הפעם הראשונה ששמעתי על ארטור הייתה כשחטפתי שפעת איומה בדיוק כשהאוטו שלי דאז אושפז במוסך, ולא היה לי איך להגיע לקופת חולים. "מה הבעיה", אמר איתי השכן, "תזמיני את ארטור". כפי שניתן היה לנחש, ארטור נוהג במונית. על כן נשמעה לי ההצעה הגיונית לגמרי: יבוא לביתי במוניתו, יסיע אותי לקופת חולים, וגם יחזיר. רק כשהמיני-וואן הכחולה והחבוטה נעצרה בפתח הבית שלי הבנתי, שכמו תמיד במצפה רמון – מונית היא אף פעם לא רק מונית.
הרכב של ארטור התגלה כהכלאה ייחודית בין מונית רגילה למונית שירות. מזמינים אותו בטלפון, כמו בתחנת מוניות רגילה, אבל גם חולקים את הנסיעה עם לפחות עוד נוסע, ולפעמים גם עם שלושה נוסעים וכלב. העלות, 10-12 שקלים, תלויה במידת הקרבה לארטור ובמצב הרוח שלו. מראת הצד, לעומת זאת, תלויה על בלימה.
כשפותחים את הדלתות – רק מבחוץ, כי מבפנים הידיות שבורות – מתגלה גם דקורציה פנימית מלאת אופי: המושבים רופדו בשמיכה פרחונית, ומהתקרה משתלשלת שקית עמוסה בשום, למזל. לפעמים, כשנחה עליו הרוח, ארטור דוחף למערכת קלטת – לא דיסק, חלילה - עם שירים אוקראינים. את השירים הוא מלווה בהמהומים צרודים, שנקטעים בשיעולים של סיגריות "פל-מל".
ארטור לא מדבר עברית. אולי כדאי שנזכיר את הפרט השולי הזה. הוא אומנם 30 שנה בארץ, אבל מעולם לא התעכב על הנושא. כמה מילים בעברית נקלטו פה ושם, והוא מבין מה שצריך, אבל שיחת עומק של ממש אי אפשר לנהל. לפיכך, אנחנו מגמגמים את שיחותינו בג'יבריש מעורבב בעברית, אנגלית, רוסית ושפת הסימנים. זה עובד יופי.
כמובן, יכולתי גם לנסוע עם סטאס, שאף הוא מפעיל מונית כאן. הבעיה היא, שלסטאס ולי מעולם לא היה חיבור מי יודע מה טוב, כי הוא לא טיפוס כל כך סימפטי, וחוץ מזה - ארטור גם שכן שלי, ולא נעים. ובלי קשר, סטאס תמיד מאחר לפחות ברבע שעה, והוא לא מרשה לי לקחת את הכלב. והאוטו שלו הוא לא מיניוואן, אלא משפחתי לבן וצפוף.
לקח לי קצת זמן להבין, שארטור וסטאס הם אחים. ולא סתם, אלא תאומים. זהים. קצת קשה להבחין בכך במבט ראשון, כי לסטאס יש שפם והבעה זועפת, והוא גם רזה מאוד, בעוד שארטור שמנמן ומאיר פנים בדיוק כמו כלב הבוקסר השמח שלו. רק כשמקדישים לכך תשומת לב מיוחדת, פתאום רואים שהם בעצם דומים כמו שתי טיפות בחרובקה.
אפשר היה לצפות, ששני האחים יחלקו ביניהם את הנוסעים ביישוב, אבל מתברר שמצפה רמון קטנה מדי על שניהם, ואף אחד לא מוכן לסגת. "היא עשיר!", טוען ארטור בלהט, "יש בתים וכסף הרבה. אבל הוא לא מסכים מפסיקה לעבוד". אז תפסיק אתה, אמרתי לו. "ומאיפה כסף?", הוא שואל, ואני משתתקת. מאיפה לי לדעת. גם לא בדקתי מה סטאס טוען, אבל אני בטוחה שיש לו נימוקים משלו. מצד שני, מה אכפת לי מה סטאס טוען? אני הרי בצד של ארטור.
כן, החלוקה לצדדים הפכה ברורה, בשלב זה, לכולם: מצפה רמון מתפצלת לשניים - אלה שנוסעים עם סטאס, ואלה שנוסעים עם ארטור. אינך יכולה לנסוע עם שניהם. בחרת באחד, בחרת בו לנצח, וזה כולל גם מקרי חירום. ויש כאלה, אתם יודעים. כלומר, אפשר להקיף את מצפה רמון כולה בהליכה רגלית ברבע שעה גג - וגם זה אם הולכים ממש לאט - אבל יש מקרים שאדם צריך הסעה: כשמרגישים לא טוב, כשסוחבים מצרכים כבדים, כשקר מאוד ויורד גשם. רק שאם בחרת בארטור, ובאותו יום הוא נסע לבאר שבע, תצטרכי להמתין עם הסידורים שלך למחר.
וזה לא שלא ניסיתי. פעם – בוגדנית שכמותי - נתקעתי בלי סיגריות כשארטור היה במוסך וטילפנתי בייאושי לסטאס. הוא לא ענה, אבל התעקשתי וצלצלתי שלוש פעמים. כשענה בסוף, בנהמה קטועה, שאלתי אם הוא יכול לבוא. "את גרה בשכונה למעלה, ליד ארטור, נכון?" שאל בקול משונה, "אני אחזור אלייך". אבל אתה לא תחזור, אמרתי בקול מתחנן. הוא טרק ולא ענה יותר לצלצולים, הבולשביק.
כמובן שאפשר, אם רוצים, להמתין לקו 60. אבל אתם לא רוצים, האמינו לי. קו זה, שמפעילה חברת מטרופולין, צריך להיות מוכר רשמית על ידי השב"כ כאחד העינויים היעילים ביותר כנגד אסירים בטחוניים. בטוחני כי אלו יישברו כפורצלן גרמני וימסרו את כל סודות ארגוני הטרור השונים לאחר שיידרשו לנסוע בו מבאר שבע, העיר הגדולה הקרובה ביותר, למצפה – נסיעה שאורכת כ-50 דקות ברכב, אבל לפחות שעה וחצי בקו 60 במקרה הטוב. זאת, משום שהקו מקפיד לעצור בכל מקום יישוב ובסיס צבאי אפשרי בדרך, מה שגורם לכך שהוא גם גדוש בחיילים, שדוחקים את כתפך באמצעות האם-16 המקוצר שלהם ומפוררים על שיערך ביסלי בעמידה. ואז, כשהוא מסיים את כל מסלול הנסיעה המקסים הזה, הוא מגיע למצפה – בדרך כלל פעם אחת בשעה – ונוסע גם בתוככי היישוב. מה שאומר שאם את רוצה לקפוץ להוציא כסף מהכספומט, את צריכה לחשב את זה שש שעות מראש, כולל שעתיים המתנה בין לבין.
וכך, בזמן שאתם מתמרנים את התקדמותכם במרחב באמצעות היצע – בינוני ומטה, אני יודעת, ובכל זאת היצע – של קווי אוטובוסים, מוניות שירות, מוניות, רכבות ואפילו רכבת קלה חדשה, אנחנו כאן במצפה מתקדמים לאחור באמצעות גמלים, אלפקות, אוטובוס נדיר וארטור. במילים אחרות, אם אין לך רכב כאן – את גמורה. אז מעל הכל, אני משתדלת לזוז כמה שפחות. ממילא אין לאן ללכת.
מהר מאוד הבנתי את הגישה הכללית המומלצת. כלומר, אפשר לספוק כפיים ולזעוק חמס נוכח המצב המחפיר – גם את זה עושים פה מדי פעם – אבל אפשר גם למשוך כתפיים בתנועה אידישאית ולהבין שזה מה יש ועם זה צריך לעבוד. וחוץ מזה, אני די אוהבת את ארטור. לא רק בגלל שהוא סוחב עבורי את השקיות של הסופר עד הבית, אלא בגלל הדרמה הבלתי פוסקת שהוא מביא איתו. המלחמה מול סטאס, המאבק על כל לקוח, המריבות האקראיות עם הלקוחות שמנדנדים לו בטלפון. פעם – כשסטאס ייאש אותו במיוחד, אפילו היו לו מחשבות לפרוש ולפתוח עסק אחר, רק שלא היה לו מושג איזה. בסוף הוא שוב נכנע לכוח האינרציה וחזר להתרוצץ ביישוב במיניוואן הכחולה, אבל כאקט מחאתי כבוש הודיע שמעכשיו הוא ישן שלאפשטונדה בין שתיים לארבע, כי גם לו יש גבולות.
