אבל לא היה בום

איך קרה שמצפה רמון ספגה טיל גראד ואפילו לא שמה לב

אדי מחדשות ערוץ 1 היה הראשון ששלח אס.אם.אס. "היי מותק, דאגתי לך", כתב, "אומרים שנפל גראד ליד מצפה. את יודעת מזה משהו?". אני מתה על אדי, אבל בשנייה הראשונה חשבתי שהתפטרותו של ינון מגל קצת הוציאה אותו מדעתו. גראד? על מצפה? מישהו לקח פה אל.אס.די ולא קרא לי?

 הסמס הבא הגיע מחברה שעובדת ב"וואללה". "את בסדר?" שאלה, "אומרים שנפל גראד על מצפה. שמעת את הבום?" השעה הייתה קרוב לעשר בלילה. הדממה הייתה כל כך מהדהדת, שיכולתי לשמוע את החתולה מעכלת את ה"קט-לי" כבש-סלמון שלה.

אני מתחילה להרים טלפונים לחברים ביישוב, ולנסות לברר אם ייתכן שהחמצתי משהו. רובם נשמעים מנומנמים, או מצויים במצב בהייה כלשהו. אף אחד לא מבין מה אני רוצה מחייו. הם מול הטלוויזיה. מול המחשב. מול מסמך מהעבודה שצריך לסיים לפני תחילת השבוע. לא, לא שמענו כלום. את בטוחה שאמרו במצפה? אבל לא היה בום.

בין לבין, שיחה ממתינה. אבא שלי. כתוב באינטרנט שנפלו גראדים על מצפה. אז עכשיו זה כבר גראדים, ברבים? אני מרפרשת את עמודי הבית של וויינט, מאקו ו-וואללה. אבא שלי טעה. גראד אחד נפל ליד עובדה, שקרובה לאילת, עניין של לפחות שעה וחצי נסיעה מפה, אבל למה להתקטנן. הגראד השני אכן נפל באזור מצפה, לא רחוק מחוות האלפקות. קרוב מאוד - אבל לא מספיק קרוב כדי שמישהו, חוץ מהאלפקות, ישמע.

עניין נוסף, לא פחות חשוב: גם אם היה מהדהד פיצוץ גדול בשמי מצפה רמון – קיים סיכוי גבוה שאף אחד כאן לא היה ממצמץ. סביב מצפה רמון ממוקמים כמה וכמה בסיסים צבאיים (מחנה רמון ובה"ד 1 הם הכי גדולים אבל לא היחידים), ואלו עורכים אינספור מטווחים, פיצוצי רימונים ומטסים מרובי בומים על-קוליים מעל לראשינו - בכיף שלהם, אגב - דרך קבע. החיים תחת ה-"בום" מוכרים כאן היטב. יש לא מעט ימים שבמהלכם הפיצוצים האלו מחרידים את שלוות התושבים – ואת שלוותן של חיות המחמד האומללות - אחת לכמה דקות. השקט הפסטורלי של הפריפריה, רשמו לעצמכם, מאוד תלוי בבסיס הצה"לי שלידו אתם מתגוררים.

 יום ראשון בבוקר, העיתונים היומיים עשו את עבודתם. מישהו כבר הספיק להגיע לראש המועצה פלורה שושן, וכמובן גם לויקי כנפו. מדברים על "הרחבת הגזרה בדרום". גם בעיירה השמועה מתפשטת במהירות. נפל גראד ולא ידענו. אבל איך יכול להיות? נשאלת כל הזמן אותה שאלה, לא היה בום.

מכירים עוד עיירה שהייתה מצליחה לפספס טיל שנוחת עליה? אני לא. ובכלל, מבחינה אסטרטגית – ולא שאני איזה דה-גול, כן? - הייתי מצפה מנציגי אל-קאעידה להשקיע את האנרגיות שלהם בערים מרכזיות יותר. ואני לא היחידה שבונה על הנידחות של המקום. כל תושב מצפה שדיברתי איתו לא הבין מה פתאום טרחו להפגיז כאן. היי, זאת מצפה. אנחנו העיירה הסהרורית והשלווה ההיא, על קצה ההר. לא עדיף להשקיע בראשון לציון, נניח?

יום לאחר מכן נחסמים שוב כביש 10 ו-12, וגם צומת טללים עד קדש ברנע. לחלקכם זה לא אומר הרבה, אבל עבור מי שגר כאן הכבישים האלו הם צירי תנועה מרכזיים. דמיינו שדיזנגוף, דרך נמיר ודרך פתח תקווה נחסמים פעמיים בחודש, כי אנשים נרצחים שם. כן, מפחיד. מאוד לא נעים. ההדחקה עובדת שעות נוספות. יהיה בסדר, זה חד פעמי.

