדמה, המפגש הזה אתה היה מפתיע בעוצמתו.<br /> שכבתם פעם על האדמה? לא על מחצלת או מזרון בדואי, על האדמה עצמה? כן, אני יודעת שזה מלכלך את השיער והבגדים, וגם ברור לי שאני נשמעת כמו שאנטיפית מטורללת מהאשראם של רפיק, אבל אם ייצא לכם פעם לשכב קצת על האדמה - אז ראשית, כדאי שתוודאו שאין שם סלעים, כי אחרת נורא יכאב לכם בגב (שלא לומר, במקומות אחרים).<br /> ואם יתמזל מזלכם ותמצאו משטח אדמה ישר ונעים, ותצליחו לשכב עליו לשעה קלה, תגלו שזה מרגיש קצת כמו שקע חשמלי. &nbsp;משהו זורם ממך, ואלייך, לא ברור מה, אבל זה חזק ונעים וממגנט. קצת כמו באזז של בירה, אבל כזה שמהדהד לך בתוך הנשמה. אף פעם לא האמנתי באנרגיות וכל זה, אבל כששכבתי על האדמה, הבנתי מהן. ה ר ג ש ת י אותן.<br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://4.bp.blogspot.com/-WVnUd2nePXw/TshDdevx8jI/AAAAAAAAAIA/oBOhtPSStpM/s1600/04092010017.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="http://4.bp.blogspot.com/-WVnUd2nePXw/TshDdevx8jI/AAAAAAAAAIA/oBOhtPSStpM/s320/04092010017.jpg" width="240" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">אילה. רחוק, מהגב. זה הכי הרבה שהיא הסכימה להצטלם, המעצבנת</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> *************************************************<br /> <br /> אפרופו אדמה, אמרה אילה, צריך לבנות כאן אחת.<br /> הבטתי בה בתמיהה. מה זאת אומרת לבנות אדמה? שאלתי, זה לא הדבר הזה, שנוצר באופן טבעי? <br /> כדי לבנות אדמה באופן טבעי, הסבירה אילה, צריכים ליצור בה כמה שכבות חיים, שנרקמות זו לתוך זו לאורך זמן. הגינה שלך הייתה מתה במשך כמה שנים, וצריך לייצר מחדש חיים באדמה. השכבה הראשונה שניצור תהיה הכי עדינה, ובהתחלה יילך קשה, אבל עם הזמן האדמה תלך ותתחזק וגם הצמחים.<br /> בקיצור, היא הזדקפה, אני צריכה לדעת שלא תישברי. אני מבקשת שתתחייבי.<br /> פרצתי בצחוק. חשבתי שהיא מנסה לשעשע אותי. לתדהמתי, היא נשארה רצינית כמו קקטוס. <br /> והאמינו לי, קקטוסים הם עסק רציני ביותר.<br /> ואם לא? תהיתי.<br /> אז לא בטוח שאני אוכל להמשיך לעזור לך עם הגינה.<br /> באמת?<br /> תשמעי, צמחים זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. הייתה תקופה שהייתי עוזרת לאנשים להקים כאן גינות, ובאיזשהו שלב נמאס להם, והם היו עוזבים את הגינות ככה, מייבשים אותן. ואז הייתי צריכה ללכת בכל מצפה, ולראות מלא גינות, שאני הקמתי, גוססות לאט לאט למוות. אז בשביל מה?<br /> שתקנו קצת, מעשנות סיגריה של באמצע-העבודה-בגינה.<br /> את צודקת, עניתי, אבל פתאום זה נורא מלחיץ אותי, כל המחויבות הזו. וזאת גינה ענקית.<br /> אילה משכה בכתפיה ומעכה את הסיגריה לתוך העציץ של היסמין. בסדר, הפטירה וחייכה, תעשי מה שאת יכולה. זאת לא משימה, ואין מבחן בסוף.&nbsp;את אמורה ליהנות מזה, זוכרת?<br /> <br /> &nbsp;***************************************************<br /> <br /> כל כך הרבה צמחים מתו בדרך. ועדיין מתים, כל הזמן.<br /> כל כך הרבה כשלונות קטנים, צמוקים, מעליבים ומייאשים.<br /> להקים גינה במדבר, להקים גינה בכלל, זה עסק מאוד לא מתגמל. לפחות בהתחלה.&nbsp;תחשבו על זה כמו תוכנית חסכון. רק אחרי שנה-שנתיים, מתחיל להצטבר שם סכום שאפשר לעשות איתו משהו.<br /> ועד שזה קורה, את רק רואה את הכסף מצטבר לאט לאט, לאט מדי, כמו טפטוף של אינפוזיה. <br /> ובמקרה של גינה: זרעים של טאגטס וציפורני חתול שנובטים - אבל לא מתפתחים. ארטישוק וברוקולי שצומחים לתפארת - אבל לא מניבים שום תוצרת. במיה זעירה ומעוותת, שמניבה יחידת במיה אחת (!) ויחידה. צנוניות תקועות, יפות כרבולות, אבל פשוט לא גדלות.<br /> ומצד שני, ישנן גם הפתעות: עשרות כלניות נפלאות, באלפי צבעים; תרד בריא ופריך וטעים; שובלים משתפלים של כובע הנזיר משכר; תפוחי אדמה בטעם חמאה; שיח פלפל צ'ילי לוהב, והחמניות, כמובן.<br /> ולפני שהספקתי לשים לב, הפכתי לאישה הזו, שקמה בבוקר, ויוצאת מיד אל הגינה. <br /> לפני צחצוח שיניים, או קפה, או שירותים. <br /> מצטמררת מהקור המקפיא - וכאן הוא בלתי נתפס עוד מסוף אוקטובר - אני יוצאת לשם, כדי לנשום ולהבין ולראות מה חדש.<br /> מטושטשת עדיין, אני פוסעת בין הערוגות, עטופה בשמיכת צמר, בוחנת מקרוב כל פרט.<br /> השינויים הם לפעמים מינוריים עד מקרוסקופיים - נביטה ראשונית של זרע, עלה חדש של שתיל. ולפעמים הם דרמטיים - פרח ראשון שנפקח לעולם, פרי שהבשיל.&nbsp;אבל הם תמיד מתרחשים, השינויים האלו, בשנייה הסמויה שמתחמקת מן העין: רגע אחד לא שמת לב ופתאום התרחש הפלא הזה, מופע הקסמים של הטבע, והוא מרגש ומשמח בכל פעם מחדש, כמו שמחה של ילדה שנפעמת מלהטוט אדיר, ובבת אחת יש טעם. ליום הזה. לבוקר. לגינה.<br /> <br /> <table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://4.bp.blogspot.com/--3Hw8YTsl98/Tsg_STntj9I/AAAAAAAAAHo/-q2dvajC-78/s1600/%25D7%25AA%25D7%25A8%25D7%2593+%25D7%2598%25D7%25A2%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%2591%25D7%2598%25D7%2599%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A3.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="http://4.bp.blogspot.com/--3Hw8YTsl98/Tsg_STntj9I/AAAAAAAAAHo/-q2dvajC-78/s320/%25D7%25AA%25D7%25A8%25D7%2593+%25D7%2598%25D7%25A2%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%2591%25D7%2598%25D7%2599%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A3.jpg" width="240" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">תרד. טעים יותר מזה של פופאי, באחריות. וגם אורגני!</td></tr> </tbody></table><table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; text-align: left;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://4.bp.blogspot.com/-AoAeXQsG1Ko/Tsg_Pg0wnLI/AAAAAAAAAHg/CPfPcH6HcPw/s1600/%25D7%25A9%25D7%25AA%25D7%2599+%25D7%259B%25D7%259C%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%2595%25D7%25AA+%25D7%2595%25D7%259B%25D7%2595%25D7%2591%25D7%25A2%25D7%259F+%25D7%259E%25D7%259B%25D7%2595%25D7%25A9%25D7%25A3.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="400" src="http://4.bp.blogspot.com/-AoAeXQsG1Ko/Tsg_Pg0wnLI/AAAAAAAAAHg/CPfPcH6HcPw/s400/%25D7%25A9%25D7%25AA%25D7%2599+%25D7%259B%25D7%259C%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%2595%25D7%25AA+%25D7%2595%25D7%259B%25D7%2595%25D7%2591%25D7%25A2%25D7%259F+%25D7%259E%25D7%259B%25D7%2595%25D7%25A9%25D7%25A3.jpg" width="300" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">שלישייה סוערת בין כלניות, כובע הנזיר ותפוז סיני</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> *********************************************<br /> <br /> אלוהים לבדו יודע איך התגלגלתי, ילדת פרברים רמת אביבית שכמותי, לגדל גינה באמצע המדבר - ולאהוב את זה ככה.<br /> לעתים אני שואלת את עצמי האם זה מרד מאוחר של גיל ההתבגרות, או שסתם השתגעתי.<br /> לעתים אני חושדת שאני פשוט צריכה אהבה חדשה.<br /> יש מצב שכל התשובות נכונות.<br /> ואף על פי כן, אני יודעת שבשלב זה של חיי, אינני רוצה להתרחק מן האדמה יותר מדי.<br /> נולדתי, גדלתי וגרתי כל חיי בתוך בניינים סגורים, גבוהים ועירוניים.<br /> בכלל לא ידעתי איך זה מרגיש, לגור על אדמה.<br /> הכי קרוב שהגעתי לזה היה הקוטג' שבו גרתי ברמת אביב - נשמע עשיר, אני יודעת, אבל זה לא - שהיה למעשה בית קרקע.<br /> הוא היה מוגבה מהרחוב בחצי קומה, ובכלל לא הייתה קרקע. הוריי ריצפו את החצר הגדולה, ובחלקה השני הניחו דשא. מסביב היו פרחים, כנראה גרניום, כמובן, ועץ או שניים שאינני זוכרת, והייתה גם גפן. זו הייתה גינה נעימה, פרברית מאוד, אבל אדמה לא ממש הייתה בה. ובכלל, איזו קרבה לאדמה אפשר להרגיש ברמת אביב, נו?