אבל לא היה בום

איך קרה שמצפה רמון ספגה טיל גראד ואפילו לא שמה לב

אדי מחדשות ערוץ 1 היה הראשון ששלח אס.אם.אס. "היי מותק, דאגתי לך", כתב, "אומרים שנפל גראד ליד מצפה. את יודעת מזה משהו?". אני מתה על אדי, אבל בשנייה הראשונה חשבתי שהתפטרותו של ינון מגל קצת הוציאה אותו מדעתו. גראד? על מצפה? מישהו לקח פה אל.אס.די ולא קרא לי?

 הסמס הבא הגיע מחברה שעובדת ב"וואללה". "את בסדר?" שאלה, "אומרים שנפל גראד על מצפה. שמעת את הבום?" השעה הייתה קרוב לעשר בלילה. הדממה הייתה כל כך מהדהדת, שיכולתי לשמוע את החתולה מעכלת את ה"קט-לי" כבש-סלמון שלה.

אני מתחילה להרים טלפונים לחברים ביישוב, ולנסות לברר אם ייתכן שהחמצתי משהו. רובם נשמעים מנומנמים, או מצויים במצב בהייה כלשהו. אף אחד לא מבין מה אני רוצה מחייו. הם מול הטלוויזיה. מול המחשב. מול מסמך מהעבודה שצריך לסיים לפני תחילת השבוע. לא, לא שמענו כלום. את בטוחה שאמרו במצפה? אבל לא היה בום.

בין לבין, שיחה ממתינה. אבא שלי. כתוב באינטרנט שנפלו גראדים על מצפה. אז עכשיו זה כבר גראדים, ברבים? אני מרפרשת את עמודי הבית של וויינט, מאקו ו-וואללה. אבא שלי טעה. גראד אחד נפל ליד עובדה, שקרובה לאילת, עניין של לפחות שעה וחצי נסיעה מפה, אבל למה להתקטנן. הגראד השני אכן נפל באזור מצפה, לא רחוק מחוות האלפקות. קרוב מאוד - אבל לא מספיק קרוב כדי שמישהו, חוץ מהאלפקות, ישמע.

עניין נוסף, לא פחות חשוב: גם אם היה מהדהד פיצוץ גדול בשמי מצפה רמון – קיים סיכוי גבוה שאף אחד כאן לא היה ממצמץ. סביב מצפה רמון ממוקמים כמה וכמה בסיסים צבאיים (מחנה רמון ובה"ד 1 הם הכי גדולים אבל לא היחידים), ואלו עורכים אינספור מטווחים, פיצוצי רימונים ומטסים מרובי בומים על-קוליים מעל לראשינו - בכיף שלהם, אגב - דרך קבע. החיים תחת ה-"בום" מוכרים כאן היטב. יש לא מעט ימים שבמהלכם הפיצוצים האלו מחרידים את שלוות התושבים – ואת שלוותן של חיות המחמד האומללות - אחת לכמה דקות. השקט הפסטורלי של הפריפריה, רשמו לעצמכם, מאוד תלוי בבסיס הצה"לי שלידו אתם מתגוררים.

 יום ראשון בבוקר, העיתונים היומיים עשו את עבודתם. מישהו כבר הספיק להגיע לראש המועצה פלורה שושן, וכמובן גם לויקי כנפו. מדברים על "הרחבת הגזרה בדרום". גם בעיירה השמועה מתפשטת במהירות. נפל גראד ולא ידענו. אבל איך יכול להיות? נשאלת כל הזמן אותה שאלה, לא היה בום.

מכירים עוד עיירה שהייתה מצליחה לפספס טיל שנוחת עליה? אני לא. ובכלל, מבחינה אסטרטגית – ולא שאני איזה דה-גול, כן? - הייתי מצפה מנציגי אל-קאעידה להשקיע את האנרגיות שלהם בערים מרכזיות יותר. ואני לא היחידה שבונה על הנידחות של המקום. כל תושב מצפה שדיברתי איתו לא הבין מה פתאום טרחו להפגיז כאן. היי, זאת מצפה. אנחנו העיירה הסהרורית והשלווה ההיא, על קצה ההר. לא עדיף להשקיע בראשון לציון, נניח?

יום לאחר מכן נחסמים שוב כביש 10 ו-12, וגם צומת טללים עד קדש ברנע. לחלקכם זה לא אומר הרבה, אבל עבור מי שגר כאן הכבישים האלו הם צירי תנועה מרכזיים. דמיינו שדיזנגוף, דרך נמיר ודרך פתח תקווה נחסמים פעמיים בחודש, כי אנשים נרצחים שם. כן, מפחיד. מאוד לא נעים. ההדחקה עובדת שעות נוספות. יהיה בסדר, זה חד פעמי.

בהתקפה המאסיבית האחרונה על יישובי הדרום נשארה מצפה רמון, עד היום, מחוץ לקו האש. לא מעט משפחות מבאר שבע, דימונה ושדרות הגיעו לכאן מדי פעם, כדי לנוח מהאזעקות והמקלטים. "עכשיו אני כבר לא בטוחה שאני באה", אומרת לינה, חברה מבאר שבע, חצי בצחוק - חצי ברצינות. נסחפת לגמרי, אני מגחכת, כולה גראד אחד – וגם הוא פספס.

יום שלישי. הגבול הדרומי ממשיך להתחמם. סאיד פשאפשה נרצח. עוד גראדים. מסוקים מטרטרים מעל גג ביתי במשך כל היום. מצפה נשארת מחוץ לטווח, בינתיים. יש בכך הקלה מסויימת, קשה להכחיש. ובאותה נשימה, מהול בהקלה הרגעית גם איזה טעם משונה, אירוני, של החמצה.

לרגע קצרצר הייתה תחושה שמצפה רמון על המפה. למישהו היה מספיק אכפת כדי להחדיר בלב התושבים כאן פחד. עבור עיירה קטנה ונידחת, שרגילה להיאבק כדי לקבל תשומת לב מהממשלה, מהתקשורת ומהתודעה הציבורית - זה רגע תהילה מפתיע, זרקור שהופנה כלפיה מהכיוון הכי לא צפוי. אפילו המדינה שלנו בקושי סופרת אותנו, אז איך קורה שטרוריסטים כן?