לרגעים, אפשר לחשוב שזה באמת העולם האמיתי: המונית המאובקת הזו, המאבק המדמם בין שני התאומים, הלקוחה המעצבנת עם הקוקו – גומיית בד מכווצ'צ'ת, כאילו שנות השמונים מעולם לא הלכו ושבו ואז עשו את זה עוד מאתיים פעם - שמבקשת טרמפ בחינם "רק עד לכביש". כל הדרמות הקטנות האלה, נראות מתוך הזגוגית העמומה במונית של ארטור ענקיות ומכריעות גורל, כמו קריעת ים סוף המודרנית. פתאום, מצפה עצמה נדמית כיקום כולו, ממלאת אותו עד אפס מקום. כל קטטה בסופרמרקט היא רעידת אדמה. צעקות בבנק זה כבר שבר סורי-אפריקאי חדש בפני עצמו.
יהיו מי שיגידו שזה ניתוק. אולי הם צודקים. יהיו גם מי שיגידו להפך – שזה העולם האמיתי, והבהובי המלחמה עם איראן, והגראדים, והכלכלה הקורסת, והשחיתות, שנראים כל כך רחוקים מכאן, למרות שאת המחיר שלהם מרגישים כאן אולי יותר מכל – הם הפיקציה. לי לא כל כך אכפת מי צודק. מה שכן אכפת לי, זה שיסדרו פה אוטובוס נורמלי, ואז נתחבר לאן שהם רוצים. לכו תדעו. בסוף, אולי יצליחו לחבר אותנו גם למציאות.
וורדפרס. חייבת להעביר את הבלוג לוורדפרס. מה פתאום בלוגספוט?? זה הכי של חובבנים. והאם כבר רכשתי דומיין על שמי? מה זאת אומרת עוד לא?! הרי אני יודעת שאי אפשר לקרוא את הבלוג באנדרואיד! יש לי מושג כמה זה פוגע לי בתפוצה?? סליחה, לא תפוצה, המילה היא "עוקבים". לטעמי, אגב, מונח קצת קריפי, אבל מי שואל אותי.
כן, אני נבוכה להודות, שהיה לי מושג קטן מדי על העולם המרושת שלתוכו מעדתי. מה הביג דיל לנהל בלוג באינטרנט, המהמתי לעצמי בהינף יד מזלזל. לכל עקרת בית שנייה יש כזה. מי כבר קורא אותם? בקטנה.
הו, הנבערות. הו, היהירות וההדחקה. לו אך יכולתי לרזות מהן. או להתעשר. או סתם להתחטב. אם כי במחשבה נוספת, אולי הגזמתי קצת. הרי אני לא בורה לגמרי. תמיד השתדלתי לעקוב אחרי חידושי הרשת המרכזיים, ולו מטעמים מקצועיים. אתם יודעים, החבילה הבסיסית: בלוגרים מובילים, פורטלים מרכזיים, יוטיוב, פייסבוק. אני לא עד כדי כך מנותקת. זה רק שכאוהדת חרופה של המילה המודפסת, תמיד שמרתי על ריחוק מסוים מהרשת ולא העמקתי חקור. תקראו לזה נאמנות טיפשית. לואו-טקיות. דחיית קץ בלתי מנומקת. כנראה שהכול נכון.
ועכשיו, פתאום ההרגשה העירומה הזו, מפחידה וחופשיה כאחת, שאני לבד כאן, ואין יותר מאחורי מי להסתתר. רוב חיי המקצועיים, 15 שנים ויותר, הייתי כותבת שכירה ב"מעריב". חסיתי תחת כנפיו וצלו. והנה אני עומדת, עירום ועריה, לבדי על המדף. מי שרוצה - ייגש. מי שלא - כנראה לא הבחין בי מלכתחילה. ומה אם יבואו, נניח, עשרים ושבעה איש וזהו? מה אעשה אז? אבשל לכולם חמין משאריות האגו הרמוס שלי?
ובכלל, מתברר שבלוג הוא חתיכת עבודה מטורפת, בטח לאישה קצת עצלה ופזורת דעת, שעדיין מתקשה לפענח את עצמה - לא כל שכן, לפענח מנגנוני ניהול של יומנים אינטרנטיים. ועכשיו, כשאני לבד, אני גם אמורה לשווק את עצמי. אלוהים יודע איך. הרי אפילו אני עדיין לא הבנתי איזה יצור אני.
האם אני נציגת פריפריה מדברית? המממ, לא ממש, אני הרי תל אביבית מדי, ועוד לא עבר מספיק זמן, אני רק גרה כאן שנתיים וקצת. מצד שני, אז מה? האם אני אמורה לשבת בפינה בעונש, רק בגלל שג'קי אדרי (האדיר והנערץ) מדימונה נולד וגדל בפריפריה - ואני לא? בפעם האחרונה שבדקתי, מצאתי אלפים כמוני, שעזבו את המרכז ועברו לגור בצפון, בדרום, בשפלה. ומה, אין להם אפשרות להביע דעה מבלי להתנצל לפני כן, רק כי הם לא ילידי האזור?
כן, ברור לי שאני יצור כלאיים: עוד לא שייכת לכאן, כבר לא שייכת לשם. למדתי עם השנים שאני כנראה אוהבת להיות במקום הזה, חיצונית לשני האזורים. רגל אחת בפנים - עין שנייה בחוץ, משקיפה מהצד ורואה גם כשהיא לא רוצה לראות, רק לעצום ולהתמסר, לחוות ולהתקיים.
ואולי אני בכלל מבקשת ליהנות מכל העולמות, מבלי להתחייב עד הסוף. גם זה כנראה נכון במידה מסוימת. לא להעניק את עצמי לאף צד, עד הסוף. להיות מצפאית, אבל להשאיר רגל נטועה עמוק בהווייתי התל אביבית. להיות תל אביבית, אבל לדעת כבר שלעולם לא אחזור לגור בה, לפחות לא בשנים הקרובות. במילים אחרות, למי אכפת מה ההגדרה שלי? הגדרות זה לסאחים עם פוני.
אז כן, יש לי המון תכניות. מתישהו, אני מקווה שהן גם יתממשו. ועד אז, כולי תקווה שאף אחד לא יגנוב לי את הדומיין בעל השם הכה אטרקטיבי וקליט - inmydeserthome.com. ואם כן, אל דאגה: אני מכירה כמה מצפאים גברתניים, עם תחושת קיפוח מאוד מגובשת, שישמחו לדבר אתו בצפיפות.
אז איפה היינו?
פעם פעם, לפני פוסט וקצת, כתבתי על 6 דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה
מאז, אומנם, הספירה קצת השתבשה, עבר יותר מדי זמן, ונוספו לי עוד שתי שיערות לבנות על הראש, אבל הכוונה והנושא נשארו זהים.
הרשימה הזו הולכת ומתעדכנת בראשי מביקור לביקור בעיר הגדולה. זה קורה באופן טבעי. כאילו מהרגע שנפתח ערוץ החשיבה הזה, שוצפות לתוכו אבחנות קטנות - טיפשיות יותר ופחות - בזו אחר זו. גם חלק מקוראי הבלוג הציעו אבחנות משלהם, חלקן מצוינות ומדויקות להפליא. יהיה נחמד ומעניין לעדכן אותה ככל שהזמן יחלוף.
ובינתיים, כל שנותר הוא להשלים אותה. ולגמר, כידוע, זו תמיד מצווה.
הנה, אם כן, עוד שלושה דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה:
* שיש דבר כזה, חוויית נהיגה -
האם ידעתם שאפשר ממש ליהנות מנהיגה ברכב? כן, גם בארץ. אני לא ממציאה, וגם לא מגזימה. הביטוי המופרך לכאורה, "חוויית נהיגה", שמופיע במגזיני רכב, ב"טופ גיר" או בכל דבר שקשור באלי אילדיס - ובכן, מתברר שהוא נשען על מצב אמיתי שבמסגרתו, אפשר אשכרה לעלות על הרכב שלך ולנסוע הרבה מאוד זמן, בלי להיתקל ברמזורים, בלי לעמוד בפקקים, תוך שלעינייך נפרש נוף מופלא שמשתנה ללא הפסקה, ומעט מאוד רכבים חולקים איתך נתיב. הוסיפו לכך מזג אוויר טוב ומוסיקה מתאימה ברדיו, ונדמה לי שזה בהחלט עונה על ההגדרה של "חוויית נהיגה".