בהתקפה המאסיבית האחרונה על יישובי הדרום נשארה מצפה רמון, עד היום, מחוץ לקו האש. לא מעט משפחות מבאר שבע, דימונה ושדרות הגיעו לכאן מדי פעם, כדי לנוח מהאזעקות והמקלטים. "עכשיו אני כבר לא בטוחה שאני באה", אומרת לינה, חברה מבאר שבע, חצי בצחוק - חצי ברצינות. נסחפת לגמרי, אני מגחכת, כולה גראד אחד – וגם הוא פספס.

יום שלישי. הגבול הדרומי ממשיך להתחמם. סאיד פשאפשה נרצח. עוד גראדים. מסוקים מטרטרים מעל גג ביתי במשך כל היום. מצפה נשארת מחוץ לטווח, בינתיים. יש בכך הקלה מסויימת, קשה להכחיש. ובאותה נשימה, מהול בהקלה הרגעית גם איזה טעם משונה, אירוני, של החמצה.

לרגע קצרצר הייתה תחושה שמצפה רמון על המפה. למישהו היה מספיק אכפת כדי להחדיר בלב התושבים כאן פחד. עבור עיירה קטנה ונידחת, שרגילה להיאבק כדי לקבל תשומת לב מהממשלה, מהתקשורת ומהתודעה הציבורית - זה רגע תהילה מפתיע, זרקור שהופנה כלפיה מהכיוון הכי לא צפוי. אפילו המדינה שלנו בקושי סופרת אותנו, אז איך קורה שטרוריסטים כן?

התחושה המבלבלת היא מפחידה ומחמיאה כאחת. הלב רק רוצה לחזור להיות יישוב נידח שאף אחד לא סופר, אבל האגו קצת מוחמא מכך שמישהו שם לב. ובעיקר, יש גם איזה קול פנימי, שאף פעם לא לגמרי בטוח. גראד? על מצפה? אתם בטוחים? אבל בחיי שלא היה בום.

פיצול משפחתי (או: מה הקשר בין מצפה רמון לאורוגוואי)

לא הייתה התנגדות נחרצת יותר מזו של ההורים שלי, כשהודעתי להם שאני עוברת למצפה רמון.
הם הודיעו לי, חד משמעית וללא כחל וסרק, שאני שוברת את לבם, מפצלת את המשפחה, מרחיקה את עצמי מאוהביי ובאופן כללי השתגעתי לחלוטין ומה איבדתי בחור הזה, למען השם.
לא חשבתי שהם ימותו על הרעיון, כך שזה לא מה שהפתיע אותי, אבל עוצמת ההתנגדות בהחלט הפתיעה אותי.
ההורים שלי לא אוהבים שינויים. הם בני 65, עדיין עובדים קשה, ומבחינתם צריך לשמר את הקיים. הם גם לא אוהבים שהילדים שלהם מתרחקים יותר מדי, כי ממילא חצי מהמשפחה והחברים שלהם גרים באורוגוואי.
ככה זה במשפחה של עולים חדשים- ישנים. הם, ההורים שלי, היו שני חנאנות חמודים בני 18, שעלו לארץ בשנות השישים עם ציונות עזה ונאיבית בוורידים, וגררו אחריהם את ההורים, האחים ובני הדודים. חלקם השתקעו בישראל וחיים בה עד היום, וחלקם - כמו סבתא שלי - חזרו לאורוגוואי מסיבות שונות.
וככה נידונו, משפחתנו המורחבת, לחיות בפיצול מתמיד: הזיכרונות, החברים, חלק מהרכוש ומבני המשפחה - באורוגוואי. והחיים החדשים - בישראל. מפוצלים לנצח, לב שנמתח ומכסה יבשות וימים.
הטור הזה נכתב בין היום (7.9) למחר (8.9), אז תיקבר סבתא שלי, פאני לזובסקי (לנגסנר), שנהגו לכנות גם "דוניה פאני" - ואני כל כך אוהבת את הכינוי הזה - באורוגוואי. ואני לא אזכה להיות בלווייתה.
זהו הכאב של משפחה מפוצלת. אם הייתה לנו נציגות באירופה, זה כנראה היה הרבה יותר קל, אבל אורווגאי נמצאת מרחק שלוש (!) טיסות מכאן (תל אביב-מדריד-בואנוס איירס-מונטווידאו) - והטיסות, לרוב, מפוצצות ויקרות, כך שזה לא ממש ריאלי להביא לשם את כולנו עכשיו, וממילא אין מלינים את המת.
הקשר בינינו לא היה קרוב בשנים האחרונות, בעיקר בשל ההידרדרות במצבה. אבל איך שלא הופכים את זה, גם המרחק  מקהה את הלב. היא הפכה לדמות שמעבר לים, האישה שאני זוכרת מילדותי, תמונות עבר קרועות. עיניים כחולות מלאות חיים, חביתה מקושקשת שנאכלת מתוך צלחת פלסטיק חומה באמבטיה, וטיול השורשים באורוגוואי ב-2007, אז שוחחתי איתה את שיחתנו הקוהרנטית האחרונה, ובסופה הודיעה לי, מבלי ששאלתי, כמובן, ש"את לא יכולה להתחתן עם כל שמענדריק, אז ייקח קצת זמן, לא נורא".
את בעלה, סבא שלי, סימון, קברנו דווקא בישראל. מדי שנה אבי עולה אליו לקבר, לומר קדיש. בשנה שעברה לקח גם את האחיינים ביחד איתו. לסבתא שלי יש חלקת קבר שמורה לידו, במושב בני ציון. אבל היא כבר לא תיקבר בה. וככה נידונו להישאר, שוב, מפוצלים. האחת שם, השני כאן.