התחושה המבלבלת היא מפחידה ומחמיאה כאחת. הלב רק רוצה לחזור להיות יישוב נידח שאף אחד לא סופר, אבל האגו קצת מוחמא מכך שמישהו שם לב. ובעיקר, יש גם איזה קול פנימי, שאף פעם לא לגמרי בטוח. גראד? על מצפה? אתם בטוחים? אבל בחיי שלא היה בום.

מי פנוי במצפה? (או: איך מוצאים פה מונית, קיבינימט?)

הפעם הראשונה ששמעתי על ארטור הייתה כשחטפתי שפעת איומה בדיוק כשהאוטו שלי דאז אושפז במוסך, ולא היה לי איך להגיע לקופת חולים. "מה הבעיה", אמר איתי השכן, "תזמיני את ארטור". כפי שניתן היה לנחש, ארטור נוהג במונית. על כן נשמעה לי ההצעה הגיונית לגמרי: יבוא לביתי במוניתו, יסיע אותי לקופת חולים, וגם יחזיר. רק כשהמיני-וואן הכחולה והחבוטה נעצרה בפתח הבית שלי הבנתי, שכמו תמיד במצפה רמון – מונית היא אף פעם לא רק מונית.

הרכב של ארטור התגלה כהכלאה ייחודית בין מונית רגילה למונית שירות. מזמינים אותו בטלפון, כמו בתחנת מוניות רגילה, אבל גם חולקים את הנסיעה עם לפחות עוד נוסע, ולפעמים גם עם שלושה נוסעים וכלב. העלות, 10-12 שקלים, תלויה במידת הקרבה לארטור ובמצב הרוח שלו. מראת הצד, לעומת זאת, תלויה על בלימה.

כשפותחים את הדלתות – רק מבחוץ, כי מבפנים הידיות שבורות – מתגלה גם דקורציה פנימית מלאת אופי: המושבים רופדו בשמיכה פרחונית, ומהתקרה משתלשלת שקית עמוסה בשום, למזל. לפעמים, כשנחה עליו הרוח, ארטור דוחף למערכת קלטת – לא דיסק, חלילה - עם שירים אוקראינים. את השירים הוא מלווה בהמהומים צרודים, שנקטעים בשיעולים של סיגריות "פל-מל".

ארטור לא מדבר עברית. אולי כדאי שנזכיר את הפרט השולי הזה. הוא אומנם 30 שנה בארץ, אבל מעולם לא התעכב על הנושא. כמה מילים בעברית נקלטו פה ושם, והוא מבין מה שצריך, אבל שיחת עומק של ממש אי אפשר לנהל. לפיכך, אנחנו מגמגמים את שיחותינו בג'יבריש מעורבב בעברית, אנגלית, רוסית ושפת הסימנים. זה עובד יופי.

כמובן, יכולתי גם לנסוע עם סטאס, שאף הוא מפעיל מונית כאן. הבעיה היא, שלסטאס ולי מעולם לא היה חיבור מי יודע מה טוב, כי הוא לא טיפוס כל כך סימפטי, וחוץ מזה - ארטור גם שכן שלי, ולא נעים. ובלי קשר, סטאס תמיד מאחר לפחות ברבע שעה, והוא לא מרשה לי לקחת את הכלב. והאוטו שלו הוא לא מיניוואן, אלא משפחתי לבן וצפוף.

לקח לי קצת זמן להבין, שארטור וסטאס הם אחים. ולא סתם, אלא תאומים. זהים. קצת קשה להבחין בכך במבט ראשון, כי לסטאס יש שפם והבעה זועפת, והוא גם רזה מאוד, בעוד שארטור שמנמן ומאיר פנים בדיוק כמו כלב הבוקסר השמח שלו. רק כשמקדישים לכך תשומת לב מיוחדת, פתאום רואים שהם בעצם דומים כמו שתי טיפות בחרובקה.

אפשר היה לצפות, ששני האחים יחלקו ביניהם את הנוסעים ביישוב, אבל מתברר שמצפה רמון קטנה מדי על שניהם, ואף אחד לא מוכן לסגת. "היא עשיר!", טוען ארטור בלהט, "יש בתים וכסף הרבה. אבל הוא לא מסכים מפסיקה לעבוד". אז תפסיק אתה, אמרתי לו. "ומאיפה כסף?", הוא שואל, ואני משתתקת. מאיפה לי לדעת. גם לא בדקתי מה סטאס טוען, אבל אני בטוחה שיש לו נימוקים משלו. מצד שני, מה אכפת לי מה סטאס טוען? אני הרי בצד של ארטור.

כן, החלוקה לצדדים הפכה ברורה, בשלב זה, לכולם: מצפה רמון מתפצלת לשניים - אלה שנוסעים עם סטאס, ואלה שנוסעים עם ארטור. אינך יכולה לנסוע עם שניהם. בחרת באחד, בחרת בו לנצח, וזה כולל גם מקרי חירום. ויש כאלה, אתם יודעים. כלומר, אפשר להקיף את מצפה רמון כולה בהליכה רגלית ברבע שעה גג - וגם זה אם הולכים ממש לאט - אבל יש מקרים שאדם צריך הסעה: כשמרגישים לא טוב, כשסוחבים מצרכים כבדים, כשקר מאוד ויורד גשם. רק שאם בחרת בארטור, ובאותו יום הוא נסע לבאר שבע, תצטרכי להמתין עם הסידורים שלך למחר.

וזה לא שלא ניסיתי. פעם – בוגדנית שכמותי - נתקעתי בלי סיגריות כשארטור היה במוסך וטילפנתי בייאושי לסטאס. הוא לא ענה, אבל התעקשתי וצלצלתי שלוש פעמים. כשענה בסוף, בנהמה קטועה, שאלתי אם הוא יכול לבוא. "את גרה בשכונה למעלה, ליד ארטור, נכון?" שאל בקול משונה, "אני אחזור אלייך". אבל אתה לא תחזור, אמרתי בקול מתחנן. הוא טרק ולא ענה יותר לצלצולים, הבולשביק.