<br /> אינני יודעת אם הגינה שלי הייתה נראית ככה אלמלא אילה.<br /> בלעדיה, אולי לא נכנסת לזה בכלל.<br /> אבל אם ניכנס לארץ ה"אולי", אז לא נצא ממנה: כי אולי אם לא הייתי עוברת למצפה, ואם לא הייתה גינה, ואילה היא חלק ממצפה, ומהגינה, ומהבית, ומהחיים שלי, כאן.<br /> אם להיות כנה, לפעמים אני כן מתרשלת קצת, למרות שהבטחתי לה.<br /> היא גוערת בי בעדינות, וכשזה לא עוזר, היא מטפלת בגינה שלי בעצמה. ממילא יש לה כאן מניות, בדיוק כמו לי.<br /> אבל רוב הזמן אני כן כאן. שותלת, מנכשת, משקה, עודרת.<br /> זה לקח קצת זמן, אבל בסוף הצלחתי להבין:<br /> זאת באמת לא משימה, ובאמת אין מבחן בסוף.<br /> זו פשוט עוד דרך לשמוח.<br /> <br /> למי שרוצה להיזכר, הנה הקישור לחלק א':<br /> <a href="http://inmydeserthome.blogspot.com/2011/11/blog-post.html">http://inmydeserthome.blogspot.com/2011/11/blog-post.html</a><br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7926823432485457757-303965511618524437?l=inmydeserthome.blogspot.com' alt='' /></div>בביתי במדברhttp://www.blogger.com/profile/08994662654153476587noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-7926823432485457757.post-51431741023024115302011-11-03T20:37:00.000-07:002011-11-04T19:27:48.239-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">13 עצי ברוש מתים. זו התמונה הראשונה שאני זוכרת, כשפקחתי את העיניים בפעם הראשונה במצפה.<br /> זה די מדהים, כי בכלל לא הבחנתי בהם לפני ששכרתי את הבית.<br /> כלומר, ראיתי את החצר שבתוכה הבית שוכן, והבחנתי שהיא מוזנחת מאוד. אם לדייק, אין בעולם סוג של טינופת שלא התקבץ לחצר הזו: אמבטיות ואסלות שבורות, שקיות וכוסות פלסטיק, מחצלות מתפוררות ורשתות צל קרועות, גרוטאות מתכת וכיסאות תלת רגליים, קוצים יבשים וצואת כלבים. מה יש לומר, גועל נפש טהור. לקח לי שבועיים לנקות אותה.<br /> אבל כששכרתי את הבית, בכלל לא שמתי לב לגולת הכותרת: הבית כולו מוקף בטבעת של כ-20 עצים - שני אקליפטוסים ענקיים, קליסטמון, פלפלון, וכל השאר ברושים.<br /> היום אני יודעת שזה בגלל דוד, בעל הבית, איש צבע קבע בפנסיה, שבילה את רוב חייו בבסיסים צה"ליים מוקפים בעצים, התאהב בקונספט - והחליט שהוא רוצה לעשות את אותו דבר אצלו בבית. הבעיה היא שבית להשכרה הוא לא בסיס צבאי, ושהשוכר שגר כאן לפניי החליט להתקמצן על המים ולא להשקות את הגינה במשך שלוש שנים, מה שהפך אותה למיזבלה שהיא - וגם גרם למותם בטרם עת של כל הברושים (חוץ משניים, ששרדו כנגד כל הסיכויים).<br /> בעיקר לא ברור לי איך הצלחתי לפספס מחזה זוועה שכזה: 13 גופות צפודות של ברושים, חנוטות על עומדן, לאחר מוות מייסר בצמא. טיפקס של מאוהבת - זו התשובה האפשרית היחידה. נוזל קסמים סמיך, שפשוט מוחק מעינייך את כל מה שלא מסתדר בנוף.<br /> כשהגעתי לכאן, הייתי כל כך מוקסמת מהנוף אל המדבר, מהבית הקטן ובעל הפוטנציאל, מהשלט הקטן והמפוייח שהזהיר: "זהירות, כלב נושך" וכל כך לא הסתדר עם הכלבון הטיפשי שאני מגדלת - שהעצים המתים פשוט נמחקו, איכשהו, משדה הראייה שלי.<br /> רק בבוקר הראשון שלי כאן, כשהקצתי משנתי ויצאתי אל הגינה, פתאום זה הכה בי. אני מוקפת בעצים מתים. הם לא רק מדכאים ומכוערים, אלא גם מסתירים חלק גדול מהמדבר. והם מתים, קיבינימט. מי רוצה לחיות בבית שמוקף בעצים מתים?<br /> אני לא ממש מבינה בדברים האלו, אבל די בטוח שזה הורס לך את הקארמה.<br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/-ydninEgkaak/TrSUj9gLt3I/AAAAAAAAAE0/8oZd3b3a6SU/s1600/%25D7%259E%25D7%25A6%25D7%25A4%25D7%2594+034.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="240" src="http://2.bp.blogspot.com/-ydninEgkaak/TrSUj9gLt3I/AAAAAAAAAE0/8oZd3b3a6SU/s320/%25D7%259E%25D7%25A6%25D7%25A4%25D7%2594+034.jpg" width="320" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">החצר הקדמית, לאחר ניקוי ראשוני.<br /> אם תשימו לב - רוב העצים מאחור מתים או גוססים.<br /> מתחת לעץ התמר במרכז, בנינו ערוגה חדשה (תמונה למטה)</td></tr> </tbody></table>&nbsp;&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/-4p27vMfpG3k/TrSUxcsvHNI/AAAAAAAAAE8/0z2H46Ei86E/s1600/%25D7%259E%25D7%25A6%25D7%25A4%25D7%2594+033.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="http://2.bp.blogspot.com/-4p27vMfpG3k/TrSUxcsvHNI/AAAAAAAAAE8/0z2H46Ei86E/s320/%25D7%259E%25D7%25A6%25D7%25A4%25D7%2594+033.jpg" width="240" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">שני הברושים ששרדו, והשלט הטיפשי "זהירות כלב נושך"<br /> בצד ימין: עץ הרימון, עירום מעלים (ולמטה - בגרסתו המפוארת)<br /> </td></tr> </tbody></table>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; <br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://1.bp.blogspot.com/-WrGKceUxTLw/TrSVGnYf89I/AAAAAAAAAFE/WgIudqbzer8/s1600/%25D7%259E%25D7%25A6%25D7%25A4%25D7%2594+036.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="240" src="http://1.bp.blogspot.com/-WrGKceUxTLw/TrSVGnYf89I/AAAAAAAAAFE/WgIudqbzer8/s320/%25D7%259E%25D7%25A6%25D7%25A4%25D7%2594+036.jpg" width="320" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">את הטינופת לא צילמתי. לצערי, ואולי לשמחתי</td></tr> </tbody></table><br /> &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://4.bp.blogspot.com/-FD7RzFhXLIw/TrSXvsBKQVI/AAAAAAAAAFk/c0DV7LMiNc0/s1600/%25D7%2591%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A9+%25D7%259E%25D7%25AA+%25D7%25A9%25D7%25A0%25D7%25A4%25D7%259C+%25D7%2597%25D7%259C%25D7%259C+%25D7%2591%25D7%25A1%25D7%25A2%25D7%25A8%25D7%2594.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="240" src="http://4.bp.blogspot.com/-FD7RzFhXLIw/TrSXvsBKQVI/AAAAAAAAAFk/c0DV7LMiNc0/s320/%25D7%2591%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A9+%25D7%259E%25D7%25AA+%25D7%25A9%25D7%25A0%25D7%25A4%25D7%259C+%25D7%2597%25D7%259C%25D7%259C+%25D7%2591%25D7%25A1%25D7%25A2%25D7%25A8%25D7%2594.jpg" width="320" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">וזה הברוש המת הכמעט אחרון, שנפל במהלך סערה ורק בנס לא הרג אף אחד.<br /> אני, אגב, הייתי בביקור בתל אביב, וחזרתי אל המראה שלפניכם. כלל לא דרמטי :)</td></tr> </tbody></table><br /> ***************************************<br /> <br /> הייתי שמחה לספר לכם שעוד בתל אביב נהגתי לטפח צמחים באהבה ובקפדנות, אבל שתי אדניות מתות שהשארתי מאחוריי בפלורנטין ללא כל סנטימנטים, יספרו לכם שלא היה לי מושג בגינון לפני שעברתי לכאן. גם היום אינני בדיוק מומחית בתחום, ומעולם גם לא תכננתי להפוך לכזו.פשוט הייתי חייבת להיפטר מהעצים המתים.<br /> או כך, לפחות, אמרתי לעצמי כשכל הסיפור התחיל.<br /> אחרי שנוריד את העצים המתים, גיבשתי עם עצמי תוכנית כללית, ניפטר על הדרך מכל אביזרי האינסטלציה ושאר סוגי הטינופת, כדי שאפשר יהיה לחיות כאן כמו שצריך.<br /> לפיכך זימנתי את אנדריי, בחור צעיר שלומד ריקוד בהאנגר אדמה, גם כי הוא חתיך וגם כי לא באמת חשבתם שאנסר 13 גזעים של עצים מתים בכוחות עצמי, נכון?<br /> עבדנו יומיים רצופים, אנדריי ואני, מעשר בבוקר ועד חמש בערב. אנדריי, שאין לו מי יודע מה מוסר עבודה, הלך וחזר מדי פעם. חלק מהזמן המשכתי בלעדיו, ולעתים עבדנו במקביל, כל אחד בחלקתו. הוא גודם וסוחב, עוקר ושובר, גזעים ואמבטיות, ענפים ואסלות. ואני, מצידי, מגרפת את הזבל לערימות מתגבהות במהירות מבהילה, ואוספת אותו לשקיות ניילון. עבדנו בשקט. גם ככה אנו לא מכירים. מילות נימוסין הוחלפו בין לבין. בקבוקי מים התרוקנו. פירות נאכלו. השמש עלתה, קפחה ושקעה. אנדריי פרש, ואני המשכתי.