נכון כביש יפה? חבל שהוא לא בארץ
כמובן, צריך לאהוב לנהוג. לפחות באופן בסיסי. אם אתם מאלה שהמחשבה על מכונית, נהיגה או כביש, מקיצה עליהם קץ קטן בכל פעם מחדש, כנראה ששום דבר לא יעזור. מצד שני, קחו בחשבון שאתם כנראה נוהגים במרכז הארץ ולכן רוב הסיכויים שחוויית הנהיגה שלכם די מחורבנת - אז לא פלא שאתם שונאים לנהוג. מלכוד 22 שכזה.
פריפריה זה רחוק ונידח, אבל הנה הצד הנחמד בעסק: ברגע שמשתחררים מאזור גוש דן, קצת אחרי ראשון לציון ואז אשדוד, הדרך שולחת זרועותיה לפנייך, פתוחה ומאווררת, ומשהו בסרעפת מתגמש, ובכתפיים - מתרפה, והנה יש לך שעתיים ורבע לפחות, במהלכן איש אינו יכול להגיע אלייך או לבקש ממך שום דבר, וכל כולך נאלצת להתמסר לפעולה אחת, ואליה בלבד: לנהוג.
לקח לי זמן להבין, שנהיגה ארוכה בכביש טוב ופנוי, היא בעצם סוג של מדיטציה. כל החושים והאיברים נרקמים יחדיו בסנכרון מושלם, קואורדינציית הנהיגה הופכת לריקוד קטן בישיבה, ואט-אט, הנפש מתרוממת, ומשהו בתודעה מתפצל לשניים: הרובד האחד מתמקד בכביש, חד וערני, אבל ברובד נוסף, מקביל, מתחילה ציפה יציבה, מערסלת, שיט אל האין-כלום הנצחי.
כל זה, כמובן, בתנאי שלא נתקעת מאחורי נגמ"ש צה"לי שנוסע 15 קמ"ש. או מאחורי רכב שכור עם נהג שלא מכיר את האזור. או סתם מאחורי שיירת אופניים ו/או אוטובוסי תיירים בלתי נגמרות, ולחילופין - מאחורי טנדר טויוטה בדואי, עם אגזוז פולט עשן ופנס אחד שרוף, שלעולם - לעולם! - לא נוסע יותר מ-80 קמ"ש גג. אבל היי, פה זה מדבר. לא הבטחתי לכם שהכביש יהיה קל.
אף פעם לא ישנתי במכונית שלי, אבל אולי זה עוד יקרה
אני לומדת להתכונן לנסיעות הארוכות האלו: בקבוקי שתייה קטנים, סיגריות, נשנושים, מגבונים לחים, מטען רכב לסלולרי. לרוקן מאפרה. למלא אוויר בגלגלים. לבדוק שמן-מים. עם הזמן, אימצתי גם תחנות דלק קבועות בדרך, שלמדתי לחבב. לא הגדולות והעמוסות יותר, אלא כמו תמיד - הקטנות, היעילות והנעימות. "פז" החדשה והזעירה שאחרי צומת קמה. "סונול" ברמת נגב. אין מתדלקים כמעט, והמוכרים בחנות הנוחות הם לרוב נערים בדואים סתורי שיער, עם ניצוץ פרוע ומצחיק בעיניים.
"עזבי אותך מהכול", אומרת ליקוש, "הכיף האמיתי זה להקשיב לדיווחי התנועה בבוקר. מתה על זה". אני מחייכת, כי ברור לי למה היא מתכוונת. זו לא שמחה לאידם של אלו שתקועים באחד העומסים המוכרים, אלא פשוט הידיעה, שזה כבר לא חלק מחייך, הפקק המייסר הזה, המחניק, חסר התוחלת, בכל בוקר מחדש; שכמו בקליפ של אר.אי.אם ל"כולם כואבים" (everybody hurts), הצלחת סוף סוף לפתוח את הדלת של המכונית, ולעזוב אותה שם על הכביש המהיר. מי שיחפש, יוכל למצוא אותך צועדת החוצה, גבך אל האספלט, פנייך אל המרחבים, וליבך קל ונקי.
* שיש דבר כזה, ליהנות משקט -
מרחבים מגיעים עם שקט. תל אביב מגיעה עם רעש. שתי עסקות חבילה שכאלו. תגידו: גם אני גר במקום שקט, ברחוב שקט, בשכונה שקטה. אבל השקט המדברי - בשונה משקט של מושב או קיבוץ, נניח - נבדל מכל שקט אחר שיצא לי להכיר. זה לא סתם שקט. זו דממת אלוהים סמיכה ובולענית. זהו שקט שבו את יכולה לשמוע את תאי גופך מתים ונולדים מחדש, את נשימותייך בעת התהוותן, את שערותייך גדלות, מאפירות ונושרות.
השקט הזה יכול להיות מפחיד מאוד. לפחות בהתחלה. הרעש הלבן של העיר יכול להוציא מהדעת לפעמים - במיוחד כשמשפצים לך דירה מעל הראש - אבל כשמתרגלים אליו, הוא מרגיע להפליא. זמזומי האוטובוסים וצפצופי המכוניות, דיבורי הרחוב ונביחות הכלבים, קריאתו החוזרת ונשנית של האלטע-זעכן, חריקות התריסים הנפערים של השכנים, צחוקיהם הרמים של שיכורים באמצע הלילה - כולם הופכים לפסקול מרגיע, מוכר, מלטף. כמו קולה של מכונת הכביסה, שבלעדיו קשה לעתים לשקוע לשנת צהריים טובה באמת.
מסיבות רחוב בפלורנטין. נורא מגניבות כשאתם לא גרים שם
ודאי שאלתם את עצמכם: מה קשור שבלול עכשיו? ובכן, נסו אתם למצוא תמונה שקשורה לנושא הנדון. איי דר יו
לא פלא, אם כן, שמי שבאמת מתקשים להתמודד עם השקט המדברי הם חבריי התל אביביים. הם נטרפים ממנו, לא פחות. אני מכנה את התופעה הזה אפקט ה"טוב, אה". קצת אחרי שבת בצהריים, באיזור שלוש וחצי-ארבע, הרגל השמאלית שלהם מתחילה לקפצץ בעצבנות. ובאיזור ארבע וחצי, הם אומרים: "טוב, אה, נראה לי שאני אתחיל לזוז בחזרה, אני לא רוצה לנסוע בחושך". אני מהנהנת בהבנה ויודעת היטב שאין לזה שום קשר לחושך. הם פשוט בדודה מטורפת לקצת רעש באוזניים, לקצב של עיר.
גם אני השתגעתי בהתחלה, איך לא? אפשר להשתגע מכל השקט הזה בבת אחת. שמתי מוסיקה, כל הזמן. גם טלוויזיה הדלקתי, ואפילו התחברתי ל"הוט", אחרי ארבע שנים ללא טלוויזיה. דיברתי לעצמי. טילפנתי. שוחחתי בסקייפ. בצ'אט. עם עצמי. הלכתי לישון, כדי לא לשמוע אותו. הזמנתי חברים. הלכתי אליהם. הצקתי לכלב. וגם לחתולה. וכשממש ממש השתגעתי, פשוט נסעתי לתל אביב, כדי לשמוע קצת רעש.
במחשבה נוספת, נראה לי שאני עדיין עושה את כל אלו. הדבר היחיד שהשתנה, זה שהזמן חלף ולאט לאט השקט הזה כבר לא כל כך מפחיד אותי. התרגלתי אליו. נזכרתי בדירה שלי בפלורנטין, שהייתה ממוקמת מעל רחוב נחלת בנימין. כתבתי פעם שהיא הייתה כל כך רועשת, שכשדיברתי בטלפון עם אנשים, הם היו שואלים אותי אם נתקעתי עם הרכב באילון.
18 שעות ביממה צפרו לי במוח. בשש בבוקר משאיות החלו להביא סחורה לשוק לוינסקי, ונשארו שם לפחות עד שבע בערב. מעשר בערב ועד שלוש בבוקר התחילו להגיע הבליינים לברים, ואז הם נהגו לצרוח, ללכת מכות, לצחוק בקול רם ולהשתין בסמטה מתחת לבניין שלי. כשעזבתי את תל אביב,לא רציתי לשמוע צופר אחד של מכונית - כולל שלי - עד סוף ימי חיי. רק רציתי שקט.
לקח לי זמן להתרגל לשקט העוצמתי של המדבר, כי זה מה שהוא, שקט עוצמתי, תובעני, שקשה להתעלם ממנו. אבל כשמתרגלים - מתמכרים אליו. אפשר ממש להרגיש איך הוא חודר לתוך האוזן, השקט הזה, מחלחל אל עור התוף ומעסה אותו מבפנים, מנחם אותו על הדציבלים האגרסיביים שחבטו בו ללא רחמים לאורך כל היום.