כמובן שאפשר, אם רוצים, להמתין לקו 60. אבל אתם לא רוצים, האמינו לי. קו זה, שמפעילה חברת מטרופולין, צריך להיות מוכר רשמית על ידי השב"כ כאחד העינויים היעילים ביותר כנגד אסירים בטחוניים. בטוחני כי אלו יישברו כפורצלן גרמני וימסרו את כל סודות ארגוני הטרור השונים לאחר שיידרשו לנסוע בו מבאר שבע, העיר הגדולה הקרובה ביותר, למצפה – נסיעה שאורכת כ-50 דקות ברכב, אבל לפחות שעה וחצי בקו 60 במקרה הטוב. זאת, משום שהקו מקפיד לעצור בכל מקום יישוב ובסיס צבאי אפשרי בדרך, מה שגורם לכך שהוא גם גדוש בחיילים, שדוחקים את כתפך באמצעות האם-16 המקוצר שלהם ומפוררים על שיערך ביסלי בעמידה. ואז, כשהוא מסיים את כל מסלול הנסיעה המקסים הזה, הוא מגיע למצפה – בדרך כלל פעם אחת בשעה – ונוסע גם בתוככי היישוב. מה שאומר שאם את רוצה לקפוץ להוציא כסף מהכספומט, את צריכה לחשב את זה שש שעות מראש, כולל שעתיים המתנה בין לבין.

וכך, בזמן שאתם מתמרנים את התקדמותכם במרחב באמצעות היצע – בינוני ומטה, אני יודעת, ובכל זאת היצע – של קווי אוטובוסים, מוניות שירות, מוניות, רכבות ואפילו רכבת קלה חדשה, אנחנו כאן במצפה מתקדמים לאחור באמצעות גמלים, אלפקות, אוטובוס נדיר וארטור. במילים אחרות, אם אין לך רכב כאן – את גמורה. אז מעל הכל, אני משתדלת לזוז כמה שפחות. ממילא אין לאן ללכת.

מהר מאוד הבנתי את הגישה הכללית המומלצת. כלומר, אפשר לספוק כפיים ולזעוק חמס נוכח המצב המחפיר – גם את זה עושים פה מדי פעם – אבל אפשר גם למשוך כתפיים בתנועה אידישאית ולהבין שזה מה יש ועם זה צריך לעבוד. וחוץ מזה, אני די אוהבת את ארטור. לא רק בגלל שהוא סוחב עבורי את השקיות של הסופר עד הבית, אלא בגלל הדרמה הבלתי פוסקת שהוא מביא איתו. המלחמה מול סטאס, המאבק על כל לקוח, המריבות האקראיות עם הלקוחות שמנדנדים לו בטלפון. פעם – כשסטאס ייאש אותו במיוחד, אפילו היו לו מחשבות לפרוש ולפתוח עסק אחר, רק שלא היה לו מושג איזה. בסוף הוא שוב נכנע לכוח האינרציה וחזר להתרוצץ ביישוב במיניוואן הכחולה, אבל כאקט מחאתי כבוש הודיע שמעכשיו הוא ישן שלאפשטונדה בין שתיים לארבע, כי גם לו יש גבולות.

לרגעים, אפשר לחשוב שזה באמת העולם האמיתי: המונית המאובקת הזו, המאבק המדמם בין שני התאומים, הלקוחה המעצבנת עם הקוקו – גומיית בד מכווצ'צ'ת, כאילו שנות השמונים מעולם לא הלכו ושבו ואז עשו את זה עוד מאתיים פעם - שמבקשת טרמפ בחינם "רק עד לכביש". כל הדרמות הקטנות האלה, נראות מתוך הזגוגית העמומה במונית של ארטור ענקיות ומכריעות גורל, כמו קריעת ים סוף המודרנית. פתאום, מצפה עצמה נדמית כיקום כולו, ממלאת אותו עד אפס מקום. כל קטטה בסופרמרקט היא רעידת אדמה. צעקות בבנק זה כבר שבר סורי-אפריקאי חדש בפני עצמו.

יהיו מי שיגידו שזה ניתוק. אולי הם צודקים. יהיו גם מי שיגידו להפך – שזה העולם האמיתי, והבהובי המלחמה עם איראן, והגראדים, והכלכלה הקורסת, והשחיתות, שנראים כל כך רחוקים מכאן, למרות שאת המחיר שלהם מרגישים כאן אולי יותר מכל – הם הפיקציה. לי לא כל כך אכפת מי צודק. מה שכן אכפת לי, זה שיסדרו פה אוטובוס נורמלי, ואז נתחבר לאן שהם רוצים. לכו תדעו. בסוף, אולי יצליחו לחבר אותנו גם למציאות.

בארץ הברושים המתים - חלק ב'

מדריך לעירונית מלידה, המנסה ללמוד להשתמש במעדר:
1. החזיקי את המעדר באמצע מוט האחיזה, ולא בקצהו - כי אחרת יכאב לך פרק כף היד בטירוף.
2. עדרי בתנועות קטנות טווח, ואל תניפי את המעדר גבוה מדי. זו אינה רקטת טניס, ואת אינך אנה סמשנובה (ע"ע שחקנית טניס בלונדינית וחטובה). זהו כלי גינון כבד, והמטרה שלך היא לתחח את הקרקע, ולא להגיש סרב חינני בחצאית מיני.
3. אל תעדרי באטרף כמו שאהידית, אלא השתדלי גם להביט מדי פעם על הקרקע שבתוכה את עודרת. את עלולה לגלות, למשל, שמרוב התלהבות, ניקבת צינור השקיה עם המעדר שלך. לחילופין, את עלולה גם לגלות שרצחת חסה צעירה ותמה, על לא עוול בכפה.

עונת הכלניות התחילה - והיא אחת הנחמות הגדולות
בחורף המדברי הנוקשה

4. אל תוציאי יותר מדי אנרגיה על ההתחלה. בקיצור, התייחסי לעידור כמו לשיעור התעמלות: אם מתאבדים על ההתחלה, נשארים נטולי אנרגיה באמצע, וסמרטוטיים לגמרי לקראת הסוף.
5. התעלמי מן הכלב האידיוט שלך, המתייחס למעדר כאויבו המושבע, ואף נוטה לארוב לו ולתקוף אותו בכל הזדמנות.

