6 דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה - חלק 1

אני אוהבת את תל אביב. זה לעולם לא ישתנה. גם שנתיים של מגורים במדבר לא שכנעו אותי, שיש עיר יותר בועטת, מצחיקה, אכזרית, רעבה ותזזיתית יותר ממנה. בטח לא בישראל.
כשעזבתי, נדרתי ביני לבין עצמי, שלעולם לא אשמיץ אותה. לא בגלל שחסרות סיבות טובות. כולנו יודעים שלא חסרות. זה פשוט נראה לי קל מדי.
אני מכירה את התהליך הזה, שחווים לא מעט נוטשי תל אביב: הם מתאהבים במדבר, או בכפר, או ביישוב הקטן שלהם ליד הרי ירושלים, ודי מהר נהיים טיפוסים צדקנים ונודניקים, שנואמים בלהט על "אוויר צח ואיכות חיים" ותוהים "איך אפשר לחיות בתוך כל הרעש הזה?".
שיקפצו לי. מאז שעזבתי את תל אביב, אני אפילו נהנית ממנה הרבה יותר. בכל פעם שאני מגיעה אליה, היא יותר יפה, יותר אטרקטיבית, יותר מסקרנת. בביקוריי המוגבלים, הקצרים, אני יכולה להתענג על כל מה שטוב בה, מבלי לסבול מכל מה שמעצבן ומרגיז. רוב הזמן, אני מרגישה כמו מישהו שהגיעה למסיבת חתונה של האלפיון העליון, זוללת את כל הקוויאר והסשימי, גומעת את כל השמפניה המשובחת, רוקדת בטירוף עם כל הבחורים השווים - ואז חותכת הביתה, בלי להשאיר צ'ק.

לילה קשה, אה? 

איך הולך הסודוקו? חנות בנווה צדק

יש סיכוי שלגדל ארבעה בוקסרים ביחד לא היה רעיון כזה טוב? גן מאיר

חצר תל אביבית מהסוג שמתחבא ומפתיע אותך ביופיו ברגע הכי לא צפוי

אבל עם הזמן, וכמעט נגד רצוני, הצטברו בי כמה תובנות פחות חיוביות על תל אביב. זה לא שחיפשתי אותן, כמו שהן פשוט צעקו את עצמן החוצה. "היי, שימי לב", הודיעו, ולמרות שממש ניסיתי - לא הצלחתי להתעלם מהן. זה נשמע כמו התנצלות, אני יודעת, אבל לא זו הכוונה.
לפעמים צריך לצאת החוצה מתוך עצמך, כדי להבין מה לא עובד. אנשים נוסעים להודו/דרום אמריקה/ניו-זילנד בדיוק בשביל זה: לקחת הפסקה מהחיים, להתבונן קצת מהצד. אם תרצו, אפשר להתייחס למצפה בתור הודו של תל אביב. אסתטית, הן אפילו קצת דומות. טוב נו, לא ממש, אבל הבנתם את הכוונה.
רק כשיוצאים מהעיר הגדולה, מסוגלים להתבונן עליה אחרת, ולהתייחס לראשונה - ובאופן ענייני - לכל הטענות שמושמעות כלפיה באופן תדיר. נו, אתם מכירים את הגבבה הלעוסה הזו: תל אביב היא בועה, כולם סמולנים שיושבים בבתי קפה ולא עובדים; התשקורת היא תל אביבית; כולם בעיר מסוממים ומזדיינים אחד עם השני. ועוד היד נטויה.
אז מה גיליתי?

* שהשפע של תל אביב מבלבל ומנוון 
בתל אביב יש - או לפחות נדמה לך שיש - הכול. אף עיר אחרת בארץ לא מנצחת את היצע אפשרויות הצריכה של העיר הזו. אוכל, אופנה, תרבות, שווקים, יד שנייה, בילויים, ספורט - תוציאו כרטיס אשראי, מישהו כבר ימצא עבורכם תירוץ מספיק שווה לגהץ אותו. במדבר, לעומת זאת, אחד המונחים המרכזיים שמעצבים את חייך - לטוב ולרע - הוא ה"אין". אין רעש, אין פקקים, אין צפיפות. אבל באותה נשימה, גם אין קניונים ושופינג, אין מסעדות ובתי קפה, אין קולנוע ותאטרון.

