אבל לא היה בום

איך קרה שמצפה רמון ספגה טיל גראד ואפילו לא שמה לב

אדי מחדשות ערוץ 1 היה הראשון ששלח אס.אם.אס. "היי מותק, דאגתי לך", כתב, "אומרים שנפל גראד ליד מצפה. את יודעת מזה משהו?". אני מתה על אדי, אבל בשנייה הראשונה חשבתי שהתפטרותו של ינון מגל קצת הוציאה אותו מדעתו. גראד? על מצפה? מישהו לקח פה אל.אס.די ולא קרא לי?

 הסמס הבא הגיע מחברה שעובדת ב"וואללה". "את בסדר?" שאלה, "אומרים שנפל גראד על מצפה. שמעת את הבום?" השעה הייתה קרוב לעשר בלילה. הדממה הייתה כל כך מהדהדת, שיכולתי לשמוע את החתולה מעכלת את ה"קט-לי" כבש-סלמון שלה.

אני מתחילה להרים טלפונים לחברים ביישוב, ולנסות לברר אם ייתכן שהחמצתי משהו. רובם נשמעים מנומנמים, או מצויים במצב בהייה כלשהו. אף אחד לא מבין מה אני רוצה מחייו. הם מול הטלוויזיה. מול המחשב. מול מסמך מהעבודה שצריך לסיים לפני תחילת השבוע. לא, לא שמענו כלום. את בטוחה שאמרו במצפה? אבל לא היה בום.

בין לבין, שיחה ממתינה. אבא שלי. כתוב באינטרנט שנפלו גראדים על מצפה. אז עכשיו זה כבר גראדים, ברבים? אני מרפרשת את עמודי הבית של וויינט, מאקו ו-וואללה. אבא שלי טעה. גראד אחד נפל ליד עובדה, שקרובה לאילת, עניין של לפחות שעה וחצי נסיעה מפה, אבל למה להתקטנן. הגראד השני אכן נפל באזור מצפה, לא רחוק מחוות האלפקות. קרוב מאוד - אבל לא מספיק קרוב כדי שמישהו, חוץ מהאלפקות, ישמע.

עניין נוסף, לא פחות חשוב: גם אם היה מהדהד פיצוץ גדול בשמי מצפה רמון – קיים סיכוי גבוה שאף אחד כאן לא היה ממצמץ. סביב מצפה רמון ממוקמים כמה וכמה בסיסים צבאיים (מחנה רמון ובה"ד 1 הם הכי גדולים אבל לא היחידים), ואלו עורכים אינספור מטווחים, פיצוצי רימונים ומטסים מרובי בומים על-קוליים מעל לראשינו - בכיף שלהם, אגב - דרך קבע. החיים תחת ה-"בום" מוכרים כאן היטב. יש לא מעט ימים שבמהלכם הפיצוצים האלו מחרידים את שלוות התושבים – ואת שלוותן של חיות המחמד האומללות - אחת לכמה דקות. השקט הפסטורלי של הפריפריה, רשמו לעצמכם, מאוד תלוי בבסיס הצה"לי שלידו אתם מתגוררים.

 יום ראשון בבוקר, העיתונים היומיים עשו את עבודתם. מישהו כבר הספיק להגיע לראש המועצה פלורה שושן, וכמובן גם לויקי כנפו. מדברים על "הרחבת הגזרה בדרום". גם בעיירה השמועה מתפשטת במהירות. נפל גראד ולא ידענו. אבל איך יכול להיות? נשאלת כל הזמן אותה שאלה, לא היה בום.

מכירים עוד עיירה שהייתה מצליחה לפספס טיל שנוחת עליה? אני לא. ובכלל, מבחינה אסטרטגית – ולא שאני איזה דה-גול, כן? - הייתי מצפה מנציגי אל-קאעידה להשקיע את האנרגיות שלהם בערים מרכזיות יותר. ואני לא היחידה שבונה על הנידחות של המקום. כל תושב מצפה שדיברתי איתו לא הבין מה פתאום טרחו להפגיז כאן. היי, זאת מצפה. אנחנו העיירה הסהרורית והשלווה ההיא, על קצה ההר. לא עדיף להשקיע בראשון לציון, נניח?

יום לאחר מכן נחסמים שוב כביש 10 ו-12, וגם צומת טללים עד קדש ברנע. לחלקכם זה לא אומר הרבה, אבל עבור מי שגר כאן הכבישים האלו הם צירי תנועה מרכזיים. דמיינו שדיזנגוף, דרך נמיר ודרך פתח תקווה נחסמים פעמיים בחודש, כי אנשים נרצחים שם. כן, מפחיד. מאוד לא נעים. ההדחקה עובדת שעות נוספות. יהיה בסדר, זה חד פעמי.