<br /> 26 שקיות זבל הוצאתי מהחצר שלי, וזו הייתה רק הנאגלה הראשונה. המשכתי לנקות, בכל יום קצת, עד ששבוע לאחר מכן הגיעה לביקור כל משפחתי בהרכב מלא, כולל אח גדול ואחיינים. רק אחרי ששינסנו מותניים כולנו יחד - מאחרון האחיינים ועד אבי ואמי - הצלחנו להשלים את המשימה ולפנות את כל הזבל מהחצר.<br /> <br /> *******************************<br /> <br /> דברים משונים קורים, כשאת מבלה יומיים תמימים בניקוי אדמה. <br /> את לומדת להכיר אותה. היא כבר לא סתם אדמה, קרקע שאת דורכת עליה, חול שנכנס אלייך הביתה וצריך לטאטא. היא אדמה ש ל ך. כמובן, בתוקף חוזה שכירות. וגם לו היית רוכשת אותה, מעולם לא באמת הייתה שלך - ולו במובן המוסרי - אבל האדמה הזו, ברגע זה, עכשיו, היא כבר לא רק שטח, אלא מרחב עם נוכחות. כזה שיש בו חיים ומשמעות. <br /> בכל זאת, עבדת כל כך קשה כדי לנקות אותה. במו אצבעותייך - הפצועות, המאובקות, כי כמובן שלא שמת כפפות - אספת ממנה את כל הזוהמה.והנה היא סוף סוף נגלית בפנייך, ערומה וצמאה, פצועה ומוזנחת. אדמת מדבר.<br /> אני מחפשת את הצ'ופצ'יק הלבן הקטן, כמו שדוד הסביר לי, ומסובבת אותו ימינה. שריקות קולניות מתחילות להשתעל מתוך החול, ומתוכו מזדקפות שתי ממטרות קטנות, שמתחילות להסתובב בעליזות ולהתיז מים. במקביל אליהן מפעפעות טפטפות שחורות-עין, מימיהן נספגים במהירות באדמה. מה אתם יודעים. אפילו מערכת השקייה יש כאן. <br /> <br /> היא שותה עוד ועוד, האדמה, ואני מטיילת באיטיות לאורך השבילים, מסתכלת על המים שנספגים, חשה סיפוק משונה. אותו סיפוק שאני מרגישה כשאני מקשיבה למישהו צמא מאוד, שותה כוס מים קרים אחרי המתנה ארוכה.<br /> בבוקר למחרת, כשאני מתעוררת, אני מגלה עוד חידושים, שלא ראיתי קודם - בין אם בגלל שהסתתרו מתחת לזוהמה, ובין אם פשוט בגלל שלא השכלתי לראותם: עץ רימון שהצליח לשרוד למרות הכול, ואפילו הניב רימונים נהדרים; בוגונביליה שפורצת מתוך האדמה כמו כף יד של אדם שנקבר חיים, ולפיכך זכתה לכינוי "פרדי קרוגר", וגם כמה קקטוסים, שני הדסים, שתי אלות המסטיק, וחמישה דקלים - כולם מיובשים למוות ומתחננים על חייהם. בעבר, סיפרו לי, הייתה כאן גינה מפוארת, עם עצי שזיף ומשמש ואפרסק ושקד ותאנה. עכשיו כולם מתו. אבל האדמה עדיין חיה, היא רק צריכה שישימו לב.<br /> <br /> גם את צריכה שישימו לב אלייך, ניסיתי נואשות לעצור את מה שכבר קלטתי שאין דרך לבלום בשום אופן, וזה לא תמיד קורה. מה לעשות, החיים קשים. זה לא אומר שאת צריכה עכשיו להתחיל לשתול מלפפונים. בקושי לחתוך סלט את יודעת. הפרח היחיד שאת מכירה זה וורד. גרניום במקרה הטוב. ובגינה יש קומפוסט. וקומפוסט עושים מזבל. וזבל זה מגעיל. ומה בדיוק, תתחילי לעדור לי ערוגות עכשיו? איפה את חיה? אין לך זמן וכסף לזה.<br /> <br /> וכל זה, האמת, היה אפילו די נכון - אלמלא הייתי פוגשת את אילה.<br /> <br /> (וקצת תמונות מהיום, בשביל הפיתוי):<br /> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://3.bp.blogspot.com/-PVt7oOuzB18/TrSXkv0Gn8I/AAAAAAAAAFU/4MeEAys6gBY/s1600/%25D7%25A2%25D7%25A5+%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%259E%25D7%2595%25D7%259F+%25D7%2595%25D7%25A2%25D7%25A8%25D7%25A1%25D7%259C.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="http://3.bp.blogspot.com/-PVt7oOuzB18/TrSXkv0Gn8I/AAAAAAAAAFU/4MeEAys6gBY/s320/%25D7%25A2%25D7%25A5+%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%259E%25D7%2595%25D7%259F+%25D7%2595%25D7%25A2%25D7%25A8%25D7%25A1%25D7%259C.jpg" width="240" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">ככה נראה עץ הרימון כשהוא פורח ושמח, וברקע נתלה גם ערסל. <br /> את הבוגונוויליה פרדי קרוגר טרם צילמתי, והעוול יתוקן בקרוב</td></tr> </tbody></table><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/-S9xyqfgp54w/TrSXniLK4WI/AAAAAAAAAFY/O-leE0SHA8c/s1600/%25D7%2590%25D7%25A6%25D7%259C%25D7%25A0%25D7%2595+%25D7%2591%25D7%2592%25D7%2599%25D7%25A0%25D7%2594+-+%25D7%2594%25D7%25A2%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%2592%25D7%2594+%25D7%2594%25D7%2590%25D7%259E%25D7%25A6%25D7%25A2%25D7%2599%25D7%25AA+%25D7%2595%25D7%2594%25D7%259E%25D7%25A4%25D7%2595%25D7%2590%25D7%25A8%25D7%25AA.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="300" src="http://2.bp.blogspot.com/-S9xyqfgp54w/TrSXniLK4WI/AAAAAAAAAFY/O-leE0SHA8c/s400/%25D7%2590%25D7%25A6%25D7%259C%25D7%25A0%25D7%2595+%25D7%2591%25D7%2592%25D7%2599%25D7%25A0%25D7%2594+-+%25D7%2594%25D7%25A2%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%2592%25D7%2594+%25D7%2594%25D7%2590%25D7%259E%25D7%25A6%25D7%25A2%25D7%2599%25D7%25AA+%25D7%2595%25D7%2594%25D7%259E%25D7%25A4%25D7%2595%25D7%2590%25D7%25A8%25D7%25AA.jpg" width="400" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">&nbsp;את הערוגה הזו כבר בניתי בכוחות עצמי (ובהדרכתה ועזרתה של אילה, כמובן). זו תמונה מהחורף שעבר. <br /> היום היא כבר כוכבת פורחת</td></tr> </tbody></table><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/-tNiDmFQ0uFM/TrSZBDjmS-I/AAAAAAAAAGQ/B0xLQhl1gX4/s1600/IMG-20111102-00149.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="240" src="http://2.bp.blogspot.com/-tNiDmFQ0uFM/TrSZBDjmS-I/AAAAAAAAAGQ/B0xLQhl1gX4/s320/IMG-20111102-00149.jpg" width="320" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">אחד הדברים המפתיעים שלמדתי על צמחים, זה שהם אוהבים חברה של צמחים אחרים, ומתקשרים נפלא אחד עם השני מתחת לאפינו, בני האדם. <br /> כך, למשל, הפטוניות והסיגליות האלו, שפשוט נראות כאילו כרתו ברית אהבים אמיצה מרגע שנפגשו</td></tr> </tbody></table><br /> <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"></div><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://3.bp.blogspot.com/-ikrGKXu9RVg/TrSYIG_SHtI/AAAAAAAAAFw/8V7ESdow1ts/s1600/%25D7%25A8%25D7%25A7%25D7%25A4%25D7%2595%25D7%25AA+%25D7%2591%25D7%2599%25D7%2599%25D7%25A9%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%2595%25D7%25AA+%25D7%2595%25D7%25A6%25D7%2599%25D7%25A4%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%25A4%25D7%259C%25D7%25A8%25D7%2598%25D7%2598%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%259D.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="240" src="http://3.bp.blogspot.com/-ikrGKXu9RVg/TrSYIG_SHtI/AAAAAAAAAFw/8V7ESdow1ts/s320/%25D7%25A8%25D7%25A7%25D7%25A4%25D7%2595%25D7%25AA+%25D7%2591%25D7%2599%25D7%2599%25D7%25A9%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%2595%25D7%25AA+%25D7%2595%25D7%25A6%25D7%2599%25D7%25A4%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%25A4%25D7%259C%25D7%25A8%25D7%2598%25D7%2598%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%259D.jpg" width="320" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">עץ התמר ממלא את הקרקע בשורשים, וקשה מאוד לשתול בה צמחים - כי הם נחנקים ולא גדלים.<br /> <span class="Apple-style-span" style="font-size: small;">הפתרון: צמחים משתרעים, פקעות ושתילים שאינם תובעים מקום רב. ביחד מסתדרים, איכשהו<br /> </span></td></tr> </tbody></table><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="http://4.bp.blogspot.com/-xHqh81tNRk8/TrSYcJZyCbI/AAAAAAAAAF4/zZRPxCb6U5M/s1600/%25D7%2597%25D7%259C%25D7%2595%25D7%259F+%25D7%2594%25D7%259E%25D7%2598%25D7%2591%25D7%2597.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="240" src="http://4.bp.blogspot.com/-xHqh81tNRk8/TrSYcJZyCbI/AAAAAAAAAF4/zZRPxCb6U5M/s320/%25D7%2597%25D7%259C%25D7%2595%25D7%259F+%25D7%2594%25D7%259E%25D7%2598%25D7%2591%25D7%2597.jpg" width="320" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">חלון המטבח. כאן הוא באחד משיאיו.