סבתא שלי ז"ל. הסריקה עקומה, כי אני טכנופובית. צולם במאי 1999.


אין לכאורה - וגם לא לכאורה - שום קשר בין מצפה רמון לאורוגוואי. פרט, אולי, לעובדה שבשני המקומות יש משהו סהרורי ולא מנומק. אורוגוואי היא מדינה קטנה ולא נורא מעניינת. רוב האנשים בכלל מתבלבלים בינה לבין פראגוואי וקשה לי להאשים אותם. אפילו שם ייחודי לא נורא התאמצו למצוא.
מה שכן משותף זו הבחירה של ההורים שלי - ועכשיו גם שלי עצמי - להתרחק מהמסורת של ההורים, גם פיזית וגיאוגרפית, כדי למצוא דרך חדשה משלך.
ההורים שלי עזבו חיים בטוחים ומגוננים בקהילה היהודית באורוגוואי - קהילה שהייתה גם שמרנית מאוד - כדי למצוא חופש, וחיים חדשים, והגשמה עצמית בישראל. הם וויתרו על חיים מפנקים ורגועים בארץ נטולת פיגועים, והרוויחו הגשמת אידיאלים ציוניים, עצמאות, הגדרה עצמית, חיים מודרניים.
אבל כל זה קרה תמיד בסביבה אורבנית להפליא.
אבא שלי אפילו לא אוהב ללכת לים. אימא שלי שומעת את המילה "טבע" וחוטפת התקף חרדה. גם אני, כנערה, לא זוכרת את עצמי כחובבת טיולים גדולה, בטח לא בבית הספר. הרצון שלי להשתתף בהם (או לא) היה קשור למצבי החברתי. לא היה לו שום קשר לטבע.
אולי בגלל זה הקשבתי להתנגדות שלהם בהתחלה, והחלטתי לבדוק אופציות מגורים קרובות למרכז, כאלו שיהיה לכולם קל יותר לעכל.
נניח, פרדס חנה.
מותק של מקום. בחיי. רק לא בשבילי.
גם לא בית אורן, החלופה השנייה שבדקתי, ושאחרי שנה וקצת נשרפה כליל במהלך הדליקה בכרמל, אז אולי מזל שלא הלכתי לגור שם.
ידעתי כל הזמן מה הבטן שלי צורחת: אני לא רוצה בית בשרון הלח והפורה. וגם לא במעלה בכרמל המוריק. אני רוצה מדבר. רוצה אדמה חשופה, שמש מעוורת, רוח מכה, מרחבים.
במובן הרחב יותר, רציתי אלטרנטיבה. משהו שונה ממה שאני מכירה. לא ידעתי אז שהאלטרנטיבה הזו נמצאת במדבר, וגם עכשיו אינני בטוחה שזהו מקומה הנצחי. אבל אורח החיים הזה, שיש בו טבע, שקט, זמן לעצור, חיים שפויים יותר, כלכלית ונפשית - מתאים לי, מתברר, הרבה יותר.
תחשבו שאתם מגיעים למקום חדש, ומרגישים בבית.
ורק אז אתם מבינים, לתדהמתכם - שבעצם, מעולם לא הרגשתם בבית במקום הקודם שגרתם.
וגם ברגעים שכן, זה אף פעם לא הרגיש ככה.
ככה איך? ככה מתאים.
זה פשוט עניין של התאמה, כמו בין בני זוג.
יש אנשים שצריכים לחיות ליד הים. חייבים לנשום ולראות ולהסניף אותו כל בוקר. יש כאלו שהנוף הירוק מרגיע אותם, ממלא אותם שמחה, וחיים ושלווה. אני צריכה, מתברר, צהוב בעיניים ורוח בשיער. כששניהם קיימים, הכול מרגיש לי פתאום לגמרי אפשרי.
האם ידעתי את זה על עצמי? לא. איך אני אדע? היו לי חיים מאוד ברורים בתל אביב, והמדבר היה אזור ששמור לחופש, לכיף, להפסקות. אשכרה לחיות שם? זה, רק למשוגעים. אבל למה, בעצם? מי אמר ומי החליט? ומה אם אוזניי לא יכולות לשמוע יותר את הרעש של העיר? ומה אם אין לי אוויר לנשום ומקום לזוז ויכולת לחשוב? מי אמר שלגור במדבר, יכול רק מי שמכיר אותו?