בהתקפה המאסיבית האחרונה על יישובי הדרום נשארה מצפה רמון, עד היום, מחוץ לקו האש. לא מעט משפחות מבאר שבע, דימונה ושדרות הגיעו לכאן מדי פעם, כדי לנוח מהאזעקות והמקלטים. "עכשיו אני כבר לא בטוחה שאני באה", אומרת לינה, חברה מבאר שבע, חצי בצחוק - חצי ברצינות. נסחפת לגמרי, אני מגחכת, כולה גראד אחד – וגם הוא פספס.

יום שלישי. הגבול הדרומי ממשיך להתחמם. סאיד פשאפשה נרצח. עוד גראדים. מסוקים מטרטרים מעל גג ביתי במשך כל היום. מצפה נשארת מחוץ לטווח, בינתיים. יש בכך הקלה מסויימת, קשה להכחיש. ובאותה נשימה, מהול בהקלה הרגעית גם איזה טעם משונה, אירוני, של החמצה.

לרגע קצרצר הייתה תחושה שמצפה רמון על המפה. למישהו היה מספיק אכפת כדי להחדיר בלב התושבים כאן פחד. עבור עיירה קטנה ונידחת, שרגילה להיאבק כדי לקבל תשומת לב מהממשלה, מהתקשורת ומהתודעה הציבורית - זה רגע תהילה מפתיע, זרקור שהופנה כלפיה מהכיוון הכי לא צפוי. אפילו המדינה שלנו בקושי סופרת אותנו, אז איך קורה שטרוריסטים כן?

התחושה המבלבלת היא מפחידה ומחמיאה כאחת. הלב רק רוצה לחזור להיות יישוב נידח שאף אחד לא סופר, אבל האגו קצת מוחמא מכך שמישהו שם לב. ובעיקר, יש גם איזה קול פנימי, שאף פעם לא לגמרי בטוח. גראד? על מצפה? אתם בטוחים? אבל בחיי שלא היה בום.

חמש עובדות שאתם (לא ממש) חייבים לדעת על מצפה רמון

* אל תצפו שהיא תהיה יפה, כי היא לא.
בעצם, אולי כדאי שנגיד את זה ממש בבירור: מצפה היא מכוערת.
למעשה, יש להעמיד את הארכיטקט העירוני בכיכר העיר - זאת עם המזרקה המזוויעה ביותר שנתקלתם בה אי פעם (משהו כמו כדור אקמול גדול שנשמט על הרצפה והתבקע לשניים), שכמעט לעולם לא זורמים בה מים, כי אין כסף ואין מים - ולסקול אותו בגללי אלפקות.
כשתגיעו בנסיעה מכביש 40, יקבל את פניכם השלט המדכא "שטחי מסחר להשכרה", המרמז על האטרקטיביות העסקית של עיירתנו. כמה מטרים לפני כן תראו את השלט שמבטיח שדה תעופה. מבטיחים אותו כבר שבע שנים. אפילו הניחו אבן פינה. אבל החטא האמיתי הוא בנייני המגורים המשפחתיים שנבנו בשכונה הישנה שעל שפת המכתש. במקום למקם אותם עם הפנים אל המכתש, כך שיפנו אל הנוף השגיב שלרגליהם, הם נבנו על הצד (!), כך שיהנו מהנוף המקסים של רחבת השוק - מפלצת בטון מנוקדת בזבל ובשאריות של ירקות.
גללי אלפקות, אמרתי?

* כל בית צריך מחסן. 
למה? ככה. צורך מצפאי שכזה.
איזורי המגורים של מצפה מתחלקים, בעיקרם, לשניים: השכונה החדשה והשכונה הישנה. לא ממש ברור למה קוראים לשכונה החדשה ככה, כי היא קיימת לפחות 20 שנה, אבל בינתיים לא קמה שכונה גדולה אחרת, אז ככה זה נשאר. כל הבתים בשכונה הזו - שבה גם אני גרה - בנויים בדיוק באותה צורה: בתי קרקע דו-משפחתיים, שלושה חדרים, חנייה וגינה קטנה מקדימה, גינה נוספת מאחור.
תמיד חסר חדר, ותמיד ישנה בעיית אחסון אקוטית - וזה לא משנה אם אתה אדם יחיד או משפחה מרובת נפשות. כל מי שגר בשכונה החדשה תמיד צריך להוסיף מחסן בחצר. תעברו בית בית, ותגלו שבכולם, ללא יוצא מן הכלל, יש מחסנים.
ברור שישנם גם בתים ראוותניים וגדולים יותר, או בתים שאוחדו להם יחדיו. אבל יש משהו נחמד בידיעה שרוב הבתים לא מאוד שונים זה מזה. בכלל, יש בהם משהו חינני ונעים, בבתים האלה. הם פשוטים, לא מוגזמים אך גם לא קמצניים. אצלי בבית השכור, למשל, הזיזו את הקיר המרכזי, והסלון הפך רחב ידיים. במטבח - כמו ברוב המטבחים - קרוע חלון רחב ומואר אל החצר, מכוסה בסורגים שעליהם משתרגים העציצים בשמחה. חדר השינה פונה אל המדבר, ורואים את הירח מהחלון.