<br /> מאז השתנה כל הרכב העציצים, לפי העונה, והיום יש שם יערה, בת-שבע ועוד אחד ששכחתי את שמו</td></tr> </tbody></table><br /> <br /> <br /> * בלוג בשני חלקים. חלק ב' - על האש :)<br /> ** בבלוג הבא - תמונות גינה עדכניות.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7926823432485457757-5143174102302411530?l=inmydeserthome.blogspot.com' alt='' /></div>בביתי במדברhttp://www.blogger.com/profile/08994662654153476587noreply@blogger.com13tag:blogger.com,1999:blog-7926823432485457757.post-46359520198975029242011-10-26T18:07:00.000-07:002011-11-03T18:27:22.388-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">בשנתיים האחרונות פיתחתי תיעוב שקט אך עקבי כלפי בתי קפה. לא המקומות עצמם, חלילה, פשוט כלפי הרעיון שאני עצמי אשב בבית קפה. מדובר בטוויסט די מפתיע בעלילה, שכן בזמן שהתגוררתי בתל אביב – תקופה שנמשכה כל חיי הבוגרים, עד לפני שנתיים - ישיבה בבתי קפה הייתה פעולה שעשיתי בתדירות גבוהה בערך כמו, נניח, לנשום. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">אבל מאז הכול התהפך. אחרי שהיו עבורי במשך שנים מקום מפלט, פינוק והנאה, עכשיו בתי קפה איכשהו מרגישים לי מיותרים לגמרי. הכיסאות לא נוחים. הדיאט קולה יקרה מדי. שיחות החולין תפלות. הבגדים יומרניים. אפילו ב"קפה איטליה" החמוד, שמגישים בו אוכל ממש טעים, אני מגלה שמתישהו נגמר לי האוויר ואני נמלטת החוצה כדי להתיישב על הרצפה, לעשן סיגריה, ולהשתעשע מהידיעה שאימא שלי הייתה מזדעזעת לראות אותי ככה, זרוקה כמו ג'וחית על המדרכה המזוהמת.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">זה לא בגללם, זה בגללי. נדמה לי שמילאתי את מכסת בתי הקפה שלי לזמן הקרוב. ישבתי שם מספיק בשביל חיים שלמים של שלושה אנשים. אני עדיין יושבת בהם מדי פעם, כשיוצא, אבל בשורה התחתונה - כנראה שנגמלתי. לא שזה היה קל. למעשה, עקירה כירורגית ללא הרדמה כנראה הייתה נעימה יותר. אבל עכשיו, כשעין הסערה מאחוריי, קשה לחזור לאחור.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">ידעתי מראש שבמצפה רמון, בה עברתי לגור לפני שנתיים, אין היצע קולינרי בכלל, ולא ממש היה אכפת לי, אבל כמי שנולדה וגדלה בעיר שיכולה לספק כל גחמה קולינרית במחי שיחת טלפון – החל בירקות המאודים עד לדרגת שלמות הבראסרי וכלה בשיפוד צלופח אוורירי ברוטב טריאקי של "אונאמי" – חשבתי ש"היעדר היצע" משמעו בעיקר שאין את הלחם מקמח מלא האהוב עליי בסופר. אסון, אבל בקנה מידה מקומי. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">לפיכך, כשגיליתי שאין כאן בכלל בתי קפה - כלומר, יש אחד וחצי, אבל הם לא ממש עומדים בסטנדרטים תל אביביים – וגם לא מסעדה (חוץ מאחת), נפלה עליי תוגה. במקביל, התברר לי שבסניף "שופרסל שלי" במצפה רמון, ללא ספק אחד הסניפים הכי הזויים, צפופים ומוזנחים שנתקלתי בהם אי פעם - משווקים מלאי מוצרים חלקי וגחמני. בימי שישי, כשכל היישוב צובא על הקופות, תגידו תודה אם תצליחו למצוא קוטג' – אפילו רק כדי שתהיה לכם האופציה להחליט לא לקנות אותו. מילא קוטג' - סלסלות להנחת המצרכים לא תמצאו. פשוט גנבו את כולן. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">כמו בכל גמילה, זה התחיל בפחד קר ושקט. כזה שמתפשט לך בבטן כשאת מבינה שהגיע הזמן להיפרד מהרגל מענג במיוחד. אחר כך הגיעו געגועים עזים. ובהמשך סתם קיטרתי. אני עדיין מקטרת לפעמים. אבל בסוף, בלית ברירה - נגמלתי. מגבינות בוטיק. ממוצרי המזרח הרחוק. ממעדניות. מהטייקאוויי, מהמסעדות, מבתי הקפה. מתנועת החיוג האוטומטית ל"קנגורו", מלדקלם בעל פה את מספר כרטיס האשראי שלי. ככה זה: כשאין היצע – אין צריכה. גם אם את רוצה לבזבז כסף, אין על מה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">אז התרגלתי לחיות פשוט. לא בגלל שאני אדם כה רוחני ונעלה, אלא פשוט בגלל שאין בנמצא קבלני תיווך שיבצעו עבורי את העבודה המלוכלכת. אני מנקה בעצמי – כי המנקות פה מבוקשות יותר מבר רפאלי; מטפלת בגינה – כי אחרת אאלץ לגור בתוך שדה קוצים מטונף. וכן, גם מבשלת לעצמי. ממילא אין כאן משהו יותר טוב לעשות.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">כשההיצע הוא בסיסי, גם החך מתרגל לחשוב פשוט. בעיר אומנם התרגלתי לטעמים מתוחכמים, אבל מישהו אחר היה זה שבישל אותם. גם כשכבר בישלתי, היה לי היצע זמין של מצרכים. הפעם, אין לי אף אחד מהם אז בלית ברירה, אני נפרדת מכל התבלינים, הרטבים והציפויים, שחצי מהם מעולם לא הגיעו לסופרמרקט של מצפה, ונשארת רק עם חומרי הגלם.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">ככה הפסקתי לאכול פסטרמה. ואחר כך ביצים ועוף לא אורגניים. ובהמשך חומוס תעשייתי. ועוגות קנויות. לא בגלל שיש לי עקרונות אורגניים ואקולוגיים נעלים. פשוט שמתי לב שזה נורא לא טעים. אובייקטיבית. אם בעיר עוד יכולתי לתקוע כאלו על הדרך, מול המחשב, בימי לחץ של העבודה - עכשיו, אני פשוט יותר מדי מבחינה בכך שאני אוכלת קקה של דבר. זה די מוציא את כל הכיף מהעסק.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">המפגש עם הפויקה, הקדירה האפריקאית ששף אריאל כהן – שגם עומד בראש המסעדה המוכרת, בעלת השם הזהה, ביפו -&nbsp; התקין עבורי במדבר למען הגליון הזה, המחיש סופית את השינוי הבלתי צפוי שחל בי. אני יודעת, פויקה ומדבר נשמעים כמו שידוך משמיים, אבל כמי שלא טעמה פויקה מימיה, הייתי דווקא די חשדנית בהתחלה. מי אמר שזה שאני גרה במדבר אומר שאני צריכה לאהוב פויקה? עד שלמדתי לתקשר עם להבת הגז הביתית שלי, אין לי שום עניין בטכניקות בישול אתניות, ועוד של גויים. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">העניין עם מאכלי פויקה, זה שרוב הישראלים, כמוני, מכירים אותו בגרסה הלכאורה יותר מתוחכמת. בדרך כלל היא כוללת כמה סוגי בשר (או דגים ופירות ים), ירקות, תפוחי אדמה, לפעמים גם חלב קוקוס ותבלינים, מה שהופך את כל העסק למעין נזיד עשיר למתקדמים. צורת הבישול הזאת מאפשרת לעשות שימוש בסוגי בשר פחות איכותי, שמתערבבים ביחד לתוצאה סופית מוצלחת יותר מסך רכיביה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">אבל הגרסה השנייה - והכל כך יותר מגניבה -&nbsp; פשוט שומרת על חומרי הגלם כמות שהם. או במקרה שלנו, נתח אנטרקוט ונתח שייטל יפהפיים ומחרמנים, כמה תפוחי אדמה קטנים, קצת פטריות פורטובלו וצרור בצלים ירוקים, שמושלכים לתחתית הסיר, כדי לשמש כמצע. כאן הפויקה משמשת פחות כקדרה ויותר כמעין תנור, שחומו העז אוטם את הבשר וחורך בנעימות את תפוחי האדמה והפטריות. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">או ככה לפחות נדמה לי. אני לא נורא מבינה בפויקה, ובזמן שאריאל כהן סידר את כל המרכיבים הנחמדים האלו בתוך הסיר הרותח - והוסיף בין לבין גם שבבי עץ בשביל הארומה - נפתח גם בקבוק יין, ומאז הזכרון שלי קצת התערער. מה שאני כן זוכרת זה שירח צהוב חסר עלה בשמי הלילה, ולצידו נפרשה שמיכת כוכבים, ואני השתרעתי ליד הגחלים הלוחשות וחשבתי שאולי פויקה דווקא כן מתאים למדבר.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">צריך לאהוב אותו, את הנוף המדברי. לא כולם אוהבים. רוב האנשים מעדיפים את הצפון, רוצים לראות ירוק בעיניים. נחלים זורמים ברגיעה ומפלים שוצפים בעליזות, עצים ופרחים ושיחים ודשא שפורצים מתוך האדמה הפורייה, השוקקת חיים. לעומתם, העירום הצהוב של המדבר נראה להם מונוטוני ומדכא, מעורר תחושה של כלום ומוות. אבל מי שאוהב את המדבר, מרגיש שהיעדרה של הצמחייה והמים רק חושף את הבסיס, שממנו הכל מתחיל – את האדמה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">אדמה היא הארכיטיפ של חומר הגלם. קליפת כדור הארץ. אין יותר חומר גלם מאדמה. במדבר, האדמה הזו היא עירומה, ולעירום הזה יש עוצמה אדירה, בראשיתית, שלפעמים קשה להכיל. זה בסדר, היא שם כדי להזכיר לך גודלך הנכון בעולם, וזה דבר טוב להיזכר בו, כשיש מסביב כל כך הרבה רעשי רקע, והסחות דעת, ורטבים, ותבלינים, וציפויים – עד שלרגע את עלולה להתבלבל ולשכוח את מה שחשוב באמת. ומה שהיה חשוב באמת, במקרה שלנו, זה הבשר.