קניון בתל אביב. באמת חשוב איזה? טוב, אז מרכז וייצמן

כלי קרמיקה בנחלת בנימין. לתיירים ותושבי חוץ בלבד

שוק לוינסקי. אחד מכל שלושה כלבים בפלורנטין משתינים
על השקים האלה

די מביך להודות, אבל בחודשים הראשונים מצאתי את עצמי גולשת באינטרנט ומחפשת על מה לבזבז את הכסף שלי. כשהכסף נגמר, סתם מילאתי טפסי הזמנה מקוונים באי.ביי ובאמזון ולא שלחתי אותם. די מהר הבנתי: אני פשוט חייבת לצרוך משהו, מתוך הרגל. אפילו כאן במצפה מצאתי מה לצרוך. דברים קטנים, טיפשיים, שאני לא באמת צריכה: שמיכת פליז מהסופרמרקט; תיק רקום מחנות יד שנייה; בושם מבית המרקחת. המעבר החד הזה, מהשפע האדיר של ה"יש", אל הריק העצום של ה"אין" - שיבש את כל המערכות ופשוט השאיר אותי בקריז.

ובפינת הנוסטלגיה - היינץ וקלוגס מציגים: הדור הבא של הצרכנות. האיש מאחור במעיל העור נראה לי חשוד, אגב

אבל מה שנחמד בהיעדר שפע, במיוחד כזה שנמשך לאורך זמן, זה שהוא מלמד אותך למצוא את סיפוקך בדברים אחרים, שלא כרוכים בצריכה. לבשל. להחליף בגדים עם חברות, או לקפוץ לחנות היד שנייה המעולה של אתי, שמחיריה נושקים לרצפה. לטייל. לקרוא. לעבוד בגינה. לעשות קומזיצים. חברים. סרטים. לבהות. וכן, לפעמים גם להשתעמם. כאילו שבתל אביב זה אף פעם לא קרה. בעצם, אני זוכרת היטב מה קרה, לא פעם, כששעמם לי: הלכתי לדיזנגוף סנטר, לשופינג.
אני גם זוכרת היטב את תחושת הריקנות שמילאה אותי, בכל פעם מחדש, אחרי מסע שופינג פרוע במיוחד. ואוהו, אני התמחיתי בהם: יכולתי לגהץ 2500 שקל בשעתיים, בלי למצמץ, במחי סיבוב אחר צהריים אחד בקניון. זארה, מנגו, אייץ' אנד אם, טופ שופ, ניין ווסט. חמישה תשלומים ללא ריבית. אולי שישה. לפעמים הבגדים נשארו בארון עם טיקט. לפעמים הם נלבשו פעמיים שלוש ולא יותר. לפעמים, אם קרה נס, הצלחתי לשמור על הקבלה,  ואז להחליף ולקחת זיכוי, שאולי איבדתי, ואולי לא, ואם בכל זאת הצלחתי לשמור עליו - לעולם לא מצאתי משהו שאהבתי לפני שפג תוקפו.
ואז סיגריה של אחרי שופינג, ותחושה חמוצה של סתמיות, והידיעה שמחר יגיע טלפון מהבנק - או שלא, תלוי בכמה מינוס נמצא החשבון - אבל בעיקר, משהו עמוק יותר שמכרסם למטה, עמוק בשיפולי הבטן, ולא יכול שלא לתהות:
האם זה באמת מה שאמור לשמח אותי? לשדרג את הסלולארי שלי מדי חצי שנה? לטוס לחו"ל מדי חג? לרכוש אייפד מזורגג? מכונת אספרסו מדונדשת? ובכל זאת אני קונה, וחברותיי ומשפחתי גם. וכולנו משווים, ומתייעצים, ומבררים איפה כדאי יותר. למה? מתי הפכנו לאנשים שכל מה שמעניין אותם זה לקנות משהו? מתי האפשרות של  ל א   ל ק נ ו ת   נהייתה אופציה לא רלוונטית?