אחרי שנה וחצי שבה רוב הצמחים שנשתלו בה נפטרו בטרם עת,
מה שהצמיד לה את הכינוי "ערוגת המוות", היום היא מלבלבת

סוקולנטים (ע"ע צמחים שכוללים אחוזים גבוהים של מים):
עולם מסתורי, יפהפה ומסקרן

****************************************

את כל זה כמובן גיליתי עם הזמן, ובעזרת אילה.
אילה, ב-י' אחת, כי בקיבוץ, שם נולדה וגדלה, הקפידו על קוצו של י'.

היא שנאה אותו, את השם שלה, במהלך כל ילדותה. תמיד חלמה שיהיה לה שם אקזוטי יותר, מסתורי. ענ-בל, למשל. או אבישג.
ואילו אני תמיד מתווכחת אתה, וטוענת שקשה לי לחשוב על מישהי ששמה כל כך מתאים לה.
קלת משקל ותנועה, אנרגטית וחזקה, יפה ופראית - אילה היא כנראה האדם הכי שונה ממני, שאי פעם פגשתי.
ואף על פי כן, מהר מאוד נפשי נקשרה בנפשה כאילו היינו אחיות - עניין חריג למדי, בגיל שבו כבר לא עושים חברים כל כך בקלות.
נפגשנו בכלל בגלל הכלב.
חיפשתי מישהי שתטפל בו כשאני נוסעת לתל אביב, ושמעתי שבין עבודותיה, היא גם מטפלת בחיות תמורת תשלום. אחרי פעמיים כאלו, פונצ'ו (הכלב) והיא התאהבו עד כדי כך, שהוא המציא ריקוד שמחה במיוחד לכבודה, ואילו היא, מצידה, הודיעה שתשמור עליו בכל פעם שארצה, ומה פתאום כסף.
אילה היא חקלאית.
עד שהיא לא אמרה את זה בפעם הראשונה, לא תפסתי עד כמה זה נדיר. אישה, חקלאית.
לא בהכרח (רק) מהמקום הפמיניסטי, אלא כי זו אינה עבודה קלה או פשוטה, ובעיקרה זו עבודה גופנית מאוד, תובענית ומעייפת. אך אילה היא חקלאית בנשמתה. היא נולדה לאדמה ולצמחים. לשמש ולרוח ולמשימה הקשה, המעגלית והדוממת של עיבוד האדמה. ועל אף שאין לה, ולא הייתה לה מעולם, אדמה משלה, היא תמיד מצאה דרך להיות קרובה אליה.
היום, למשל, היא עובדת בחווה המגדלת צמחי מרפא ליד באר שבע. במקביל, היא גם בונה גינות לפני הזמנה, למדה קצת פארמקלצ'ר (חקלאות מקיימת) ובעיקר מטפחת את הגינה הביתית שלה, שהתפרסמה בתור הגינה הכי יפה במצפה רמון. לימודיה מעולם לא היו מסודרים ואין לה תעודות. ומי צריך תעודה כשמספיק להעיף מבט אחד בגינה הזו שלה - ספק ג'ונגל פראי ומרהיב, ספק הזייה מדברית מתעתעת - כדי להבין שהלב שלה פועם עמוק מתוך האדמה הזו, והיא משיבה לה אהבה כפליים.
אילה התחילה איתי מהדברים הבסיסיים ביותר, כמו שתילת צמח בעציץ - שני שליש אדמה, חופן קומפוסט, צמח, עוד קצת אדמה מלמעלה. לכסות, להדק - אבל לא חזק מדי - להשקות.
היא לימדה אותי להתבונן על האדמה: יבשה או לחה, מלאה שורשים או גרגרית, קלילה ונטולת חיים או כבדה ורוחשת חיפושיות וזוחלים. אולי להתבונן זו לא המילה הנכונה. כי באדמה לא רק מתבוננים, אלא קודם כל נוגעים.
חשבתי שזה ירתיע אותי: לגעת בידיים חשופות באדמה, להתלכלך, בקיצור. שיהיו לי ציפורניים שחורות מעפר, בגדים רטובים מזיעה ומים, סוליות מרובבות בוץ, סימנים על הרצפה, כלב עם פרווה מטונפת, שטיח עם סימנים. אבל לא רק שזה לא הגעיל אותי, לגעת באדמה, המפגש הזה אתה היה מפתיע בעוצמתו.
שכבתם פעם על האדמה? לא על מחצלת או מזרון בדואי, על האדמה עצמה? כן, אני יודעת שזה מלכלך את השיער והבגדים, וגם ברור לי שאני נשמעת כמו שאנטיפית מטורללת מהאשראם של רפיק, אבל אם ייצא לכם פעם לשכב קצת על האדמה - אז ראשית, כדאי שתוודאו שאין שם סלעים, כי אחרת נורא יכאב לכם בגב (שלא לומר, במקומות אחרים).
ואם יתמזל מזלכם ותמצאו משטח אדמה ישר ונעים, ותצליחו לשכב עליו לשעה קלה, תגלו שזה מרגיש קצת כמו שקע חשמלי.  משהו זורם ממך, ואלייך, לא ברור מה, אבל זה חזק ונעים וממגנט. קצת כמו באזז של בירה, אבל כזה שמהדהד לך בתוך הנשמה. אף פעם לא האמנתי באנרגיות וכל זה, אבל כששכבתי על האדמה, הבנתי מהן. ה ר ג ש ת י אותן.