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">אז קצת אחרי שנפתח בקבוק היין השני, ותפוחי האדמה והפטריות חוסלו כולם, כהן מחלץ מהסיר את נתחי הבשר המוכנים, ומניח אותם על נייר פרגמנט. הוא פורס נתחים אדומים מבהיקים, מיציהם ניגרים על קרש החיתוך, ואנחנו זוללים בידיים, ולא מפסיקים עד שלא נשארת אפילו חתיכת בשר אחת.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">"אז מה, נגמלת לחלוטין?", שואל כהן, אחרי שארבעתנו – כולל הצלם והכלב שלי – נשכבים על האדמה ושותקים כחצי שעה, שמוקדשת לבהייה בכוכבים ולעיכול. לא ממש ברור לי ממה הוא חושב שנגמלתי, אולי כי גם לי לא ממש ברור: מבתי קפה? מאוכל מתוחכם? מתל אביב? מתרבות הצריכה? כל זה מרגיש פתאום נורא רציני וכבד, כמו החושך ושקט הסמיכים שעוטפים אותנו בבת אחת.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">לא חושבת שנגמלתי מכלום, עניתי בסוף, רק הבנתי שכשאת הופכת את הדרישות שלך לצנועות יותר, כל דבר קטן הופך למטח זיקוקי די-נור של עונג. הגעתי לפה קהת חושים מרוב ריגושים, אני אומרת לו, מסוחררת מרוב אטרקציות שנלחמו על תשומת ליבי וחכי. עכשיו, אני לא צריכה הרבה בשביל לשמוח: תפוח אדמה בטעם מדורה, כוס תה מהביל, נתח בשר משובח שמדמם על חתיכת נייר. אין בית קפה תל אביבי, מוצלח ככל שיהיה, שיכול היה לנצח את זה. על אחת כמה וכמה אם הצטיידתם מראש בגבר חסון, שיסחוב עבורכם את הפויקה. שוקל מאה טון, הדבר הזה.&nbsp;<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 115%;">* פורסם במוסף שמחת תורה של "מעריב". ולא, זה לא במקום פוסט חדש, שיגיע בימים הקרובים.</span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7926823432485457757-4635952019897502924?l=inmydeserthome.blogspot.com' alt='' /></div>בביתי במדברhttp://www.blogger.com/profile/08994662654153476587noreply@blogger.com13tag:blogger.com,1999:blog-7926823432485457757.post-89254645743294218882011-10-06T20:02:00.000-07:002011-10-06T20:02:17.960-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> לא הכרתי אף אחד במצפה רמון לפני שעברתי לגור כאן.<br /> תיקון: הכרתי אדם אחד, עזרי שמו, דרך הפייסבוק, אבל מעולם לא נפגשנו עד שעברתי (שאז דווקא הפכנו לחברים).<br /> ובמחשבה נוספת, הכרתי גם את מרב גרובר, השחקנית, אותה ראיינתי פעם למעריב.<br /> בזאת הסתכמו כל מכריי בעיירה.<br /> סמכתי על כך שאני עושה חברים בקלות. אלוהים בירך אותי בכך, ואני אסירת תודה.<br /> ידעתי שאכיר אנשים ושאתיידד איתם בלי בעיה מיוחדת, כי כך הייתי תמיד.<br /> ובכלל, העובדה שאינני מכירה אנשים במקום מסוים, מעולם לא שימשה עבורי חסם. <br /> העסיקו אותי חששות אחרים: איך אסתדר עם עבודה, איך השירותים הרפואיים, מה אעשה עם הכלב.<br /> מה שלא העליתי בדעתי, זה שהמעבר הזה ישפיע עמוקות גם על <b>החברויות הקיימות</b>&nbsp;בחיי.<br /> כי קרו כל מיני דברים, שלא העליתי בחשבון כשעברתי למצפה.<br /> ראשית, הריחוק הגיאוגרפי: רוב חבריי, מן הסתם, מתגוררים בתל אביב, ואם לא שם - אז לפחות באזור המרכז. גבעתיים, הרצליה, מרחב השרון, ויש גם בחיפה (אם זה עדיין נחשב מרכז, איכשהו).<br /> המעבר למצפה חיסל את כל הפעילויות השגרתיות הפשוטות שלנו. לשבת בקפה השכונתי, להיפגש לבירה בשישי בצהריים, להתעפץ מול סרט בטלוויזיה עם טייקאוויי, ללכת לים עם הכלבים - כל אלו לא קרו יותר, והמפגשים שלנו הלכו והפכו יותר ויותר נדירים, עד בלתי קיימים. <br /> לחלק מחבריי, וודאי לאלו שגרים בתל אביב (אבל לא רק) - אין רכב. זה הופך את ההגעה למצפה רמון לכמעט בלתי אפשרית עבורם. אפשר לשכור רכב, כמובן, אבל זו הפקה וגם תקציב - לא לכולם יש. <br /> מה שעוד אין לכולם זו סבלנות, ונדרשת הרבה ממנה כדי לנסוע ברכבת ואז באוטובוס במשך שלוש שעות (לפחות), רק בשביל לפגוש חברה, טובה ככל שתהיה. <br /> אני מבינה אותם, בחיי. זה וואחאד מאמץ, הם&nbsp;כולם עובדים קשה, ובעיקר, זו האינרציה של החיים, שנורא מקשה על כל העסק. צריך לקחת הפסקה קטנה מהחיים, לפנות זמן, כדי לנסוע למצפה. זה לא כמו לקפוץ לחברה שגרה בחולון.<br /> אשר לי, יש תקופות שבהן אני דווקא מרבה לנסוע לתל אביב, אבל זה תמיד בגלל אילוצים: עבודה, אירועים משפחתיים, סידור שאינו סובל דיחוי. <br /> אני משתדלת לרכז את כל האילוצים ליומיים דחוסים, ואם אני לא חייבת - לא להישאר לישון. <br /> לפעמים אין &nbsp;ברירה, ויש גם מקרים שהביקור שלי נמשך אפילו שלושה ימים ויותר.<br /> ברמה הטכנית, זה די טרטור. אני לא ממש בחופש, רק מיירטת סידורים מעיקים אחד אחרי השני, ונורא מתגעגעת הביתה.<br /> תמיד כיף לראות מה שלום תל אביב ומה התחדש בה, אבל אני לא אוהבת לעזוב את הבית שלי, ובכלל - בתקופה של נסיעות רבות, כל היום-יום שלי יוצא מאיפוס. כלב שהולך וחוזר מבייביסיטר אצל השכנה, מוצרים שנרקבים במקרר, גינה שמשתוקקת למים, תיק גב שאני כבר לא טורחת לפרוק.<br /> אני משתדלת לנצל את הגיחות למרכז גם כדי לבקר חברים, אבל לא תמיד יש לי כוח. <br /> הימים בעיר בדרך כלל דחוסים ועמוסים מדי וגם ההורים שלי תובעים את זמנם, ובצדק.<br /> ככה יוצא שנדיר שאני מצליחה לבקר יותר מחבר/ה אחד/ת בביקור, ולפעמים אני לא מצליחה גם את זה.<br /> <br /> *******<br /> <br /> ישנו, כמובן, הטלפון. מי שמצליח, או מוכן, לתחזק את החברויות שלו באמצעותו - הוא כנראה אדם טוב ממני. באמת. אני לא יודעת איך עושים את זה. יש אנשים שמסוגלים לדווח על קורותיהם בקביעות, כמה פעמים ביום, לשתף בפרטים הקטנים, ובכלל - לדבר כל יום, עם כל הקרובים אליהם, בטלפון. אני אף פעם לא הייתי כזאת.<br /> אני לא מהמדווחים בזמן אמת. אני מספרת בדיעבד. כשהדברים קורים, אני עסוקה בלחוות אותם. אחר כך אני משתפת. אבל אני ממש לא מאלה שידבררו, באותו הרגע ממש, את כל מה שעובר עליהם. זה מרגיש לי כמו להצמיד פסקול עם דיווח חדשותי + פרשנות למציאות, בזמן שאני, הכוכבת שלה, סו קולד, עדיין עסוקה בלנסות לפענח אותה. משימה שהיא לא רק מעל לכוחותיי - אני גם לא מעוניינת בה.<br /> אז קצת אחרי שעברתי למצפה - פשוט נעלמתי.<br /> לא יכולתי, וכנראה שלא רציתי, לתחזק את רוב הקשרים החברתיים שלי.<br /> ומה שהיה לא פחות מעניין, אם כי קצת כואב לפרקים, היה שגם רוב הקשרים החברתיים שלי - לא התעקשו לתחזק אותי.<br /> קולגות שדיברתי איתם מדי יום, שיצאתי לבלות איתם, שחלקתי איתם רגעים וסודות הכי אישיים - יצאו לחלוטין מחיי.<br /> שכנים, אקסים, אפילו שתי חברות נפש - כולם נותרו מאחור.<br /> יצא, אם כן, שהמעבר למצפה היה דרמטי במובן נוסף, עמוק יותר ממה שחשבתי. הוא שינה מאוד את מערך החברים שלי.<br /> <br /> ********<br /> <br /> קיבלתי את זה באהבה, גם אם בעצב מפוכח.<br /> ידעתי לאורך כל הדרך שלחלק גדול מקשריי החברתיים בעיר, בין אם המקצועיים ובין אם בידידויות השטחיות שרקמתי על הדרך, אין בסיס של חברות אינטימית ואמיתית. קצב חיים מהיר מביא עמו גם קצב קשרים מהיר, קשרים מרפרפים, שנותרים פוטנציאל אבל אף פעם לא מוגשמים עד הסוף: קולגות שחווית איתם רגעי קרבה אישיים אבל אף פעם לא הפכתם לחברים של ממש; מרואיינת שהיה לך איתה חיבור מעולה; שכנים מקסימים שמשום מה אף פעם לא התקרבתם באמת; חברה של חברה, שאת מתה לשתות איתה קפה כבר שנה. המון פוטנציאלים, שמעולם לא היה זמן או פניות רגשית וטכנית לעשות איתם משהו.<br /> קשרים אחרים גוועו מסיבות אחרות:<br /> בעיות פנימיות בתוך הקשר, או שהחבר/ה עברו בעצמם טלטלה גדולה בחייהם והיו טרודים בענייניהם.<br /> והיו גם הפתעות מרגשות, נעימות. לגלות מי החברים שמתעקשים עלייך. שנוסעים לבקר אותך, ויותר מפעם אחת. שמטלפנים למרות שאת לא תמיד מקפידה להחזיר טלפונים או סמסים, וגם אף פעם לא עושים מזה עניין. שתמיד שומרים עבורך מיטה רכה, אם מתחשק לך להתאוורר קצת מהבית של ההורים, וגם דיאט קולה במקרר ומקום שאפשר לעשן בו.