אבל מה שהופך אותו לכל כך חזק, זו העובדה שהוא לא נשאר שם, באזור עור התוף, אלא גם מחלחל פנימה, לתוך נשמתך. כתוצאה מכך, הווליום הכללי שבו את מתנהלת בחייך צונח בחצי. זה לא אומר שאת אדם פחות חרוץ או פעלתן, אלא שמשהו במקצב הפנימי מוריד הילוך. מוטת הכתפיים מתעגלת, הבעת הפנים מתרככת. ככה זה. כשלא צועקים לך באוזן, את יכולה להירגע ולהקשיב.
אבל השקט המדברי - ואת זה גיליתי רק אחרי שנה - יכול להיות גם חסר רחמים. כי אחרי שהרעש הלבן הודמם, והסחות הדעת סולקו מהדרך, את מגלה, לרוב זוועתך, שאין יותר לאן לברוח ואת חייבת להתמקד. תובנות ורגשות שפעם יכולתי להדחיק לתוך הסחות הדעת של העיר, צפים ועולים כמו שמן על מים. תכונות אופי לא מוצלחות. הרגלי חיים לא נכונים. טעויות וגם הצלחות. געגועים לחברים שהקשר עימם ניתק, שמחה על ימים טובים, סקרנות כלפי התחלות חדשות. הכל מרגיש חזק יותר, כשהשקט עומד מסביב, איתן ושקוף כמו קרחון בלתי חדיר.
בתל אביב מעולם לא הצלחתי להשיג את השקט הזה - לא מבפנים, ולא מבחוץ. איך אפשר, כשבחוץ מחכה עולם גדוש ברעש, פיתויים וקסם? ועכשיו, אין הנחות יותר. אני רואה ומרגישה הכל, או לפחות המון. ואגב, זה לא תמיד קל. לפעמים אפילו מתיש. אחרי הכול, למי יש כוח לכל השקט וההתבוננות העצמית הזאת?
אבל זה הכול עניין של ווליום, תבינו. אני תופסת היום את מה שלא תפסתי אז: שאני צריכה המון המון שקט, כדי לשמוע את עצמי. מתברר שהנשמה שלי קצת ביישנית. היא לוחשת. ובעיר יש יותר מדי רעש, אז אני לא שומעת כלום. גם ככה יש לי אוזן אחת דפוקה, שלא כל כך עובדת. לפיכך, עד שאני לא אשכנע את נשמתי להגביר את קולה, או את תל אביב להנמיך את הווליום - אני לא זזה מכאן לשום מקום.
* שתל אביב חיה בסרט, אבל לא במובן שהיא חושבת -
אני לא מכירה אף עיר בעולם שמותקפת בתוך מדינתה כמו תל אביב. אני לא מכירה אף עיר בעולם, שצברה כלפיה כל כך הרבה טינה וזעם - כרעיון וכמתחם גיאוגרפי. כמובן, לא גרתי בארצות הברית מעולם (או בכל מדינה אחרת לצורך העניין), ואין לי מושג איך תושבי אלבמה, נניח, מתייחסים לניו יורק המעטירה - אבל יש לי תחושה שזה לא לגמרי דומה. גם עכשיו, כשאני כותבת את המילים האלו, זה נשמע לי הזוי ומשונה מאין כמותו. כלומר, זה לא בן אדם, שאפשר לתעב באופן אישי, סתם כי הפרצוף שלו לא בא לכם טוב בעין. כולה עיר. ועוד עם מלא קקי של כלבים. ובכל זאת, אין סוף לדיונים, למגזינים, לאתרים, לפאנלים. חלקם סוגד ומשמר את האתוס, חלקם האחר משמיץ, מאשים ולועג.
נשאר, אם כן, רק לנסות להבין מה יש בתל אביב, שכל כך מקומם עליה אחרים. הטיעון הבסיסי מוכר ושחוק: תל אביב משמעה אסקפיזם, בועה, יוקר מחיה, עצלות וניתוק, הדוניזם ופינוק. כל מה שמרגיז את הישראלינה הממוצעת שאינה תל אביב. התשובה התל אביבית, מצדה, שחוקה לא פחות: האסקפיזם הוא אסטרטגיית הגנה מפני מציאות ישראלית שהיא כל כך בלתי נסבלת ובלתי נתפסת, עד שאין לך מושג מאיפה להתחיל לפרק אותה, ולפיכך עדיף פשוט להימנע ממנה לטובת חגיגה עד דלא ידע - בילויים, סקס, סמים ותת-תרבויות חתרניות לרוב.
שני הצדדים, לתפיסתי, חוטאים לאמת. ראשית, תל אביביים, בניגוד למה שנהוג לחשוב, עובדים מאוד מאוד קשה. לפחות התל אביביים שאני מכירה. אחרי הכול, כדי לתחזק את יוקר המחיה המפלצתי שלהם, עליהם להרוויח מספיק כסף, וכיוון שרבים מהם לא בורכו בהורים עשירים, ועדיין חשוב להם לגור בתל אביב - מסיבות מקצועיות, חברתיות, אישיות וכו' - הם עובדים כמו משוגעים כדי להמשיך להיות מסוגלים לגור בה. ליחידים ספורים מתוך מאות ממכריי התל אביביים יש דירה בבעלותם בתל אביב. רובם ירשו אותה מסבא או סבתא, שניים רכשו אותה בכוחות עצמם. השאר שוכרים ובוכים.
ומאידך, יש גם כמה אמיתות קשות שתל אביב תצטרך ללמוד לקבל על עצמה. בראשן עומדת ההבנה - האובייקטיבית - שהיא סוג של עיטוש לעומת בירות גדולות אחרות בעולם. אומרים שאין לנו במה להתבייש. וזה נכון, באמת אין. אבל ליטול קורה מבין עינינו - בהחלט כן. תל אביב עיר מהממת. סיכמנו כבר שאני מתה עליה. אבל בואו נצא מהסרט. היא לא ברלין, פריז, ניו יורק או טוקיו ואף לא אמסטרדם. היא תל אביב, לטוב ולרע. עיר בירה בלבנט, עם כמה טוויסטים מגניבים, וגם כמה פחות. וכל זה לא חדש, כמובן, אלא טענה מוכרת.
הבעיה עם תל אביב, זה שבתפיסה העצמית שלה - היא לגמרי ניו יורק. וגם זה בסדר, לכוון גבוה ולשאוף לגדולות. אבל בגלל שהיא משוכנעת בעליונותה בכל התחומים על פני שאר חלקי ישראל, היא מפגינה סקרנות מעטה מדי כלפי התרבות, סגנון החיים ותפיסת העולם של כל מה ומי שנמצא מחוץ לה. וכשאני אומרת מחוץ לה, אינני מתכוונת לרמת גן, גבעתיים והרצליה, ברשותכם.
מה שמצחיק בתל אביב, זה שהיא עיר וואנאבי, שמזיעה ממאמץ. היא נוהה עם הפנים החוצה, במקום פנימה. בעודה עומדת בגבה אל מדינת ישראל, היא כאילו מתחננת שאיזו מדינה אירופית תבחין בה ותאמץ אותה אל חיקה כעיר לוויין, כי היא נורא חיננית ומגיע לה. יש בכך, תסלחו לי, משהו קצת פאתטי, שהופך אותה לטריטוריה מתגוננת, מתנשאת ומתנכרת. כי כידוע, מי ממלא את תל אביב? מעט מאוד תל אביביים שנולדו בה, אלא מהגרים, שהגיעו אליה מהפריפריות, מערי לוויין, מקיבוצים וממושבים. ומה הם עושים בסופי השבוע ובחגים? עולים על האוטובוסים, על מוניות השירות, על רכבים שכורים במבצע, ונוסעים למשפחות שלהם.
ומה הם עושים שם, בבית הולדתם? סובלים יומיים-שלושה, וסופרים את הדקות עד שהם יוכלו לברוח בחזרה לתל אביב, שם יוכלו שוב למכור לעצמם שהם כבר לא החנון המחוצ'קן שלא הצליח להשכיב אף אחת בקיבוץ, או לחילופין - הנערה הפריפריאלית השמנמנה עם הגשר על השיניים, שכולם חשבו שהיא מטומטמת. לא, עכשיו הם חדשים, ונוצצים ומבטיחים: עורך דין מצליח עם לופט בפלורנטין, וטוסטוס מדוגם, ושלוש בחורות לזיין במקביל, או מנהלת הפקה ב"ביפ", שגרה עם שותפה בזמנהוף-שלמה המלך ויוצאת עם הברמן מה"סלון".