אילה. רחוק, מהגב. זה הכי הרבה שהיא הסכימה להצטלם, המעצבנת

*************************************************

אפרופו אדמה, אמרה אילה, צריך לבנות כאן אחת.
הבטתי בה בתמיהה. מה זאת אומרת לבנות אדמה? שאלתי, זה לא הדבר הזה, שנוצר באופן טבעי?
כדי לבנות אדמה באופן טבעי, הסבירה אילה, צריכים ליצור בה כמה שכבות חיים, שנרקמות זו לתוך זו לאורך זמן. הגינה שלך הייתה מתה במשך כמה שנים, וצריך לייצר מחדש חיים באדמה. השכבה הראשונה שניצור תהיה הכי עדינה, ובהתחלה יילך קשה, אבל עם הזמן האדמה תלך ותתחזק וגם הצמחים.
בקיצור, היא הזדקפה, אני צריכה לדעת שלא תישברי. אני מבקשת שתתחייבי.
פרצתי בצחוק. חשבתי שהיא מנסה לשעשע אותי. לתדהמתי, היא נשארה רצינית כמו קקטוס.
והאמינו לי, קקטוסים הם עסק רציני ביותר.
ואם לא? תהיתי.
אז לא בטוח שאני אוכל להמשיך לעזור לך עם הגינה.
באמת?
תשמעי, צמחים זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. הייתה תקופה שהייתי עוזרת לאנשים להקים כאן גינות, ובאיזשהו שלב נמאס להם, והם היו עוזבים את הגינות ככה, מייבשים אותן. ואז הייתי צריכה ללכת בכל מצפה, ולראות מלא גינות, שאני הקמתי, גוססות לאט לאט למוות. אז בשביל מה?
שתקנו קצת, מעשנות סיגריה של באמצע-העבודה-בגינה.
את צודקת, עניתי, אבל פתאום זה נורא מלחיץ אותי, כל המחויבות הזו. וזאת גינה ענקית.
אילה משכה בכתפיה ומעכה את הסיגריה לתוך העציץ של היסמין. בסדר, הפטירה וחייכה, תעשי מה שאת יכולה. זאת לא משימה, ואין מבחן בסוף. את אמורה ליהנות מזה, זוכרת?

 ***************************************************

כל כך הרבה צמחים מתו בדרך. ועדיין מתים, כל הזמן.
כל כך הרבה כשלונות קטנים, צמוקים, מעליבים ומייאשים.
להקים גינה במדבר, להקים גינה בכלל, זה עסק מאוד לא מתגמל. לפחות בהתחלה. תחשבו על זה כמו תוכנית חסכון. רק אחרי שנה-שנתיים, מתחיל להצטבר שם סכום שאפשר לעשות איתו משהו.
ועד שזה קורה, את רק רואה את הכסף מצטבר לאט לאט, לאט מדי, כמו טפטוף של אינפוזיה.
ובמקרה של גינה: זרעים של טאגטס וציפורני חתול שנובטים - אבל לא מתפתחים. ארטישוק וברוקולי שצומחים לתפארת - אבל לא מניבים שום תוצרת. במיה זעירה ומעוותת, שמניבה יחידת במיה אחת (!) ויחידה. צנוניות תקועות, יפות כרבולות, אבל פשוט לא גדלות.
ומצד שני, ישנן גם הפתעות: עשרות כלניות נפלאות, באלפי צבעים; תרד בריא ופריך וטעים; שובלים משתפלים של כובע הנזיר משכר; תפוחי אדמה בטעם חמאה; שיח פלפל צ'ילי לוהב, והחמניות, כמובן.
ולפני שהספקתי לשים לב, הפכתי לאישה הזו, שקמה בבוקר, ויוצאת מיד אל הגינה.
לפני צחצוח שיניים, או קפה, או שירותים.
מצטמררת מהקור המקפיא - וכאן הוא בלתי נתפס עוד מסוף אוקטובר - אני יוצאת לשם, כדי לנשום ולהבין ולראות מה חדש.
מטושטשת עדיין, אני פוסעת בין הערוגות, עטופה בשמיכת צמר, בוחנת מקרוב כל פרט.
השינויים הם לפעמים מינוריים עד מקרוסקופיים - נביטה ראשונית של זרע, עלה חדש של שתיל. ולפעמים הם דרמטיים - פרח ראשון שנפקח לעולם, פרי שהבשיל. אבל הם תמיד מתרחשים, השינויים האלו, בשנייה הסמויה שמתחמקת מן העין: רגע אחד לא שמת לב ופתאום התרחש הפלא הזה, מופע הקסמים של הטבע, והוא מרגש ומשמח בכל פעם מחדש, כמו שמחה של ילדה שנפעמת מלהטוט אדיר, ובבת אחת יש טעם. ליום הזה. לבוקר. לגינה.

תרד. טעים יותר מזה של פופאי, באחריות. וגם אורגני!

שלישייה סוערת בין כלניות, כובע הנזיר ותפוז סיני

*********************************************

אלוהים לבדו יודע איך התגלגלתי, ילדת פרברים רמת אביבית שכמותי, לגדל גינה באמצע המדבר - ולאהוב את זה ככה.
לעתים אני שואלת את עצמי האם זה מרד מאוחר של גיל ההתבגרות, או שסתם השתגעתי.
לעתים אני חושדת שאני פשוט צריכה אהבה חדשה.
יש מצב שכל התשובות נכונות.
ואף על פי כן, אני יודעת שבשלב זה של חיי, אינני רוצה להתרחק מן האדמה יותר מדי.
נולדתי, גדלתי וגרתי כל חיי בתוך בניינים סגורים, גבוהים ועירוניים.
בכלל לא ידעתי איך זה מרגיש, לגור על אדמה.
הכי קרוב שהגעתי לזה היה הקוטג' שבו גרתי ברמת אביב - נשמע עשיר, אני יודעת, אבל זה לא - שהיה למעשה בית קרקע.
הוא היה מוגבה מהרחוב בחצי קומה, ובכלל לא הייתה קרקע. הוריי ריצפו את החצר הגדולה, ובחלקה השני הניחו דשא. מסביב היו פרחים, כנראה גרניום, כמובן, ועץ או שניים שאינני זוכרת, והייתה גם גפן. זו הייתה גינה נעימה, פרברית מאוד, אבל אדמה לא ממש הייתה בה. ובכלל, איזו קרבה לאדמה אפשר להרגיש ברמת אביב, נו?
אינני יודעת אם הגינה שלי הייתה נראית ככה אלמלא אילה.
בלעדיה, אולי לא נכנסת לזה בכלל.
אבל אם ניכנס לארץ ה"אולי", אז לא נצא ממנה: כי אולי אם לא הייתי עוברת למצפה, ואם לא הייתה גינה, ואילה היא חלק ממצפה, ומהגינה, ומהבית, ומהחיים שלי, כאן.
אם להיות כנה, לפעמים אני כן מתרשלת קצת, למרות שהבטחתי לה.
היא גוערת בי בעדינות, וכשזה לא עוזר, היא מטפלת בגינה שלי בעצמה. ממילא יש לה כאן מניות, בדיוק כמו לי.
אבל רוב הזמן אני כן כאן. שותלת, מנכשת, משקה, עודרת.
זה לקח קצת זמן, אבל בסוף הצלחתי להבין:
זאת באמת לא משימה, ובאמת אין מבחן בסוף.
זו פשוט עוד דרך לשמוח.