מייבש כביסה. חבר משפחה

אני לא אומרת: חפצים זה כיף. זה נעים, ומקל על החיים משמעותית - רק זה כשלעצמו עשוי להסב שמחה מסוימת. אבל מי מכם יביט באלבומי התמונות שלו בעוד כמה שנים, ייאנח, ויגיד לעצמו: "אח, איזה מהמם היה המייבש הזה, אין דברים כאלה"? חפצים הם כולה חפצים. לא אנשים. לא זכרונות. לא חיים.
תחשבו על זה. מתי אתם שמחים? באמת באמת שמחים? ברגעים הכי גדולים - והכי קטנים - של החיים. למשל, כשנולד לכם ילד. כשהתחתנתם. או לחילופין - בשקיעה מקסימה על חוף הים, או בבקתה קטנה בהרים בחו"ל, או סתם בבית עם מישהו אהוב. מתי בפעם האחרונה רכישה של מייבש כביסה אשכרה גרמה לכם שמחה טהורה ומשכרת? מי מכם מצא את עצמו הולך ברחובות שיכור מאושר, ומהרהר לעצמו: "יש! מייבש!" אם כבר, זה דומה יותר לסיפוק נעים ורובוטי, מנותק, שצף בתוך המוח, כמו לסמן וי.
לא אגיד לכם שאני לא נהנית משופינג מדי פעם. שופינג זה תמיד כיף. השאלה כמה ואיפה. נניח, כשאני נכנסת לעזריאלי היום, נהיה לי רע. האמת, תמיד רע לי כשאני בעזריאלי. זה הקניון הכי קלאוסטרופובי, חנוק ולא נעים שאני מכירה. אחרי שנתיים במדבר, להיכנס לתוך היכל הצרכנות המטורף הזה, זה כמו לקבל פליק משטר של מאה דולר על שתי הלחיים. האורות צועקים, הרמקולים נובחים, האנשים דוחפים, החנייה מבלבלת. תוך חמש דקות נעלם כל חשק לקנות משהו, וגם כשיש - האפשרויות כל כך רבות, שאני הולכת לאיבוד. התוצאה: אני ממעטת ללכת לקניונים, אם בכלל. כשאני כן הולכת, אני יוצאת משם אחרי שעה. כל פרק זמן ארוך מזה, אני פשוט חוטפת כאב ראש.

עזריאלי. מפחיד

אני לא רוצה 200 אופציות שמתחרות על הארנק שלי בצעקות. אני לא רוצה גם וגם וגם וגם וגם. לא רק בגלל שאין לי מספיק כסף לצרוך את כולן - אין לי כסף לקנות אף אחת מהן, אבל ניחא - אלא כי מספיקות לי שלוש-ארבע אופציות, חמש מקסימום, וזה יופי. זה הרי אף פעם לא נגמר, לא? הצרכנות מזינה את עצמה, ללא הפסקה. שהרי בחודש הבא תירכש חגורה שתתאים לשמלה החדשה, או גדאג'ט משלים לגדאג'ט מהחודש שעבר, וטרנינג שלא משלים כלום אבל יירכש סתם כי הוא היה נוח וזול, וכי היד כבר מושטת באיזו אוטומטיות קהת חושים אל הארנק, ושולפת משם את כרטיס הפלסטיק, שכבר דהה בחלקו מתנועת השיוף המאונכת הזו, שאמורה להסב איזה עונג שלא ברור מהו, אבל הוא אף פעם לא מחזיק מעמד מעל 60 שניות גג.
ההפסד המשמעותי של השפע הוא לא רק במירוץ הצריכה שהוא כולא אותך בתוכו, אלא בכך שהוא מסרס את האפשרות לגלות שמחה, הנאה וסף ריגוש שהם פשוטים, צנועים, סבירים. קשה מאוד להתענג על פרוסת חלה מהסופרמרקט עם חמאה של תנובה בעיר שבה אפשר לרכוש חלה צרפתית אורגנית מ"לחמים" ולמרוח עליה חמאה הולנדית מיובאת. הנפש לעולם לא מסופקת. תמיד מחפשת את הטעם החדש, חותרת אל העונג הבא. אז במקום להמשיך הלאה, אולי הפתרון הוא לפעמים דווקא להסתפק במועט מבחירה. כי על אף שהחלה השנייה תהיה בריאה, פריכה ומשובחה יותר, וגם יקרה פי שש, לחלה של הסופר יהיה טעם אחר: גרוס, בסיסי, לא בריא בעליל. טעם שיש בו המון המון שמחה.