אלוהים יודע כמה טיפוסים כאלו פגשתי במהלך חיי בתל אביב. תמיד תהיתי איפה הם התחילו, איזה ילדים הם היו, מה הביא אותם לכאן. האם הם בעצם רחוקים מליון שנות אור מכור מחצבתם, האם גם הם ממציאים את עצמם מחדש. האם יום אחד הם יתעוררו, וירגישו שמשהו בתוכם מת, בלי לדעת למה.
מה אני מנסה להגיד? שתל אביב מנתקת אנשים מעצמם. רוב תושביה מגיעים אליה כדי להמציא את עצמם מחדש, ולומדים מהר מאוד לבוז לכל מה שהוא אינו "תל אביב" (ואם אפשר בכלל להגדיר כזה). הם כמעט לא יוצאים מתל אביב, כי לרובם אין רכב. הם לא באמת מכירים ערים או יישובים אחרים, והטבע מפיל עליהם אימה, אלא אם כן הוא מגיע בתוך מלון חמישה כוכבים או בסיני. ובעיקר, כל מה שאינו תל אביבי, לתפיסתם, מזכיר להם את הבית - והבית, כידוע, הוא זיכרונות ילדות שאנחנו לא בהכרח אוהבים.
מכבסה תל אביבית יצירתית במיוחד
טבע מדברי יצירתי במיוחד (שדה בוקר)
אין לי פתרונות קסם להציע. אני גם לא חושבת ששתי תרבויות הקצה האלו - תל אביב ופריפריה (בהגדרתה הרחבה) - צריכות או מסוגלות להתמזג זו בזו. זה בסדר גמור שהן קיימות, ושונות כל כך זו מזו. אבל מה שכן הייתי רוצה, ואולי זה קצת היפי מצידי, זה שהן לפחות יהיו קצת פחות עוינות ומאוימות, וקצת יותר סקרניות ומכבדות, אחת כלפי השנייה. במילים אחרות, שתל אביב תוציא את הראש מהתחת ותבין שיש מקומות לא פחות - ולמעשה, הרבה יותר - מגניבים לגור בהם ממנה, ושבפריפריה יבינו שהעיר היא לא מקום של פלצנים עצלנים עם פוזה, אלא כוכב הישרדותי קשה, עם חוקים מורכבים, שצריך ללמוד איך להתנהל בו.
גם מבחינה חברתית, שני הצדדים יכולים לתרום זה לזה יותר. "עניי עירך קודמים", גורס התנ"ך, השאלה היא מי בדיוק הם עניי עירך. תל אביב היא בהחלט עיר שיודעת להירתם למטרות חברתיות. הנה, ראו את העובדים הזרים, או את "מרק לוינסקי", הפרויקט המופלא שמאכיל פליטים מורעבים שקופאים מקור בגינת לוינסקי במהלך החורף ובכלל. לו היו תושבי תל אביב מגייסים ולו מקצת מהאנרגיות האלו גם לטובת התחברות והתגייסות לטובת אחיהם הפריפריאליים - ולהפך - אולי הייתה כאן מדינה קצת יותר נחמדה.
אפילוג
"אינדיקאט" הוא מרכז חדש לסדנאות תסריטאות בתל אביב, שיזמה והקימה עדי זינגר-חוגרי, אישה שקומתה הזעירה וקולה הדק מסתירים מאחוריהם נחישות, מקצוענות וחזון מגובש ונטול שמץ ציניות. הסדנאות מיועדות עבור יוצרים, במאים, תסריטאים ומפיקים, שמעוניינים לשייף את כלי הכתיבה שלהם או ללמוד כלים חדשים, וכן מיועד ליצירת שיתופי פעולה בין יוצרים, שמעוניינים לאחד כוחות ו/או להציג את הפרויקטים שלהם בפני מפיקים בתעשייה.
בשלב ראשון, מציעים ב"אינדיקאט" ארבע סדנאות שונות: פיתוח תסריט לסדרת טלוויזיה, פיצ'ינג, עריכת תסריט, ותסריטאות למתחילים - כולם מובלות על ידי תסריטאים ויוצרים בכירים ומנוסים בתעשייה. את הסדנה האחרונה, תסריטאות למתחילים, או בשמה החינני יותר לטעמי, "התחל כאן" - תנחה אמתכם הנאמנה, שזו אני.
במילים אחרות, אם יש לכם מליון רעיונות לסרט/סדרה ואתם לא מצליחים להתחיל להניח אותם על הדף (או על צג המחשב); אם אתם כבר כותבים ורוצים לסגל לעצמכם מיומנות כתיבה נוספת; אם יש לכם תואר ראשון בתקשורת/תיאטרון/אומנויות ואתם מסתובבים ב"שכונה התסריטאית" אבל רוצים גם לשכור בה דירה בכבוד - קרי, להתמקצע בתחום כראוי - אתם לגמרי מוזמנים להצטרף, או ליידע את מי שנראים לכם מתאימים. המקומות כבר כמעט מלאים, ובקרוב נצא לדרך. האמת? מרגש.
אני אוהבת את תל אביב. זה לעולם לא ישתנה. גם שנתיים של מגורים במדבר לא שכנעו אותי, שיש עיר יותר בועטת, מצחיקה, אכזרית, רעבה ותזזיתית יותר ממנה. בטח לא בישראל.
כשעזבתי, נדרתי ביני לבין עצמי, שלעולם לא אשמיץ אותה. לא בגלל שחסרות סיבות טובות. כולנו יודעים שלא חסרות. זה פשוט נראה לי קל מדי.
אני מכירה את התהליך הזה, שחווים לא מעט נוטשי תל אביב: הם מתאהבים במדבר, או בכפר, או ביישוב הקטן שלהם ליד הרי ירושלים, ודי מהר נהיים טיפוסים צדקנים ונודניקים, שנואמים בלהט על "אוויר צח ואיכות חיים" ותוהים "איך אפשר לחיות בתוך כל הרעש הזה?".
שיקפצו לי. מאז שעזבתי את תל אביב, אני אפילו נהנית ממנה הרבה יותר. בכל פעם שאני מגיעה אליה, היא יותר יפה, יותר אטרקטיבית, יותר מסקרנת. בביקוריי המוגבלים, הקצרים, אני יכולה להתענג על כל מה שטוב בה, מבלי לסבול מכל מה שמעצבן ומרגיז. רוב הזמן, אני מרגישה כמו מישהו שהגיעה למסיבת חתונה של האלפיון העליון, זוללת את כל הקוויאר והסשימי, גומעת את כל השמפניה המשובחת, רוקדת בטירוף עם כל הבחורים השווים - ואז חותכת הביתה, בלי להשאיר צ'ק.
לילה קשה, אה?
איך הולך הסודוקו? חנות בנווה צדק
יש סיכוי שלגדל ארבעה בוקסרים ביחד לא היה רעיון כזה טוב? גן מאיר
חצר תל אביבית מהסוג שמתחבא ומפתיע אותך ביופיו ברגע הכי לא צפוי
אבל עם הזמן, וכמעט נגד רצוני, הצטברו בי כמה תובנות פחות חיוביות על תל אביב. זה לא שחיפשתי אותן, כמו שהן פשוט צעקו את עצמן החוצה. "היי, שימי לב", הודיעו, ולמרות שממש ניסיתי - לא הצלחתי להתעלם מהן. זה נשמע כמו התנצלות, אני יודעת, אבל לא זו הכוונה.
לפעמים צריך לצאת החוצה מתוך עצמך, כדי להבין מה לא עובד. אנשים נוסעים להודו/דרום אמריקה/ניו-זילנד בדיוק בשביל זה: לקחת הפסקה מהחיים, להתבונן קצת מהצד. אם תרצו, אפשר להתייחס למצפה בתור הודו של תל אביב. אסתטית, הן אפילו קצת דומות. טוב נו, לא ממש, אבל הבנתם את הכוונה.
רק כשיוצאים מהעיר הגדולה, מסוגלים להתבונן עליה אחרת, ולהתייחס לראשונה - ובאופן ענייני - לכל הטענות שמושמעות כלפיה באופן תדיר. נו, אתם מכירים את הגבבה הלעוסה הזו: תל אביב היא בועה, כולם סמולנים שיושבים בבתי קפה ולא עובדים; התשקורת היא תל אביבית; כולם בעיר מסוממים ומזדיינים אחד עם השני. ועוד היד נטויה.
אז מה גיליתי?