למי שרוצה להיזכר, הנה הקישור לחלק א':
http://inmydeserthome.blogspot.com/2011/11/blog-post.html

בארץ הברושים המתים* (חלק א')

13 עצי ברוש מתים. זו התמונה הראשונה שאני זוכרת, כשפקחתי את העיניים בפעם הראשונה במצפה.
זה די מדהים, כי בכלל לא הבחנתי בהם לפני ששכרתי את הבית.
כשהגעתי לכאן, הייתי כל כך מוקסמת מהנוף אל המדבר, מהבית הקטן ובעל הפוטנציאל, מהשלט הקטן והמפוייח שהזהיר: "זהירות, כלב נושך" וכל כך לא הסתדר עם הכלבון הטיפשי שאני מגדלת - שהעצים המתים פשוט נמחקו, איכשהו, משדה הראייה שלי.
כלומר, ראיתי את החצר שבתוכה הבית שוכן, והבחנתי שאין סוג של טינופת שלא התקבץ אליה: אמבטיות ואסלות שבורות, שקיות וכוסות פלסטיק, מחצלות מתפוררות ורשתות צל קרועות, גרוטאות מתכת וכיסאות תלת רגליים, קוצים יבשים וצואת כלבים.
אבל בכלל לא שמתי לב לגולת הכותרת: הבית מוקף בטבעת של 20 עצים - שני אקליפטוסים ענקיים, קליסטמון, פלפלון, וכל השאר ברושים.
היום אני יודעת שזה בגלל בעל הבית, דויד, איש צבע קבע בפנסיה, שבילה את רוב חייו בבסיסים צה"ליים מוקפים בעצים, התאהב בקונספט - והחליט שהוא רוצה לעשות את אותו דבר אצלו בבית.
אבל בית להשכרה הוא לא בסיס צבאי, והשוכר שגר כאן לפניי החליט להתקמצן על המים ולא להשקות את הגינה במשך שלוש שנים, מה שגרם למותם בטרם עת של כל הברושים (חוץ משניים, ששרדו כנגד כל הסיכויים).
בעיקר לא ברור לי איך הצלחתי לפספס מחזה זוועה שכזה: 13 גופות צפודות של ברושים, חנוטות על עומדן, לאחר מוות מייסר בצמא.
רק בבוקר הראשון שלי כאן, כשהקצתי משנתי ויצאתי אל הגינה, פתאום זה הכה בי. אני מוקפת בעצים מתים. הם לא רק מדכאים ומכוערים, אלא גם מסתירים חלק גדול מהמדבר. והם מתים, קיבינימט. מי רוצה לחיות בבית שמוקף בעצים מתים?
אני לא ממש מבינה בדברים האלו, אבל די בטוח שזה הורס לך את הקארמה.

החצר הקדמית, לאחר ניקוי ראשוני.
אם תשימו לב - רוב העצים מאחור מתים או גוססים.
מתחת לעץ התמר במרכז, בנינו ערוגה חדשה (תמונה למטה)

                                          

שני הברושים ששרדו, והשלט הטיפשי "זהירות כלב נושך"
בצד ימין: עץ הרימון, עירום מעלים (ולמטה - בגרסתו המפוארת)

                                                   

את הטינופת לא צילמתי. לצערי, ואולי לשמחתי

                                 

וזה הברוש המת הכמעט אחרון, שנפל במהלך סערה ורק בנס לא הרג אף אחד

***************************************

הייתי שמחה לספר לכם שעוד בתל אביב נהגתי לטפח צמחים באהבה ובקפדנות, אבל שתי אדניות מתות שהשארתי מאחוריי בפלורנטין ללא כל סנטימנטים, יספרו לכם שלא היה לי מושג בגינון לפני שעברתי לכאן. גם היום אינני בדיוק מומחית בתחום, ומעולם גם לא תכננתי להפוך לכזו. פשוט הייתי חייבת להיפטר מהעצים המתים.
או כך, לפחות, אמרתי לעצמי כשכל הסיפור התחיל.
אחרי שנוריד את העצים המתים - גיבשתי עם עצמי תוכנית כללית - ניפטר על הדרך מכל אביזרי האינסטלציה ומשאר סוגי הטינופת, כדי שאפשר יהיה לחיות כאן כמו שצריך.
לפיכך זימנתי את אנדריי, בחור צעיר שלומד ריקוד בהאנגר אדמה, גם כי הוא חתיך וגם כי לא באמת חשבתם שאנסר 13 גזעים של עצים מתים בכוחות עצמי, נכון?
עבדנו יומיים רצופים, אנדריי ואני, מעשר בבוקר ועד חמש בערב. אנדריי, שאין לו מי יודע מה מוסר עבודה, הלך וחזר מדי פעם. חלק מהזמן המשכתי בלעדיו, ולעתים עבדנו במקביל, כל אחד בחלקתו.
הוא גודם וסוחב, עוקר ושובר, גזעים ואמבטיות, ענפים ואסלות.
ואני, מצידי, מגרפת את הזבל לערימות מתגבהות במהירות מבהילה, ואוספת אותו לשקיות ניילון. עבדנו בשקט. גם ככה אנו לא מכירים. מילות נימוסין הוחלפו בין לבין. בקבוקי מים התרוקנו. פירות נאכלו. השמש עלתה, קפחה ושקעה. אנדריי פרש, ואני המשכתי.
26 שקיות זבל הוצאתי מהחצר שלי, וזו הייתה רק הנאגלה הראשונה. המשכתי לנקות, בכל יום קצת, עד ששבוע לאחר מכן הגיעה לביקור כל משפחתי בהרכב מלא, כולל אח גדול ואחיינים. רק אחרי ששינסנו מותניים כולנו יחד - מאחרון האחיינים ועד אבי ואמי - הצלחנו להשלים את המשימה ולפנות את כל הזבל מהחצר.