* שלמרות הכל, אין על חוף הים של תל אביב
כן, ברור שיש חופים יותר יפים בארץ. יותר נקיים, שקטים, פראיים. פחות מבותרים בגסות על ידי פרוייקטי נדל"ן חמדניים. אבל דווקא החופים הקטנים, הרועשים והדחוסים של תל אביב, על גבם כל משתזף נלחם כדי להשיג לעצמו פיסת חול פנויה, בזמן שהמצילים המתחכמים חופרים לך במוח ובקבוק בירה עולה בקיוסק 25 שקלים, נתפסים בעיניי היום כאחד המקומות הכי חינניים בעיר.
כאן אין הבדלי מעמדות: כולם  שווים, חולקים ג'וינט ופירות חתוכים, מחליפים שמשייה מיותרת במחצלת פנויה. ברור לכולם, שלאף אחד מהם אין זכויות יתר על משאב הטבע החינמי הזה, כי כל איש ואישה נמצאים כאן מסיבה אחת ויחידה, זהה ומאחדת: הרצון הבסיסי, הקמאי, להיות קרובים למקור מים טבעי.

דייגים, שמים מסנן קרינה?

חוף גורדון בשנות הארבעים

שבת ביולי

תצלום של גיל ירום

יש סיבה שכל התיישבות אנושית מתרחשת תמיד ליד מקור מים. לא רק בגלל ששום דבר חי לא יכול להתקיים בלעדיהם, כמו בגלל שמשהו בנשמה קצת מתייבש ומצטמק כשגרים רחוק מדי ממים. לא ידעתי את זה, ולכן לא יכולתי להעריך עד כמה אתגעגע לחוף ים. במיוחד כיוון שכשגרתי בתל אביב, לא הייתי מאלו שהולכים אליו כל יום, וגם לא כל שבוע או אפילו כל חודש. אבל הידיעה שהים נמצא שם, שקיים בעיר כיוון אוויר שפתוח אל המערב, וגלים שעוגבים על חול, ולחות סמיכה שמזכירה את נוכחותו של הים כל הזמן - די בה כדי ללחלח את הנשמה מבפנים.
לא שאין מקורות מים במדבר. יש ויש. אבל הם נדירים ולא תמיד נגישים. הייתה בריכה טבעית מדהימה ביופיה במחצבה, אבל היא יבשה. כשיש עונה גשומה, בורות לוץ (לא רחוק מבה"ד 1) מתמלאים, וכיף שם. ישנו גם מעיין עין עקב ליד שדה בוקר, כעשרים דקות מכאן. וישנו, כמובן, הים באילת - שלא לדבר על סיני - מרחק שעתיים גג מהבית. וגם - אם כבר בענייני מים - שתי בריכות עירוניות, אחת מהן ממש מעולה. אבל אף אחת מהאופציות האלו לא תשווה לאפשרות לרדת מהבית שלך, עם מגבת על הכתף ונגן מוסיקה, לצעוד רבע שעה, ולתפוס לעצמך פיסת חול מפוייחת מול הגלים.

* שאדיבות היא לא לבביות (או: כן, תל אביב מנוכרת)
הייתי צריכה לצאת מתל אביב ולגור כמעט שנתיים במצפה כדי להבין, לראשונה בחיי, שאורח החיים העירוני מזגג אותך. את כלל לא מרגישה שאת מצופה בזיגוג הזה, כיוון שהוא מאוד דקיק, שקוף וצונן, כמו חלונות כפולים, אך הוא מקים חיץ בינך לבין העולם. זה חיץ של אדיבות נעימה, מעט קרירה, מעט מתנשאת. אדיבות תל אביבית.
אין לירושלמים, או לחיפאים, את האדיבות הזו. היא שמורה לתל אביביים בלבד. אישית, מעולם לא חשתי בה לפני כן. אפילו התקוממתי כנגד כל מי שטען שתל אביביים הם לא נחמדים. אבל הנה, הפעם זה קורה גם לי, הרגע המייבש הזה. אני נכנסת לבית קפה תל אביבי ("הנרייטה") בסוף נסיעה ארוכה היישר ממצפה רמון, האנרגיות עדיין מדבריות, הקצב איטי, הלב פתוח ושמח. "אהלן", אני מכריזה בקול מתרונן, שמתגלגל בכל רחבי בית הקפה. כל המלצרים, ארבעה במספר, מרימים אלי עיניים תמהות, מחליפים ביניהם מבטים. "היי", עונה בשקט מאופק אחת מהם, מתולתלת עם גשר על השיניים. היא נחמדה אבל לא בצורה מוגזמת, שחס וחלילה לא אתבלבל ואחשוב שהיא ממש שמחה שבאתי. אני מסתכלת עליה ונזכרת: שכחתי, הפאסון. לא יותר מדי לבבית. לא יותר מדי משוחררת. כמו חלונות כפולים, ציפוי הדאבל גלייז מצנן באופן מיידי כל מגע שחורג מתקשורת אנושית אסופה ומנומסת, שיש בה מרחב בטחון גדול בין אדם לאדם. אני מלקטת את עצמי ביעילות. "נכון שאת מביאה לי מאפרה?" אני מחייכת אל המלצרית, משפיטה אותה במתיקות חצי-מתנצלת, מסמנת לה שהתאפסתי, ובעיקר מזכירה לה מי פה הייתה תל אביבית לפני מי.