* שהשפע של תל אביב מבלבל ומנוון
בתל אביב יש - או לפחות נדמה לך שיש - הכול. אף עיר אחרת בארץ לא מנצחת את היצע אפשרויות הצריכה של העיר הזו. אוכל, אופנה, תרבות, שווקים, יד שנייה, בילויים, ספורט - תוציאו כרטיס אשראי, מישהו כבר ימצא עבורכם תירוץ מספיק שווה לגהץ אותו. במדבר, לעומת זאת, אחד המונחים המרכזיים שמעצבים את חייך - לטוב ולרע - הוא ה"אין". אין רעש, אין פקקים, אין צפיפות. אבל באותה נשימה, גם אין קניונים ושופינג, אין מסעדות ובתי קפה, אין קולנוע ותאטרון.
קניון בתל אביב. באמת חשוב איזה? טוב, אז מרכז וייצמן
כלי קרמיקה בנחלת בנימין. לתיירים ותושבי חוץ בלבד
שוק לוינסקי. אחד מכל שלושה כלבים בפלורנטין משתינים
על השקים האלה
די מביך להודות, אבל בחודשים הראשונים מצאתי את עצמי גולשת באינטרנט ומחפשת על מה לבזבז את הכסף שלי. כשהכסף נגמר, סתם מילאתי טפסי הזמנה מקוונים באי.ביי ובאמזון ולא שלחתי אותם. די מהר הבנתי: אני פשוט חייבת לצרוך משהו, מתוך הרגל. אפילו כאן במצפה מצאתי מה לצרוך. דברים קטנים, טיפשיים, שאני לא באמת צריכה: שמיכת פליז מהסופרמרקט; תיק רקום מחנות יד שנייה; בושם מבית המרקחת. המעבר החד הזה, מהשפע האדיר של ה"יש", אל הריק העצום של ה"אין" - שיבש את כל המערכות ופשוט השאיר אותי בקריז.
ובפינת הנוסטלגיה - היינץ וקלוגס מציגים: הדור הבא של הצרכנות. האיש מאחור במעיל העור נראה לי חשוד, אגב
אבל מה שנחמד בהיעדר שפע, במיוחד כזה שנמשך לאורך זמן, זה שהוא מלמד אותך למצוא את סיפוקך בדברים אחרים, שלא כרוכים בצריכה. לבשל. להחליף בגדים עם חברות, או לקפוץ לחנות היד שנייה המעולה של אתי, שמחיריה נושקים לרצפה. לטייל. לקרוא. לעבוד בגינה. לעשות קומזיצים. חברים. סרטים. לבהות. וכן, לפעמים גם להשתעמם. כאילו שבתל אביב זה אף פעם לא קרה. בעצם, אני זוכרת היטב מה קרה, לא פעם, כששעמם לי: הלכתי לדיזנגוף סנטר, לשופינג.
אני גם זוכרת היטב את תחושת הריקנות שמילאה אותי, בכל פעם מחדש, אחרי מסע שופינג פרוע במיוחד. ואוהו, אני התמחיתי בהם: יכולתי לגהץ 2500 שקל בשעתיים, בלי למצמץ, במחי סיבוב אחר צהריים אחד בקניון. זארה, מנגו, אייץ' אנד אם, טופ שופ, ניין ווסט. חמישה תשלומים ללא ריבית. אולי שישה. לפעמים הבגדים נשארו בארון עם טיקט. לפעמים הם נלבשו פעמיים שלוש ולא יותר. לפעמים, אם קרה נס, הצלחתי לשמור על הקבלה, ואז להחליף ולקחת זיכוי, שאולי איבדתי, ואולי לא, ואם בכל זאת הצלחתי לשמור עליו - לעולם לא מצאתי משהו שאהבתי לפני שפג תוקפו.
ואז סיגריה של אחרי שופינג, ותחושה חמוצה של סתמיות, והידיעה שמחר יגיע טלפון מהבנק - או שלא, תלוי בכמה מינוס נמצא החשבון - אבל בעיקר, משהו עמוק יותר שמכרסם למטה, עמוק בשיפולי הבטן, ולא יכול שלא לתהות:
האם זה באמת מה שאמור לשמח אותי? לשדרג את הסלולארי שלי מדי חצי שנה? לטוס לחו"ל מדי חג? לרכוש אייפד מזורגג? מכונת אספרסו מדונדשת? ובכל זאת אני קונה, וחברותיי ומשפחתי גם. וכולנו משווים, ומתייעצים, ומבררים איפה כדאי יותר. למה? מתי הפכנו לאנשים שכל מה שמעניין אותם זה לקנות משהו? מתי האפשרות של ל א ל ק נ ו ת נהייתה אופציה לא רלוונטית?
מייבש כביסה. חבר משפחה
אני לא אומרת: חפצים זה כיף. זה נעים, ומקל על החיים משמעותית - רק זה כשלעצמו עשוי להסב שמחה מסוימת. אבל מי מכם יביט באלבומי התמונות שלו בעוד כמה שנים, ייאנח, ויגיד לעצמו: "אח, איזה מהמם היה המייבש הזה, אין דברים כאלה"? חפצים הם כולה חפצים. לא אנשים. לא זכרונות. לא חיים.
תחשבו על זה. מתי אתם שמחים? באמת באמת שמחים? ברגעים הכי גדולים - והכי קטנים - של החיים. למשל, כשנולד לכם ילד. כשהתחתנתם. או לחילופין - בשקיעה מקסימה על חוף הים, או בבקתה קטנה בהרים בחו"ל, או סתם בבית עם מישהו אהוב. מתי בפעם האחרונה רכישה של מייבש כביסה אשכרה גרמה לכם שמחה טהורה ומשכרת? מי מכם מצא את עצמו הולך ברחובות שיכור מאושר, ומהרהר לעצמו: "יש! מייבש!" אם כבר, זה דומה יותר לסיפוק נעים ורובוטי, מנותק, שצף בתוך המוח, כמו לסמן וי.
לא אגיד לכם שאני לא נהנית משופינג מדי פעם. שופינג זה תמיד כיף. השאלה כמה ואיפה. נניח, כשאני נכנסת לעזריאלי היום, נהיה לי רע. האמת, תמיד רע לי כשאני בעזריאלי. זה הקניון הכי קלאוסטרופובי, חנוק ולא נעים שאני מכירה. אחרי שנתיים במדבר, להיכנס לתוך היכל הצרכנות המטורף הזה, זה כמו לקבל פליק משטר של מאה דולר על שתי הלחיים. האורות צועקים, הרמקולים נובחים, האנשים דוחפים, החנייה מבלבלת. תוך חמש דקות נעלם כל חשק לקנות משהו, וגם כשיש - האפשרויות כל כך רבות, שאני הולכת לאיבוד. התוצאה: אני ממעטת ללכת לקניונים, אם בכלל. כשאני כן הולכת, אני יוצאת משם אחרי שעה. כל פרק זמן ארוך מזה, אני פשוט חוטפת כאב ראש.
עזריאלי. מפחיד
אני לא רוצה 200 אופציות שמתחרות על הארנק שלי בצעקות. אני לא רוצה גם וגם וגם וגם וגם. לא רק בגלל שאין לי מספיק כסף לצרוך את כולן - אין לי כסף לקנות אף אחת מהן, אבל ניחא - אלא כי מספיקות לי שלוש-ארבע אופציות, חמש מקסימום, וזה יופי. זה הרי אף פעם לא נגמר, לא? הצרכנות מזינה את עצמה, ללא הפסקה. שהרי בחודש הבא תירכש חגורה שתתאים לשמלה החדשה, או גדאג'ט משלים לגדאג'ט מהחודש שעבר, וטרנינג שלא משלים כלום אבל יירכש סתם כי הוא היה נוח וזול, וכי היד כבר מושטת באיזו אוטומטיות קהת חושים אל הארנק, ושולפת משם את כרטיס הפלסטיק, שכבר דהה בחלקו מתנועת השיוף המאונכת הזו, שאמורה להסב איזה עונג שלא ברור מהו, אבל הוא אף פעם לא מחזיק מעמד מעל 60 שניות גג.
ההפסד המשמעותי של השפע הוא לא רק במירוץ הצריכה שהוא כולא אותך בתוכו, אלא בכך שהוא מסרס את האפשרות לגלות שמחה, הנאה וסף ריגוש שהם פשוטים, צנועים, סבירים. קשה מאוד להתענג על פרוסת חלה מהסופרמרקט עם חמאה של תנובה בעיר שבה אפשר לרכוש חלה צרפתית אורגנית מ"לחמים" ולמרוח עליה חמאה הולנדית מיובאת. הנפש לעולם לא מסופקת. תמיד מחפשת את הטעם החדש, חותרת אל העונג הבא. אז במקום להמשיך הלאה, אולי הפתרון הוא לפעמים דווקא להסתפק במועט מבחירה. כי על אף שהחלה השנייה תהיה בריאה, פריכה ומשובחה יותר, וגם יקרה פי שש, לחלה של הסופר יהיה טעם אחר: גרוס, בסיסי, לא בריא בעליל. טעם שיש בו המון המון שמחה.