*******************************

דברים משונים קורים, כשאת מבלה ימים שלמים בניקוי אדמה.
את לומדת להכיר אותה. היא כבר לא סתם אדמה, קרקע שאת דורכת עליה, חול שנכנס אלייך הביתה וצריך לטאטא. היא אדמה ש ל ך. כמובן, בתוקף חוזה שכירות. וגם לו היית רוכשת אותה, מעולם לא באמת הייתה שלך - ולו במובן המוסרי - אבל האדמה הזו, ברגע זה, עכשיו, היא כבר לא רק שטח, אלא מרחב עם נוכחות. כזה שיש בו חיים ומשמעות.
בכל זאת, עבדת כל כך קשה כדי לנקות אותה. במו אצבעותייך - הפצועות, המאובקות, כי כמובן שלא שמת כפפות - אספת ממנה את כל הזוהמה.והנה היא סוף סוף נגלית בפנייך, ערומה וצמאה, פצועה ומוזנחת. אדמת מדבר.
אני מחפשת את הצ'ופצ'יק הלבן הקטן, כמו שדוד הסביר לי, ומסובבת אותו ימינה. שריקות קולניות מתחילות להשתעל מתוך החול, ומתוכו מזדקפות שתי ממטרות קטנות, שמתחילות להסתובב בעליזות ולהתיז מים. במקביל אליהן מפעפעות טפטפות שחורות-עין, מימיהן נספגים במהירות באדמה. מה אתם יודעים. אפילו מערכת השקייה יש כאן.

היא שותה עוד ועוד, האדמה, ואני מטיילת באיטיות לאורך השבילים, מסתכלת על המים שנספגים, חשה סיפוק משונה. אותו סיפוק שאני מרגישה כשאני מקשיבה למישהו צמא מאוד, שותה כוס מים קרים אחרי המתנה ארוכה.
בבוקר למחרת, כשאני מתעוררת, אני מגלה עוד חידושים, שלא ראיתי קודם - בין אם בגלל שהסתתרו מתחת לזוהמה, ובין אם פשוט בגלל שלא השכלתי לראותם:
עץ רימון שהצליח לשרוד למרות הכול, ואפילו הניב רימונים נהדרים; בוגונביליה שפורצת מתוך האדמה כמו כף יד של אדם שנקבר חיים, ולפיכך זכתה לכינוי "פרדי קרוגר"; כמה קקטוסים; ארבעה שיחי הדסים; שתי אלות המסטיק וחמישה דקלים - כולם מיובשים למוות ומתחננים על חייהם.
בעבר, סיפרו לי, הייתה כאן גינה מפוארת, עם עצי שזיף ומשמש ואפרסק ושקד ותאנה. עכשיו כולם מתו. אבל האדמה עדיין חיה, היא רק צריכה שישימו לב.

גם את צריכה שישימו לב אלייך, ניסיתי נואשות לעצור את מה שכבר קלטתי שאין דרך לבלום בשום אופן, וזה לא תמיד קורה. מה לעשות, החיים קשים. זה לא אומר שאת צריכה עכשיו להתחיל לשתול מלפפונים. בקושי לחתוך סלט את יודעת. הפרח היחיד שאת מכירה זה וורד. גרניום במקרה הטוב. ובגינה יש קומפוסט. וקומפוסט עושים מזבל. וזבל זה מגעיל. ומה בדיוק, תתחילי לעדור לי ערוגות עכשיו? איפה את חיה? אין לך זמן וכסף לזה.

וכל זה, האמת, היה אפילו די נכון - אלמלא הייתי פוגשת את אילה.

(וקצת תמונות מהיום, בשביל הפיתוי):

ככה נראה עץ הרימון כשהוא פורח ושמח, וברקע נתלה גם ערסל.
את הבוגונוויליה פרדי קרוגר טרם צילמתי, והעוול יתוקן בקרוב

 את הערוגה הזו כבר בניתי בכוחות עצמי (ובהדרכתה ועזרתה של אילה, כמובן). זו תמונה מהחורף שעבר.
היום היא כבר כוכבת פורחת

אחד הדברים המפתיעים שלמדתי על צמחים, זה שהם אוהבים חברה של צמחים אחרים, ומתקשרים נפלא אחד עם השני מתחת לאפינו, בני האדם.
כך, למשל, הפטוניות והסיגליות האלו, שפשוט נראות כאילו כרתו ברית אהבים אמיצה מרגע שנפגשו

עץ התמר ממלא את הקרקע בשורשים, וקשה מאוד לשתול בה צמחים - כי הם נחנקים ולא גדלים.
הפתרון: צמחים משתרעים, פקעות ושתילים שאינם תובעים מקום רב. ביחד מסתדרים, איכשהו

חלון המטבח. כאן הוא באחד משיאיו.
מאז השתנה כל הרכב העציצים, לפי העונה, והיום יש שם יערה, בת-שבע ועוד אחד ששכחתי את שמו

* בלוג בשני חלקים. חלק ב' - על האש :)
** בבלוג הבא - תמונות גינה עדכניות.

חמש עובדות שאתם (לא ממש) חייבים לדעת על מצפה רמון

* אל תצפו שהיא תהיה יפה, כי היא לא.
בעצם, אולי כדאי שנגיד את זה ממש בבירור: מצפה היא מכוערת.
למעשה, יש להעמיד את הארכיטקט העירוני בכיכר העיר - זאת עם המזרקה המזוויעה ביותר שנתקלתם בה אי פעם (משהו כמו כדור אקמול גדול שנשמט על הרצפה והתבקע לשניים), שכמעט לעולם לא זורמים בה מים, כי אין כסף ואין מים - ולסקול אותו בגללי אלפקות.
כשתגיעו בנסיעה מכביש 40, יקבל את פניכם השלט המדכא "שטחי מסחר להשכרה", המרמז על האטרקטיביות העסקית של עיירתנו. כמה מטרים לפני כן תראו את השלט שמבטיח שדה תעופה. מבטיחים אותו כבר שבע שנים. אפילו הניחו אבן פינה. אבל החטא האמיתי הוא בנייני המגורים המשפחתיים שנבנו בשכונה הישנה שעל שפת המכתש. במקום למקם אותם עם הפנים אל המכתש, כך שיפנו אל הנוף השגיב שלרגליהם, הם נבנו על הצד (!), כך שיהנו מהנוף המקסים של רחבת השוק - מפלצת בטון מנוקדת בזבל ובשאריות של ירקות.
גללי אלפקות, אמרתי?