חלונות בזיגוג כפול. יעיל מאוד אם גרים מעל שוק לוינסקי. פחות יעיל בתקשורת עם בני אדם

מי שגר בתל אביב, עושה את זה (גם) כי הוא רוצה את הפרטיות והמרחב שלו, להיטמע בתוך ההמון ושאף אחד לו יתעלק לו על הנשמה. תל אביביים רבים היגרו אליה כדי לברוח מהשעמום, המחנק והבינוניות של ערי הלוויין, היישובים הקטנים, הקיבוצים והמושבים, להמציא את עצמם מחדש, בלי עבר ובלי דעות קדומות. בחירה לגיטימית, כמובן. אבל לאווירת ה"קחו ממני צעד אחד אחורה בבקשה" יש גם מחיר. כי הריחוק האדיב והצונן הזה, בין אדם לאדם, ההקפדה הכל כך חמורה על שמירת מרחק - יוצרת גם חוסר פרסונליות.

אבל את יכולה לשלם בחריימה. מניסיון, זה עובד!

קחו את באר שבע, למשל. עיר די מכוערת, לצערנו, אבל אנשים נחמדים בטירוף.  אין אצלם דבר כזה, לכבד את הספייס של האחר. לא שמעו על הקונספט. במילים אחרות, בקשי מבאר שבעי הוראות הגעה לקניון שליד התחנה המרכזית, והוא לא רק יסביר באריכות, אלא גם ישרטט מפה, ישאל מה בדיוק את צריכה בקניון, ויידחף לרכב שלך כדי להראות לך בדיוק איפה זה. לפעמים זה מצחיק, לעתים זה מעיק, אבל זה כל הזמן מאוד פרסונלי, מחוייך ובגובה העיניים. אף אחד בבאר שבע לעולם לא יענה באדישות: "ישר ושמאלה, ותשאלי שם".

(המשך בשבוע הבא)





* הערת מערכת בחמישה חלקים:

5 סיבות לכך שאני לא כותבת פוסטים בתדירות גבוהה יותר:
- כי אני כותבת לאט. תמיד כתבתי לאט, גם כשעבדתי ב"מעריב". להגנתי אומר, שאף על פי כן, מעולם לא איחרתי לדד-ליין. או לפחות הזהרתי לפני כן. את מועדי ההגשה של הכתבות שלי קבעתי מראש למאוחר ביותר שאפשר. כשהעורכים התלוננו, אמרתי שאפשר להקדים, אבל אז אאחר בהגשה, ואני לא מאחרת דד ליינים, אז חבל. הלוואי שהייתי כותבת מהר יותר. היה קל יותר לכולנו. במיוחד לי. לפיכך, בתשובה לשאלותיהם של כמה וכמה מקוראי הבלוג הנאמנים, זו (אחת) הסיבות העיקריות לכך שהפוסטים מאחרים להגיע מדי פעם.
- כי אני מנסה להתפרנס בין לבין.
- כי אני עצלנית.
- כי אני עדיין מתרגלת לעובדה שיש לי בלוג, וגם די מתקשה עם התמונות (די! באמת? לא ניחשתם, נכון?)
- כי יש לי חיים.
ואף על פי כן, תודה שאכפת לכם, ותודה שאתם רוצים ממני יותר. אני מבטיחה להשתדל.