* שלמרות הכל,אין על חוף הים של תל אביב
כן, ברור שיש חופים יותר יפים בארץ. יותר נקיים, שקטים, פראיים. פחות מבותרים בגסות על ידי פרוייקטי נדל"ן חמדניים. אבל דווקא החופים הקטנים, הרועשים והדחוסים של תל אביב, על גבם כל משתזף נלחם כדי להשיג לעצמו פיסת חול פנויה, בזמן שהמצילים המתחכמים חופרים לך במוח ובקבוק בירה עולה בקיוסק 25 שקלים, נתפסים בעיניי היום כאחד המקומות הכי חינניים בעיר.
כאן אין הבדלי מעמדות: כולם שווים, חולקים ג'וינט ופירות חתוכים, מחליפים שמשייה מיותרת במחצלת פנויה. ברור לכולם, שלאף אחד מהם אין זכויות יתר על משאב הטבע החינמי הזה, כי כל איש ואישה נמצאים כאן מסיבה אחת ויחידה, זהה ומאחדת: הרצון הבסיסי, הקמאי, להיות קרובים למקור מים טבעי.
דייגים, שמים מסנן קרינה?
חוף גורדון בשנות הארבעים
שבת ביולי
תצלום של גיל ירום
יש סיבה שכל התיישבות אנושית מתרחשת תמיד ליד מקור מים. לא רק בגלל ששום דבר חי לא יכול להתקיים בלעדיהם, כמו בגלל שמשהו בנשמה קצת מתייבש ומצטמק כשגרים רחוק מדי ממים. לא ידעתי את זה, ולכן לא יכולתי להעריך עד כמה אתגעגע לחוף ים. במיוחד כיוון שכשגרתי בתל אביב, לא הייתי מאלו שהולכים אליו כל יום, וגם לא כל שבוע או אפילו כל חודש. אבל הידיעה שהים נמצא שם, שקיים בעיר כיוון אוויר שפתוח אל המערב, וגלים שעוגבים על חול, ולחות סמיכה שמזכירה את נוכחותו של הים כל הזמן - די בה כדי ללחלח את הנשמה מבפנים.
לא שאין מקורות מים במדבר. יש ויש. אבל הם נדירים ולא תמיד נגישים. הייתה בריכה טבעית מדהימה ביופיה במחצבה, אבל היא יבשה. כשיש עונה גשומה, בורות לוץ (לא רחוק מבה"ד 1) מתמלאים, וכיף שם. ישנו גם מעיין עין עקב ליד שדה בוקר, כעשרים דקות מכאן. וישנו, כמובן, הים באילת - שלא לדבר על סיני - מרחק שעתיים גג מהבית. וגם - אם כבר בענייני מים - שתי בריכות עירוניות, אחת מהן ממש מעולה. אבל אף אחת מהאופציות האלו לא תשווה לאפשרות לרדת מהבית שלך, עם מגבת על הכתף ונגן מוסיקה, לצעוד רבע שעה, ולתפוס לעצמך פיסת חול מפוייחת מול הגלים.
* שאדיבות היא לא לבביות (או: כן, תל אביב מנוכרת)
הייתי צריכה לצאת מתל אביב ולגור כמעט שנתיים במצפה כדי להבין, לראשונה בחיי, שאורח החיים העירוני מזגג אותך. את כלל לא מרגישה שאת מצופה בזיגוג הזה, כיוון שהוא מאוד דקיק, שקוף וצונן, כמו חלונות כפולים, אך הוא מקים חיץ בינך לבין העולם. זה חיץ של אדיבות נעימה, מעט קרירה, מעט מתנשאת. אדיבות תל אביבית.
אין לירושלמים, או לחיפאים, את האדיבות הזו. היא שמורה לתל אביביים בלבד. אישית, מעולם לא חשתי בה לפני כן. אפילו התקוממתי כנגד כל מי שטען שתל אביביים הם לא נחמדים. אבל הנה, הפעם זה קורה גם לי, הרגע המייבש הזה. אני נכנסת לבית קפה תל אביבי ("הנרייטה") בסוף נסיעה ארוכה היישר ממצפה רמון, האנרגיות עדיין מדבריות, הקצב איטי, הלב פתוח ושמח. "אהלן", אני מכריזה בקול מתרונן, שמתגלגל בכל רחבי בית הקפה. כל המלצרים, ארבעה במספר, מרימים אלי עיניים תמהות, מחליפים ביניהם מבטים. "היי", עונה בשקט מאופק אחת מהם, מתולתלת עם גשר על השיניים. היא נחמדה אבל לא בצורה מוגזמת, שחס וחלילה לא אתבלבל ואחשוב שהיא ממש שמחה שבאתי. אני מסתכלת עליה ונזכרת: שכחתי, הפאסון. לא יותר מדי לבבית. לא יותר מדי משוחררת. כמו חלונות כפולים, ציפוי הדאבל גלייז מצנן באופן מיידי כל מגע שחורג מתקשורת אנושית אסופה ומנומסת, שיש בה מרחב בטחון גדול בין אדם לאדם. אני מלקטת את עצמי ביעילות. "נכון שאת מביאה לי מאפרה?" אני מחייכת אל המלצרית, משפיטה אותה במתיקות חצי-מתנצלת, מסמנת לה שהתאפסתי, ובעיקר מזכירה לה מי פה הייתה תל אביבית לפני מי.
חלונות בזיגוג כפול. יעיל מאוד אם גרים מעל שוק לוינסקי. פחות יעיל בתקשורת עם בני אדם
מי שגר בתל אביב, עושה את זה (גם) כי הוא רוצה את הפרטיות והמרחב שלו, להיטמע בתוך ההמון ושאף אחד לו יתעלק לו על הנשמה. תל אביביים רבים היגרו אליה כדי לברוח מהשעמום, המחנק והבינוניות של ערי הלוויין, היישובים הקטנים, הקיבוצים והמושבים, להמציא את עצמם מחדש, בלי עבר ובלי דעות קדומות. בחירה לגיטימית, כמובן. אבל לאווירת ה"קחו ממני צעד אחד אחורה בבקשה" יש גם מחיר. כי הריחוק האדיב והצונן הזה, בין אדם לאדם, ההקפדה הכל כך חמורה על שמירת מרחק - יוצרת גם חוסר פרסונליות.
אבל את יכולה לשלם בחריימה. מניסיון, זה עובד!
קחו את באר שבע, למשל. עיר די מכוערת, לצערנו, אבל אנשים נחמדים בטירוף. אין אצלם דבר כזה, לכבד את הספייס של האחר. לא שמעו על הקונספט. במילים אחרות, בקשי מבאר שבעי הוראות הגעה לקניון שליד התחנה המרכזית, והוא לא רק יסביר באריכות, אלא גם ישרטט מפה, ישאל מה בדיוק את צריכה בקניון, ויידחף לרכב שלך כדי להראות לך בדיוק איפה זה. לפעמים זה מצחיק, לעתים זה מעיק, אבל זה כל הזמן מאוד פרסונלי, מחוייך ובגובה העיניים. אף אחד בבאר שבע לעולם לא יענה באדישות: "ישר ושמאלה, ותשאלי שם".
(המשך בשבוע הבא)
* הערת מערכת בחמישה חלקים:
5 סיבות לכך שאני לא כותבת פוסטים בתדירות גבוהה יותר:
- כי אני כותבת לאט. תמיד כתבתי לאט, גם כשעבדתי ב"מעריב". להגנתי אומר, שאף על פי כן, מעולם לא איחרתי לדד-ליין. או לפחות הזהרתי לפני כן. את מועדי ההגשה של הכתבות שלי קבעתי מראש למאוחר ביותר שאפשר. כשהעורכים התלוננו, אמרתי שאפשר להקדים, אבל אז אאחר בהגשה, ואני לא מאחרת דד ליינים, אז חבל. הלוואי שהייתי כותבת מהר יותר. היה קל יותר לכולנו. במיוחד לי. לפיכך, בתשובה לשאלותיהם של כמה וכמה מקוראי הבלוג הנאמנים, זו (אחת) הסיבות העיקריות לכך שהפוסטים מאחרים להגיע מדי פעם.
- כי אני מנסה להתפרנס בין לבין.
- כי אני עצלנית.
- כי אני עדיין מתרגלת לעובדה שיש לי בלוג, וגם די מתקשה עם התמונות (די! באמת? לא ניחשתם, נכון?)
- כי יש לי חיים.