* אין באמת איפה לאכול כאן.
כלומר, יש כל מיני מקומות נחמדים, והם מגישים אוכל רע, בינוני וטוב, אבל אם אתם מצפים למסעדה ברמת 5 כוכבים תל אביבית - זה לא יקרה. גם בית קפה איכותי באמת אין ממש. יש "קפהנטו" והם חמודים, אבל זה קפהנטו. יש מסעדה צרפתית, והיא טובה. כיום, היא האופציה היחידה לאוכל טוב כאן. חוץ מזה, יש פיצה, שווארמה וחומוס במרכז המסחרי. את החומוס לא ניסיתי, השווארמה והפיצה סטנדרטיות. הפלאפל סביר.
בפאב השכונתי, החבית, יש דברים מטוגנים. ויש גם את "הקצה", אבל לא יצא לי לאכול שם והדעות חלוקות.
בקיצור, חברים, כאן זה הפריפריה, אין אוכל טוב, בדיוק כמו שאין פה סופרפארם ורופא בלילה. נא להנמיך ציפיות.
מה שכן, יש אוכל הודי מ ע ו ל ה, שמכינים זוג הודים מבוגרים. אבל צריך להזמין מראש, ואין בסופי שבוע.
וגם אומרים שפלורה שושן, ראש המועצה, עושה אחלה חריימה, אבל לא טעמתי.
הצד החיובי: זה מכריח אותך לבשל בבית, ולאכול אוכל טרי (בתנאי שאינך פדלאה - כמוני - שבסוף מתפשרת על פרוסה עם משהו).

* מגדל המים, שכונת גמל, המצוק, ה"שיישים", החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה
חמש נקודות מפגש נפוצות כשאת גרה כאן. בתל אביב זה היה קפה "התחתית", דיזנגוף-פרישמן, עזריאלי, צומת מעריב. עכשיו אני פוגשת אנשים באתרי טבע עם שמות דרמטיים כמו "החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה". אני, אין לי מושג אפילו איפה החורשה הראשונה, אז האחרונה?
ה"שיישים" (SHAISHIM) הם קבוצה של בנייני שיש, מכוערים שאין דברים כאלה, שממוקמים במרכז מצפה, לא רחוק מהשכונה הישנה. הדבר הכי מעניין שיש לי להגיד עליהם זה שויקי כנפו גרה שם.
שכונת גמל, כפי שניתן לנחש, בנויה מתחת להר גמל. טוב, לא ממש בנויה, כי התושבים ופעילי אקולוגיה נלחמים בה. בינתיים, יש רק בית אחד, והמון תשתיות.
מגדל המים דווקא שמור יפה. לא ברור איך זה קרה.
החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה התגלתה, למרבה ההפתעה, כיפהפייה. הייתי בה ביום העצמאות האחרון, באחד הפיקניקים היותר כיפיים. מצד שני, אם תשאלו אותי איך מגיעים, אין לי מושג.
המצוק - הוא אותו מצוק נדיר ומפעים שצופה אל מכתש רמון. מקום אידיאלי לראות בו שקיעה, לפגוש יעלים ולהיזכר מה מקומך האמיתי והזניח בעולם.

* קר כאן גם באוגוסט.
למצפה יש מזג אוויר משלה, תוצאה של העובדה שהיא ממוקמת על הר הנגב, וגבוהה אפילו יותר מירושלים.
מזג האוויר כאן הוא טריטוריה מנותקת לחלוטין ממרכז הארץ: כשבחלונכם יורד גשם, אצלנו שמש ויבש. כשאצלכם נעים ואביבי, אצלנו קפוא ומצמרר. כשאתם מזיעים את נשמתכם, אנחנו לובשים חולצה ארוכה ומתענגים על בריזה קרירה.
הימים חמים מאוד, והשמש בקיץ מכה ללא רחמים.
אבל ברגע שהערב יורד, מגיעה הקלה מסחררת, וקרירות מופלאה חודרת והופכת למזג אוויר שאין לו אח ורע בכל ארץ ישראל. לא פלא שמבוגרים רבים רכשו לאחרונה בתי קיץ במצפה. הם התמכרו, ויש להם סיבה טובה.
ויש את עניין היובש. בחצי השנה האחרונה גיליתי, שכשאני מגיעה לתל אביב לביקור אצל ההורים, אני נהיית עצבנית בשעות הראשונות לביקור. לקח לי זמן להבין למה. פשוט שכחתי מה זה להזיע.