* כל בית צריך מחסן. 
למה? ככה. צורך מצפאי שכזה.
איזורי המגורים של מצפה מתחלקים, בעיקרם, לשניים: השכונה החדשה והשכונה הישנה. לא ממש ברור למה קוראים לשכונה החדשה ככה, כי היא קיימת לפחות 20 שנה, אבל בינתיים לא קמה שכונה גדולה אחרת, אז ככה זה נשאר. כל הבתים בשכונה הזו - שבה גם אני גרה - בנויים בדיוק באותה צורה: בתי קרקע דו-משפחתיים, שלושה חדרים, חנייה וגינה קטנה מקדימה, גינה נוספת מאחור.
תמיד חסר חדר, ותמיד ישנה בעיית אחסון אקוטית - וזה לא משנה אם אתה אדם יחיד או משפחה מרובת נפשות. כל מי שגר בשכונה החדשה תמיד צריך להוסיף מחסן בחצר. תעברו בית בית, ותגלו שבכולם, ללא יוצא מן הכלל, יש מחסנים.
ברור שישנם גם בתים ראוותניים וגדולים יותר, או בתים שאוחדו להם יחדיו. אבל יש משהו נחמד בידיעה שרוב הבתים לא מאוד שונים זה מזה. בכלל, יש בהם משהו חינני ונעים, בבתים האלה. הם פשוטים, לא מוגזמים אך גם לא קמצניים. אצלי בבית השכור, למשל, הזיזו את הקיר המרכזי, והסלון הפך רחב ידיים. במטבח - כמו ברוב המטבחים - קרוע חלון רחב ומואר אל החצר, מכוסה בסורגים שעליהם משתרגים העציצים בשמחה. חדר השינה פונה אל המדבר, ורואים את הירח מהחלון.

* אין באמת איפה לאכול כאן.
כלומר, יש כל מיני מקומות נחמדים, והם מגישים אוכל רע, בינוני וטוב, אבל אם אתם מצפים למסעדה ברמת 5 כוכבים תל אביבית - זה לא יקרה. גם בית קפה איכותי באמת אין ממש. יש "קפהנטו" והם חמודים, אבל זה קפהנטו. יש מסעדה צרפתית, והיא טובה. כיום, היא האופציה היחידה לאוכל טוב כאן. חוץ מזה, יש פיצה, שווארמה וחומוס במרכז המסחרי. את החומוס לא ניסיתי, השווארמה והפיצה סטנדרטיות. הפלאפל סביר.
בפאב השכונתי, החבית, יש דברים מטוגנים. ויש גם את "הקצה", אבל לא יצא לי לאכול שם והדעות חלוקות.
בקיצור, חברים, כאן זה הפריפריה, אין אוכל טוב, בדיוק כמו שאין פה סופרפארם ורופא בלילה. נא להנמיך ציפיות.
מה שכן, יש אוכל הודי מ ע ו ל ה, שמכינים זוג הודים מבוגרים. אבל צריך להזמין מראש, ואין בסופי שבוע.
וגם אומרים שפלורה שושן, ראש המועצה, עושה אחלה חריימה, אבל לא טעמתי.
הצד החיובי: זה מכריח אותך לבשל בבית, ולאכול אוכל טרי (בתנאי שאינך פדלאה - כמוני - שבסוף מתפשרת על פרוסה עם משהו).

* מגדל המים, שכונת גמל, המצוק, ה"שיישים", החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה
חמש נקודות מפגש נפוצות כשאת גרה כאן. בתל אביב זה היה קפה "התחתית", דיזנגוף-פרישמן, עזריאלי, צומת מעריב. עכשיו אני פוגשת אנשים באתרי טבע עם שמות דרמטיים כמו "החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה". אני, אין לי מושג אפילו איפה החורשה הראשונה, אז האחרונה?
ה"שיישים" (SHAISHIM) הם קבוצה של בנייני שיש, מכוערים שאין דברים כאלה, שממוקמים במרכז מצפה, לא רחוק מהשכונה הישנה. הדבר הכי מעניין שיש לי להגיד עליהם זה שויקי כנפו גרה שם.
שכונת גמל, כפי שניתן לנחש, בנויה מתחת להר גמל. טוב, לא ממש בנויה, כי התושבים ופעילי אקולוגיה נלחמים בה. בינתיים, יש רק בית אחד, והמון תשתיות.
מגדל המים דווקא שמור יפה. לא ברור איך זה קרה.
החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה התגלתה, למרבה ההפתעה, כיפהפייה. הייתי בה ביום העצמאות האחרון, באחד הפיקניקים היותר כיפיים. מצד שני, אם תשאלו אותי איך מגיעים, אין לי מושג.
המצוק - הוא אותו מצוק נדיר ומפעים שצופה אל מכתש רמון. מקום אידיאלי לראות בו שקיעה, לפגוש יעלים ולהיזכר מה מקומך האמיתי והזניח בעולם.

* קר כאן גם באוגוסט.
למצפה יש מזג אוויר משלה, תוצאה של העובדה שהיא ממוקמת על הר הנגב, וגבוהה אפילו יותר מירושלים.
מזג האוויר כאן הוא טריטוריה מנותקת לחלוטין ממרכז הארץ: כשבחלונכם יורד גשם, אצלנו שמש ויבש. כשאצלכם נעים ואביבי, אצלנו קפוא ומצמרר. כשאתם מזיעים את נשמתכם, אנחנו לובשים חולצה ארוכה ומתענגים על בריזה קרירה.
הימים חמים מאוד, והשמש בקיץ מכה ללא רחמים.
אבל ברגע שהערב יורד, מגיעה הקלה מסחררת, וקרירות מופלאה חודרת והופכת למזג אוויר שאין לו אח ורע בכל ארץ ישראל. לא פלא שמבוגרים רבים רכשו לאחרונה בתי קיץ במצפה. הם התמכרו, ויש להם סיבה טובה.
ויש את עניין היובש. בחצי השנה האחרונה גיליתי, שכשאני מגיעה לתל אביב לביקור אצל ההורים, אני נהיית עצבנית בשעות הראשונות לביקור. לקח לי זמן להבין למה. פשוט שכחתי מה זה להזיע.