&nbsp;שלא צריכים דיווחים שוטפים. שיודעים להקשיב ולא רק לספר.<br /> החיים מזמנים אירועים ונסיבות שכל הזמן מדגישים את המרחק. מסיבות ימי הולדת. חנוכות בית. השקות ופרמיירות (של חברים, כן?). לא מזמן נאלצתי לפספס גם חתונה. זה אולי נשמע מוגזם. מה הביג דיל, אז נוסעים קצת לתל אביב. אבל אם הייתי צריכה להגיע לכל האירועים האלה, הייתי חיה על ציר תל אביב-מצפה רמון יותר מאשר בבית שלי. אני גרה רחוק. אין לי רכב. זו המציאות. ויש לזה מחיר.<br /> <br /> <br /> ********<br /> <br /> אשקר אם אגיד, שאין בזה גם הקלה.<br /> המעבר למצפה איפשר לי לנפות, באופן טבעי, את מי שלא רוצה באמת להיות חלק מחיי.&nbsp;לא תכננתי או רציתי להקשות על החברים שלי להישאר בחיי, אבל זה מה שקרה.<br /> המעטים ששרדו, כנראה באמת רצו להישאר, וזה מאוד קירב בינינו.<br /> מי שלא - אולי יחזרו לחיי בהמשך, או שכבר לא יחזרו לעולם, וכנראה שכך זה צריך להיות.&nbsp;אין בי טיפת כעס, בחיי. זו אבולוציה טבעית בחברויות, שהן נגמרות לפעמים.<br /> אשר למצפה, עשיתי לי כאן חברים, אבל הרבה פחות ממה שאפשר היה לחשוב.&nbsp;אני מכירה כאן הרבה אנשים, אבל מעטים מהם הפכו לחברים באמת קרובים.&nbsp;רק חברה נפש אחת באמת חדרה פנימה, למעגל האינטימי.<br /> זה לא בגללם, זה בגללי.&nbsp;עם השנים, באופן טבעי, אני פחות להוטה להכניס אנשים לחיי.&nbsp;תפקידי החברים הטובים בחיי התמלאו והחלופה פוחתת.<br /> <br /> <br /> <a name='more'></a><br /> <br /> *******<br /> <br /> פעם חשבתי שחברות אמת היא לכל החיים.<br /> היום אני מבינה, שלפעמים החיים חזקים יותר מהחברות: אם זה לא המרחק הגיאוגרפי, שמקשה על מימוש החברות בפועל, זה ילדים. או קריירה. תלוי מי ובני כמה את/אתה. שואבי זמן לא חסרים.<br /> ובכלל, חברויות, כמו כל מערכת יחסים, הן אלכימיה משונה ומפתיעה, עם חיים דינמיים משלה.<br /> חברויות שחשבתי שלא ישרדו - שרדו גם שרדו, ואף התחזקו והעמיקו עם השנים. לעומתן, חברויות שחשבתי שילוו אותי שנים, התפרקו ברעש גדול או סתם התמוססו לאיטן. ולפעמים זה לא זה ולא זה, אלא פשוט הפסקות של כמה חודשים או שנים, כדי לנקות מטענים שהצטברו. כל חברות לגופה, כל אדם וסיפורו.<br /> הרבה אנשים עלו וירדו מהספינה שלי בשנתיים האחרונות.<br /> מאלה שירדו מהסיפון אל החוף אני מבקשת סליחה, אם לא ידעתי להיפרד כמו שצריך. לא כל חברות אפשר לסיים כראוי. לעתים משהו נסתר בנפש יודע, שהחברות אינה תקפה יותר - אך הוא מגייס איזה עלבון או כאב כדי להיפרד. זה לא ניסיון לתרץ, אלא הבנה בדיעבד.<br /> אם ירדתם מרצונכם - שמרו על עצמכם. אולי ניפגש שוב. ואם לא, תדעו שזה בסדר, אני עדיין בעדכם.<br /> ולחברים האהובים, המעטים, הנדירים שלי - והרי כל אחד מכם יודע מי הוא - סליחה שאני מזניחה אתכם באופן תמידי, ותודה על כך שבזכותכם אני מרגישה היום, בלב שלם, שמחה ואהובה.<br /> חתימה טובה, כן?<br /> <br /> <br /> <br /> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7926823432485457757-8925464574329421888?l=inmydeserthome.blogspot.com' alt='' /></div>בביתי במדברhttp://www.blogger.com/profile/08994662654153476587noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-7926823432485457757.post-63199478932349329802011-09-07T16:58:00.000-07:002011-11-03T18:31:55.131-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> לא הייתה התנגדות נחרצת יותר מזו של ההורים שלי, כשהודעתי להם שאני עוברת למצפה רמון.<br /> הם הודיעו לי, חד משמעית וללא כחל וסרק, שאני שוברת את לבם, מפצלת את המשפחה, מרחיקה את עצמי מאוהביי ובאופן כללי השתגעתי לחלוטין ומה איבדתי בחור הזה, למען השם.<br /> לא חשבתי שהם ימותו על הרעיון, כך שזה לא מה שהפתיע אותי, אבל עוצמת ההתנגדות בהחלט הפתיעה אותי.<br /> ההורים שלי לא אוהבים שינויים. הם בני 65, עדיין עובדים קשה, ומבחינתם צריך לשמר את הקיים. הם גם לא אוהבים שהילדים שלהם מתרחקים יותר מדי, כי ממילא חצי מהמשפחה והחברים שלהם גרים באורוגוואי. <br /> ככה זה במשפחה של עולים חדשים- ישנים. הם, ההורים שלי, היו שני חנאנות חמודים בני 18, שעלו לארץ בשנות השישים עם ציונות עזה ונאיבית בוורידים, וגררו אחריהם את ההורים, האחים ובני הדודים. חלקם השתקעו בישראל וחיים בה עד היום, וחלקם - כמו סבתא שלי - חזרו לאורוגוואי מסיבות שונות.<br /> וככה נידונו, משפחתנו המורחבת, לחיות בפיצול מתמיד: הזיכרונות, החברים, חלק מהרכוש ומבני המשפחה - באורוגוואי. והחיים החדשים - בישראל. מפוצלים לנצח, לב שנמתח ומכסה יבשות וימים.<br /> הטור הזה נכתב בין היום (7.9) למחר (8.9), אז תיקבר סבתא שלי, פאני לזובסקי (לנגסנר), שנהגו לכנות גם "דוניה פאני" - ואני כל כך אוהבת את הכינוי הזה - באורוגוואי. ואני לא אזכה להיות בלווייתה.<br /> זהו הכאב של משפחה מפוצלת. אם הייתה לנו נציגות באירופה, זה כנראה היה הרבה יותר קל, אבל אורווגאי נמצאת מרחק שלוש (!) טיסות מכאן (תל אביב-מדריד-בואנוס איירס-מונטווידאו) - והטיסות, לרוב, מפוצצות ויקרות, כך שזה לא ממש ריאלי להביא לשם את כולנו עכשיו, וממילא אין מלינים את המת.<br /> הקשר בינינו לא היה קרוב בשנים האחרונות, בעיקר בשל ההידרדרות במצבה. אבל איך שלא הופכים את זה, גם המרחק &nbsp;מקהה את הלב. היא הפכה לדמות שמעבר לים, האישה שאני זוכרת מילדותי, תמונות עבר קרועות. עיניים כחולות מלאות חיים, חביתה מקושקשת שנאכלת מתוך צלחת פלסטיק חומה באמבטיה, וטיול השורשים באורוגוואי ב-2007, אז שוחחתי איתה את שיחתנו הקוהרנטית האחרונה, ובסופה הודיעה לי, מבלי ששאלתי, כמובן, ש"את לא יכולה להתחתן עם כל שמענדריק, אז ייקח קצת זמן, לא נורא".<br /> את בעלה, סבא שלי, סימון, קברנו דווקא בישראל. מדי שנה אבי עולה אליו לקבר, לומר קדיש. בשנה שעברה לקח גם את האחיינים ביחד איתו. לסבתא שלי יש חלקת קבר שמורה לידו, במושב בני ציון. אבל היא כבר לא תיקבר בה. וככה נידונו להישאר, שוב, מפוצלים. האחת שם, השני כאן.<br /> <br /> <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://4.bp.blogspot.com/-y5-h0Jca3CQ/TmfxOiEDwHI/AAAAAAAAAC0/0SoRY98aEak/s1600/001.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="230" src="http://4.bp.blogspot.com/-y5-h0Jca3CQ/TmfxOiEDwHI/AAAAAAAAAC0/0SoRY98aEak/s320/001.jpg" width="320" /></a></div><br /> סבתא שלי ז"ל. הסריקה עקומה, כי אני טכנופובית. צולם במאי 1999.<br /> <br /> <br /> אין לכאורה - וגם לא לכאורה - שום קשר בין מצפה רמון לאורוגוואי. פרט, אולי, לעובדה שבשני המקומות יש משהו סהרורי ולא מנומק. אורוגוואי היא מדינה קטנה ולא נורא מעניינת. רוב האנשים בכלל מתבלבלים בינה לבין פראגוואי וקשה לי להאשים אותם. אפילו שם ייחודי לא נורא התאמצו למצוא.<br /> מה שכן משותף זו הבחירה של ההורים שלי - ועכשיו גם שלי עצמי - להתרחק מהמסורת של ההורים, גם <b><u>פיזית וגיאוגרפית</u></b>, כדי למצוא דרך חדשה משלך. <br /> ההורים שלי עזבו חיים בטוחים ומגוננים בקהילה היהודית באורוגוואי - קהילה שהייתה גם שמרנית מאוד - כדי למצוא חופש, וחיים חדשים, והגשמה עצמית בישראל. הם וויתרו על חיים מפנקים ורגועים בארץ נטולת פיגועים, והרוויחו הגשמת אידיאלים ציוניים, עצמאות, הגדרה עצמית, חיים מודרניים.<br /> אבל כל זה קרה תמיד בסביבה אורבנית להפליא.<br /> אבא שלי אפילו לא אוהב ללכת לים. אימא שלי שומעת את המילה "טבע" וחוטפת התקף חרדה. גם אני, כנערה, לא זוכרת את עצמי כחובבת טיולים גדולה, בטח לא בבית הספר. הרצון שלי להשתתף בהם (או לא) היה קשור למצבי החברתי. לא היה לו שום קשר לטבע.<br /> אולי בגלל זה הקשבתי להתנגדות שלהם בהתחלה, והחלטתי לבדוק אופציות מגורים קרובות למרכז, כאלו שיהיה לכולם קל יותר לעכל.<br /> נניח, פרדס חנה.<br /> מותק של מקום. בחיי.&nbsp;רק לא בשבילי.<br /> גם לא בית אורן, החלופה השנייה שבדקתי, ושאחרי שנה וקצת נשרפה כליל במהלך הדליקה בכרמל, אז אולי מזל שלא הלכתי לגור שם.<br /> ידעתי כל הזמן מה הבטן שלי צורחת:&nbsp;אני לא רוצה בית בשרון הלח והפורה. וגם לא במעלה בכרמל המוריק.&nbsp;אני רוצה מדבר. רוצה אדמה חשופה, שמש מעוורת, רוח מכה, מרחבים.<br /> במובן הרחב יותר, רציתי אלטרנטיבה. משהו שונה ממה שאני מכירה.&nbsp;לא ידעתי אז שהאלטרנטיבה הזו נמצאת במדבר, וגם עכשיו אינני בטוחה שזהו מקומה הנצחי.&nbsp;אבל אורח החיים הזה, שיש בו טבע, שקט, זמן לעצור, חיים שפויים יותר, כלכלית ונפשית - מתאים לי, מתברר, הרבה יותר.<br /> תחשבו שאתם מגיעים למקום חדש, ומרגישים בבית.<br /> ורק אז אתם מבינים, לתדהמתכם - שבעצם, מעולם לא הרגשתם בבית במקום הקודם שגרתם.<br /> וגם ברגעים שכן, זה אף פעם לא הרגיש ככה.<br /> ככה איך? ככה מתאים.<br /> זה פשוט עניין של התאמה, כמו בין בני זוג.<br /> יש אנשים שצריכים לחיות ליד הים. חייבים לנשום ולראות ולהסניף אותו כל בוקר. יש כאלו שהנוף הירוק מרגיע אותם, ממלא אותם שמחה, וחיים ושלווה. אני צריכה, מתברר, צהוב בעיניים ורוח בשיער. כששניהם קיימים, הכול מרגיש לי פתאום לגמרי אפשרי.<br /> האם ידעתי את זה על עצמי? לא. איך אני אדע? היו לי חיים מאוד ברורים בתל אביב, והמדבר היה אזור ששמור לחופש, לכיף, להפסקות. אשכרה לחיות שם? זה, רק למשוגעים.&nbsp;אבל למה, בעצם? מי אמר ומי החליט? ומה אם אוזניי לא יכולות לשמוע יותר את הרעש של העיר? ומה אם אין לי אוויר לנשום ומקום לזוז ויכולת לחשוב? מי אמר שלגור במדבר, יכול רק מי שמכיר אותו? <br /> <br /> <br /> <br /> <a name='more'></a><br /> <br /> <br /> התעלמתי, אם כן, מהוריי, מעמידה פנים שאני נוסעת לבקר בבית אורן, אבל בפועל - מנהלת תחקיר עומק מקיף על מצפה רמון. כל כישוריי העיתונאיים גוייסו כדי ללמוד לאן אני מגיעה: גודל ומגוון האוכלוסייה (כ-6000 איש, מכל סוג אפשרי), איפה קופת החולים (במרכז העיר) ואיך היא (משתדלת מאוד, אבל לא עומדת בסטנדרטים של המרכז), איך המחירים בסופרמרקט (גבוהים להרגיז), איך התחבורה (איומה) והחינוך (גם לא להיט) ומה עושים פה בערב (כלום).<br /> וכל זה ממש לא הזיז לי.<br /> שמעתי את הנתונים, תייקתי אותם, והלכתי לשכור לי בית. האינפורמציה הזו עברה לי ליד האוזניים כמו טוסטוס טורדני. כוח חזק ממני משך אותי למצפה רמון. לא ממש חשוב לי איך תקראו לזה: תחושת בטן, אינטואיציה, טירוף, מה שתרצו. מהרגע שהבנתי שזה מה שאני רוצה, המעבר לכאן היה רק עניין של זמן. <br /> כשההורים שלי הבינו שאני רצינית, היו שיחות דרמטיות ואמירות מרחיקות לכת. כל זה הרגיש חצי מצחיק, חצי מופרך. אני לא עוזבת את הארץ, חזרתי ואמרתי, אני בסך הכל עוברת לדרום. אבל משפחה אורוגוואית היא, מעל הכול, משפחה דרררררון אמרררריקאית לכל דבר. במילים אחרות, אמוציות, בשר והגזמות פרועות הם לחם חוקנו. וכך היו עוד ועוד טלפונים. ועוד הסברים, והרגעות, ונימוקים.<br /> במקום להרגיע את עצמי - הרגעתי אותם. הבטחתי שאבוא לבקר כל הזמן; הסברתי להם שמצפה רמון זה בסך הכול שעתיים ורבע מתל אביב אם נוסעים דרך כביש שש; והזכרתי להם שאני לא יכולה ולא מסוגלת - פיננסית, רגשית ופרקטית - לגור יותר בתל אביב.<br /> השיא היה בשבוע שאחרי המעבר. הם התעקשו להגיע, למרות שהבית היה מהפיכה והחימום עדיין לא עבד. זה היה סופשבוע עכור במיוחד: גשם מעורבב בסופת חול. הכל נראה והרגיש נורא, וגם היה קר כל כך, כל הזמן. הם החזיקו מעמד ביום שישי, אבל בשבת בצהריים שניהם פשוט ישבו על הספה בבית החדש שלי ומיררו בבכי. "מה עשית?!", שאלו ברוב דרמה, "בשביל מה עברת לחור הזה?!"<br /> אח, הורים. האופן שבו הם זורקים עלייך את כל החרדות שלהם ישר בפרצוף, בלי רחמים. האופן שבו זה חושף את החרדות שלך, שאת אפילו לא מעזה להרגיש. כל פעם מחדש הם מטילים את זה עלייך, כמו ביצה סרוחה שאת חייבת לחטוף על הראש. דאגות, חרדות, פחדים. מה יהיה. מה יקרה. מה עכשיו. אני יודעת היום שלהיות הורה, זה לדאוג כל החיים. אני אוהבת אותם (גם) על הדאגה הזו. אבל לפעמים, "אני צריכה שתאמינו בי, שתאמינו שיהיה טוב", אמרתי להם פעם, "לא שתפחדו כל הזמן מאיזה אסון".<br /> כי&nbsp;גם אני פחדתי, זה ברור. הכל היה חדש ומבודד ומשונה. העיירה המכוערת הזו, והקור המקפיא הזה, והכלום כלום כלום הזה שמסביב. לא יכולתי להעמיס על כתפיי גם את הפחד שלהם, בנוסף. הייתי חייבת לשרוד עכשיו, להתמקם, להכיר. חרדות של אחרים היו משא כבד מדי.<br /> <br /> <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/-6b9Q9vaTFGM/Tmf_xwbRLWI/AAAAAAAAAC4/sJ2I2JNFVyY/s1600/%25D7%25AA%25D7%259E%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%25AA+%25D7%25A1%25D7%259C%25D7%2595%25D7%259C%25D7%2590%25D7%25A8%25D7%2599+069.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="240" src="http://2.bp.blogspot.com/-6b9Q9vaTFGM/Tmf_xwbRLWI/AAAAAAAAAC4/sJ2I2JNFVyY/s320/%25D7%25AA%25D7%259E%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%25AA+%25D7%25A1%25D7%259C%25D7%2595%25D7%259C%25D7%2590%25D7%25A8%25D7%2599+069.jpg" width="320" /></a></div><br /> <br /> <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://3.bp.blogspot.com/-pG9wczjhTVk/TmgCi9KAWlI/AAAAAAAAAC8/AfqkxLx6u-0/s1600/%25D7%25AA%25D7%259E%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%25AA+%25D7%25A1%25D7%259C%25D7%2595%25D7%259C%25D7%2590%25D7%25A8%25D7%2599+075.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="240" src="http://3.bp.blogspot.com/-pG9wczjhTVk/TmgCi9KAWlI/AAAAAAAAAC8/AfqkxLx6u-0/s320/%25D7%25AA%25D7%259E%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%25AA+%25D7%25A1%25D7%259C%25D7%2595%25D7%259C%25D7%2590%25D7%25A8%25D7%2599+075.jpg" width="320" /></a></div><br /> <br /> <br /> חדר השינה והסלון בשבועות שאחרי המעבר. מאז, הסידור שלהם השתנה לפחות ארבע פעמים, עד שמצא את מקומו בשלום<br /> <br /> <br /> <br /> חצי שנה תמימה חלפה עד שההורים שלי העזו לחזור למצפה עוד פעם. עד כדי כך הטראומה הייתה גדולה. הם חזרו לכאן בקיץ, ליום ההולדת ה-35 שלי. ביקור משותף ראשון עם אחי והאחיינים. התרגשתי כל כך, שבישלתי אוכל בכמות משולשת ממה שצריך. ישנו כולנו, כולל הילדים, בביתי הקטן. ההורים בחדר השינה. אני על הספה. אחי, גיסתי והאחיינים על מזרונים. הכלב והחתולה הציקו לנו כל הלילה. היה מצחיק ומשוגע וכיף נורא. בשלב מסויים היה לי כל כך חם, שהלכתי לישון על הערסל בגינה.<br /> אף פעם לא אירחתי את המשפחה שלי בביתי. הוא תמיד היה קטן מדי, עירוני מדי, לא מתאים לאירוח. אבל עכשיו יש גינה גדולה, ומזג אוויר נעים, ומקום לעשות על האש, ונוף. כך שכשחלפו עוד כמה חודשים, נפגשנו שוב כולנו. ואחר כך היה עוד מפגש. לא בכולם הם נשארו לישון, אבל בכולם היה כיף להפתיע. השהייה מחוץ לעיר מחלצת מכולם - ילדים כמבוגרים - משהו שמח ומשוחרר שאין בהם במפגשים הרגילים בינינו. <br /> באחד המפגשים שעשינו באביב, השמש שיחקה איתנו מחבואים, והתחלפה בגשם לסירוגין. רצנו עם המנגל אל מתחת לסככה והחוצה, נרטבים ומתייבשים ומתפוצצים מצחוק מכל הבלגן. הסתכלתי על כולם תוך כדי, וחשבתי שהמון זמן לא נהניתי איתם ככה.<br /> בביקור האחרון שלהם, &nbsp;ביולי השנה, ההורים שלי לא הפסיקו לישון. כמו טינאייג'רים בחופש הגדול. אי אפשר היה להזיז אותם לפני הבוקר המאוחר. ניסיתי להסביר להם שזה שילוב של השקט והרוח, אבל קשה להסביר את זה למי שלא גר כאן. בערב הם לא הפסיקו להתרגש מהבריזה - שאף מקום יישוב בעולם לא יתחרה בה אף פעם , ואז הם, סוף סוף, הודו. שהם מבינים למה עברתי לכאן. שנעים להם בבית שלי, שהם מבינים למה גם לי נעים. היה מרגש לשמוע את זה. בעיקר כי לא ציפיתי מעולם לאישור שלהם, וגם לא ביקשתי אותו. לפחות לא בנושא הזה. אבל כשהוא הגיע, שמחתי שהם יכולים לראות גם את היופי שבבחירה בדרך שונה משלהם. והערכתי את זה מאוד.<br /> &nbsp;"הם בטח אומרים לעצמם שזאת אפיזודה של שנתיים-שלוש", אמרה לי פעם טלי, ירושלמית בדימוס, שגרה <a href="http://www.m-sadeh.org.il/welcome.shtml">במשאבי שדה</a> וב<a href="http://www.tlalim.org.il/">קיבוץ טללים</a> כבר 15 שנים (ביחד)."אבל זה רק אומר שהם וויתרו במערכה, ולא בקרב".&nbsp;אין לי מושג, עניתי לה, אולי זאת באמת אפיזודה.<br /> אומרים שהחיים מלאי הפתעות. "את תראי", טלי צוחקת, "כשתלדי, הם ינסו לשכנע אותך לחזור לעיר לשנה הראשונה, ואם תקני בית, אז הם יתעקשו שרק במרכז".<br /> אני מחייכת בהשלמה ומושכת בכתפיים. איכשהו, יש לי הרגשה שיהיה בסדר, ולא משנה במה אבחר. אחרי הכול, אנחנו כבר מורגלים בפרידות.<br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7926823432485457757-6319947893234932980?l=inmydeserthome.blogspot.com' alt='' /></div>בביתי במדברhttp://www.blogger.com/profile/08994662654153476587noreply@blogger.com13tag:blogger.com,1999:blog-7926823432485457757.post-62162325453055671692011-09-06T17:19:00.001-07:002011-09-06T17:32:47.878-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://1.bp.blogspot.com/-u0BuJAwZMRM/Tma4f-QrkaI/AAAAAAAAACg/U1nNN4mHmZY/s1600/%25D7%259E%25D7%25A8%25D7%25A5+2011+791.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="240" src="http://1.bp.blogspot.com/-u0BuJAwZMRM/Tma4f-QrkaI/AAAAAAAAACg/U1nNN4mHmZY/s320/%25D7%259E%25D7%25A8%25D7%25A5+2011+791.jpg" width="320" /></a></div><br /> שלייקעס. בעל חיים משונה, החובש מסיכת באטמן, ומתיימר להיות חתולה</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7926823432485457757-6216232545305567169?l=inmydeserthome.blogspot.com' alt='' /></div>בביתי במדברhttp://www.blogger.com/profile/08994662654153476587noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-7926823432485457757.post-53994240601115726012011-09-06T16:18:00.000-07:002011-11-03T18:34:51.191-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">* <b>אל תצפו שהיא תהיה יפה, כי היא לא.</b><br /> בעצם, אולי כדאי שנגיד את זה ממש בבירור: מצפה היא מכוערת.<br /> למעשה, יש להעמיד את הארכיטקט העירוני בכיכר העיר - זאת עם המזרקה המזוויעה ביותר שנתקלתם בה אי פעם (משהו כמו כדור אקמול גדול שנשמט על הרצפה והתבקע לשניים), שכמעט לעולם לא זורמים בה מים, כי אין כסף ואין מים - ולסקול אותו בגללי אלפקות.<br /> כשתגיעו בנסיעה מכביש 40, יקבל את פניכם השלט המדכא "שטחי מסחר להשכרה", המרמז על האטרקטיביות העסקית של עיירתנו. כמה מטרים לפני כן תראו את השלט שמבטיח שדה תעופה. מבטיחים אותו כבר שבע שנים. אפילו הניחו אבן פינה. אבל החטא האמיתי הוא בנייני המגורים המשפחתיים שנבנו בשכונה הישנה שעל שפת המכתש. במקום למקם אותם עם הפנים אל המכתש, כך שיפנו אל הנוף השגיב שלרגליהם, הם נבנו על הצד (!), כך שיהנו מהנוף המקסים של רחבת השוק - מפלצת בטון מנוקדת בזבל ובשאריות של ירקות.<br /> גללי אלפקות, אמרתי?<br /> <br /> * <b>כל בית צריך מחסן.&nbsp;</b><br /> למה? ככה. צורך מצפאי שכזה.<br /> איזורי המגורים של מצפה מתחלקים, בעיקרם, לשניים: השכונה החדשה והשכונה הישנה. לא ממש ברור למה קוראים לשכונה החדשה ככה, כי היא קיימת לפחות 20 שנה, אבל בינתיים לא קמה שכונה גדולה אחרת, אז ככה זה נשאר. כל הבתים בשכונה הזו - שבה גם אני גרה - בנויים בדיוק באותה צורה: בתי קרקע דו-משפחתיים, שלושה חדרים, חנייה וגינה קטנה מקדימה, גינה נוספת מאחור. <br /> תמיד חסר חדר, ותמיד ישנה בעיית אחסון אקוטית - וזה לא משנה אם אתה אדם יחיד או משפחה מרובת נפשות. כל מי שגר בשכונה החדשה תמיד צריך להוסיף מחסן בחצר. תעברו בית בית, ותגלו שבכולם, ללא יוצא מן הכלל, יש מחסנים.<br /> ברור שישנם גם בתים ראוותניים וגדולים יותר, או בתים שאוחדו להם יחדיו. אבל יש משהו נחמד בידיעה שרוב הבתים לא מאוד שונים זה מזה. בכלל,&nbsp;יש בהם משהו חינני ונעים, בבתים האלה. הם פשוטים, לא מוגזמים אך גם לא קמצניים. אצלי בבית השכור, למשל, הזיזו את הקיר המרכזי, והסלון הפך רחב ידיים. במטבח - כמו ברוב המטבחים - קרוע חלון רחב ומואר אל החצר, מכוסה בסורגים שעליהם משתרגים העציצים בשמחה. חדר השינה פונה אל המדבר, ורואים את הירח מהחלון.<br /> <br /> *<b> אין באמת איפה לאכול כאן.</b><br /> כלומר, יש כל מיני מקומות נחמדים, והם מגישים אוכל רע, בינוני וטוב, אבל אם אתם מצפים למסעדה ברמת 5 כוכבים תל אביבית - זה לא יקרה. גם בית קפה איכותי באמת אין ממש. יש "קפהנטו" והם חמודים, אבל זה קפהנטו. יש מסעדה צרפתית, והיא טובה. כיום, היא האופציה היחידה לאוכל טוב כאן. חוץ מזה, יש פיצה, שווארמה וחומוס במרכז המסחרי. את החומוס לא ניסיתי, השווארמה והפיצה סטנדרטיות. הפלאפל סביר.<br /> בפאב השכונתי, החבית, יש דברים מטוגנים. ויש גם את "הקצה", אבל לא יצא לי לאכול שם והדעות חלוקות.<br /> בקיצור, חברים, כאן זה הפריפריה, אין אוכל טוב, בדיוק כמו שאין פה סופרפארם ורופא בלילה. נא להנמיך ציפיות.<br /> מה שכן, יש אוכל הודי מ ע ו ל ה, שמכינים זוג הודים מבוגרים. אבל צריך להזמין מראש, ואין בסופי שבוע.<br /> וגם אומרים שפלורה שושן, ראש המועצה, עושה אחלה חריימה, אבל לא טעמתי.<br /> הצד החיובי: זה מכריח אותך לבשל בבית, ולאכול אוכל טרי (בתנאי שאינך פדלאה - כמוני - שבסוף מתפשרת על פרוסה עם משהו).<br /> <br /> *<b> מגדל המים, שכונת גמל, המצוק, ה"שיישים", החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה</b><br /> חמש נקודות מפגש נפוצות כשאת גרה כאן. בתל אביב זה היה קפה "התחתית", דיזנגוף-פרישמן, עזריאלי, צומת מעריב. עכשיו אני פוגשת אנשים באתרי טבע עם שמות דרמטיים כמו "החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה". אני, אין לי מושג אפילו איפה החורשה הראשונה, אז האחרונה?<br /> ה"שיישים" (SHAISHIM) הם קבוצה של בנייני שיש, מכוערים שאין דברים כאלה, שממוקמים במרכז מצפה, לא רחוק מהשכונה הישנה. הדבר הכי מעניין שיש לי להגיד עליהם זה שויקי כנפו גרה שם.<br /> שכונת גמל, כפי שניתן לנחש, בנויה מתחת להר גמל. טוב, לא ממש בנויה, כי התושבים ופעילי אקולוגיה נלחמים בה. בינתיים, יש רק בית אחד, והמון תשתיות.<br /> מגדל המים דווקא שמור יפה. לא ברור איך זה קרה.<br /> החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה התגלתה, למרבה ההפתעה, כיפהפייה. הייתי בה ביום העצמאות האחרון, באחד הפיקניקים היותר כיפיים. מצד שני, אם תשאלו אותי איך מגיעים, אין לי מושג.<br /> המצוק - הוא אותו מצוק נדיר ומפעים שצופה אל מכתש רמון. מקום אידיאלי לראות בו שקיעה, לפגוש יעלים ולהיזכר מה מקומך האמיתי והזניח בעולם.<br /> <br /> * <b>קר כאן גם באוגוסט.</b><br /> למצפה יש מזג אוויר משלה, תוצאה של העובדה שהיא ממוקמת על הר הנגב, וגבוהה אפילו יותר מירושלים.<br /> מזג האוויר כאן הוא טריטוריה מנותקת לחלוטין ממרכז הארץ: כשבחלונכם יורד גשם, אצלנו שמש ויבש. כשאצלכם נעים ואביבי, אצלנו קפוא ומצמרר. כשאתם מזיעים את נשמתכם, אנחנו לובשים חולצה ארוכה ומתענגים על בריזה קרירה.<br /> הימים חמים מאוד, והשמש בקיץ מכה ללא רחמים.<br /> אבל ברגע שהערב יורד, מגיעה הקלה מסחררת, וקרירות מופלאה חודרת והופכת למזג אוויר שאין לו אח ורע בכל ארץ ישראל. לא פלא שמבוגרים רבים רכשו לאחרונה בתי קיץ במצפה. הם התמכרו, ויש להם סיבה טובה.<br /> ויש את עניין היובש.&nbsp;בחצי השנה האחרונה גיליתי, שכשאני מגיעה לתל אביב לביקור אצל ההורים, אני נהיית עצבנית בשעות הראשונות לביקור. לקח לי זמן להבין למה. פשוט שכחתי מה זה להזיע.<br /> <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/7926823432485457757-5399424060111572601?l=inmydeserthome.blogspot.com' alt='' /></div>בביתי במדברhttp://www.blogger.com/profile/08994662654153476587noreply@blogger.com10