ואף על פי כן, תודה שאכפת לכם, ותודה שאתם רוצים ממני יותר. אני מבטיחה להשתדל.
* לזרוק בדלי סיגריות על המדרכה
מעולם לא היססתי להשליך בדלי סיגריה על מדרכה תל אביבית. אני לא גאה בזה, אבל זו האמת. פלורנטין, שם התגוררתי, שברה בכל פעם מחדש שיאים של לכלוך והזנחה:
פחי האשפה העירוניים תמיד עלו על גדותיהם מרוב תכולה וחתולים, שכנים העיפו זבל מהגג ישירות אל הכביש, צואת כלבים התגבשה בערימות, ארגזי סחורות ריקים נערמו בפתחי החנויות, שברי רהיטים מעופשים נזרקו מדירות - לפעמים הייתי צריכה לצעוד על המדרכה בריכוז גדול, כדי לוודא שאני לא מבוססת בתוך שלולית, משתפדת על מסמר או סתם גוררת אחרי זנב של סלוטייפ, שנדבק לסוליית הנעל בערמומיות ומתלווה אליי במשך שלושה רחובות רצוף.
אחח, איזה כיף היה (תמונה: thephotoholic/freedigitalphotos.net)
באווירה הזו, לא חשבתי פעמיים לפני שנפטרתי מבדלי סיגריות - לעתים בהטסה ציורית, לפרקים במעיכה דרמטית - לאן שבא לי. ממילא מטונף כאן, וכשלאף אחד לא אכפת - למה שלי יהיה?
ואולי בכלל הגיע הזמן לייצר בדלים מתכלים
אבל פתאום, כאן במדבר, לא נעים.
הוא יישאר שם, הבדל הטיפשי הזה - אני מהרהרת בזמן שאני מועכת את הסיגריה לתוך החול - מתלבטת אם להשאיר אותו קבור שם בדיסקרטיות או לקחת אותו איתי - ולא יתכלה לעולם, במשך 60 אלף שנה לפחות, והכל בגללך.
משהו מגונן להפתיע צומח בי. הקרקע המדברית הגלויה, הנקייה, נפרשת לפניי כמו עור קורן וצח - לא בתולי כשל נערה צעירה, אלא מטופח ושמור, כשל אישה עתיקה ואצילית, מעוררת רצון כמעט בלתי נמנע להגן עליה. כל בדל נראה לעין, מכתים את הנוף כמו שומה סרטנית מכוערת.
מדבר. לא נעים להרוס. (תמונה: thephotoholic/freedigitalphotos.net)
אם המדרכה המפויחת נוצרה כדי לשרת את הולכי הרגל, הטבע הוא בריאה פשוטה ושלמה, ואת היא זו שמתארחת.
ואני אורחת מנומסת.
אז מחוסר נעימות, פשוט כך, אני מוצאת שאני מתחילה לכבות ולאסוף את הבדלים - לתוך טישו, לתוך שקית, ובעת מצוקה - אפילו לכיס המכנסיים ולתיק היד, שמתמלאים בבדלים מעוכים.
כל כך נקי פה, וגם יפה, ומסביב ישנם המון אנשים שעובדים נורא קשה כדי לארח אותך, ובצורה הכי נעימה שאפשר: פקחי רשות שמורות הטבע, ועובדי מועצות מקומיות, ואנשי תיירות, ונהגים, ומסעידים.
אז אני, מה כל כך דחוף לי, לזרוק דווקא כאן ועכשיו את בדל הסיגריה הטיפשי שלי, על רצפת הבית שלהם, במקום שבו הם חיים ואותו הם מטפחים במסירות כל כך אדוקה?
ולפני שאני שמה לב, אני נהיית האישה המשונה הזו, שאוגרת עשרות בדלי סיגריות מעוכים בכל מיני מקומות, ושאימא שלה שואלת אותה מתי התיק שלה הפך למאפרה.
להן בטוח יש מאפרה
* ללכת על עקבים
יש נשים שיצעדו בנעלי עקב בכל מחיר. הרים, עמקים, חולות טובעניים ומשטחי עץ לולייניים - את כולם הן צולחות בדילוגים על סטילטו של 12 סנטים לפחות. אני מצדיעה להן. באמת. לא רק בגלל שהן לא מוותרות על השואו בשום מחיר, אבל בעיקר, כי יש להן שרירי רגליים פנומנליים - שניים רק לאלו של אצן אולימפי. האם ניסיתם לצעוד פעם בטבע בנעלי עקב? מדובר, ללא עוררין, בספורט האנאירובי הקשה ביותר שתוכלו לבצע, פלוס הבטחה מלאה לכאבי גב. מספיק קשה לצעוד כאן במדבר גם סתם בנעלי ספורט.
יש כזה במידה 43?
אשר לשאלתכם שלא נשאלה: למה אני צריכה ללכת על עקבים אם אני ממילא כזאת גבוהה? - מעולם לא שאלתי אנשים נמוכים למה הם מתעקשים לנעול נעליים שטוחות. אישה אוהבת לנעול מדי פעם נעלי עקב. זה מגיע עם רחם, כנראה.
גם טרם התברר לי לאן בדיוק אני אמורה לצעוד בנעלי העקב האדומות והמקסימות שלי מניין-ווסט, נניח? הלוא מלבד אלפקות וזכרים אקראיים, אין את מי להרשים כאן, ואף לדפוק הופעה אין לאן. השואו הכי לוהט שמוצג בסופשבוע הקרוב במועדון הג'ז המקומי - מקום הבילוי היחיד כאן - הוא של חבורת "בים בם בום". יש לי תחושה שיקבלו אותי שם גם בסניקרס.
* לתחזק את חיות הבית
ניתן בהחלט לומר, כי בעת מגוריו בתל אביב, היה הכלב שלי מטופח יותר מניקול ראידמן. בכל שלושה חודשים הובא אחר כבוד למספרה של נרדה ברחוב יורדי הסירה, שם נחפפו תלתליו ונגזזו ציפורניו, ובין לבין אף חטף בקביעות את כל הזריקות הנחוצות, אשר ניתנו לו במו ידיו של הווטרינר הבכיר ביותר בעיר. בנוסף, נהג העכברוש המפונק לנשנש מזון פרימיום, להתפנק בצעצוע חדש מדי שבועיים ולבקר תדירות בחוף הים, כדי לחלץ את עצמותיו התזזיתיות.
חצי השנה הראשונה: הכלב בגרסתו המפונפנת, כולל הקפוצ'ון שדודה מילי שלחה מניו יורק
כעבור שנה במצפה: הכלב מפתח ארשת של ערס דרומי מצוי
במצפה רמון, לעומת זאת, אין ווטרינר, וזאת על אף שיש כאן יותר כלבים מתושבים. מצד שני, גם אין כאן רופא בלילה - ואני מתכוונת לרופא של בני אדם, כן? - אז מה יש להתבכיין על ווטרינר.
היה וקרה אסון ובכל זאת עליכם לחוש לווטרינר, הקרוב ביותר נמצא בקיבוץ משאבי שדה, מרחק זניח של שלושת רבעי שעה נסיעה ברכב. ואם אין לכם רכב, פשוט תתפללו חזק שהכלב שלכם יהיה מאוד מאוד בריא.
על מספרה של כלבים, בטח ניחשתם, בכלל אין מה לדבר.
כיום: הכלב אדיש, מטונף ורופס, והחתולה שולטת בו ביד רמה
לפיכך, הפך הכלב די מהר לגוש מאובק, מזוהם ומצחין - וגם נטול חיסון אחד, שכבר אמור היה להינתן לפני לפחות שלושה חודשים. בהמשך, שונמך למזון כלבים נחות מהשופרסל (המשלוחים מחנות החיות בשדה בוקר יקרים להחריד), ובמקום צעצועים חדשים, הוא נאלץ להסתפק בלהטריד את החתולה - אשר ממילא נולדה וגדלה כאן, ולפיכך טרם הספיקה לפתח סטנדרטים אורבניים אנינים. קשה לי לומר שזה מטריד אותו. או אותה. למעשה, נדמה לי שהם מבסוטים לאללה.
* לסבול בשביל להיראות טוב
אישה עירונית מוכנה לסבול יותר בשביל להיראות טוב. היא מוכנה ללבוש שמלת מיני עם גרבונים גם בלילה גשום ומשכנעת את עצמה שתתחמם כבר בהליכה. היא תצא מהבית בלי מעיל כדי לא להיראות שמנה מדי, ותחזור עם דלקת ריאות. היא תתעקש ללבוש סקיני ג'ינס שעושים לה ישבן יפה גם כשהיא הולכת לארוחת ערב בת 13 מנות, ותנעל סנדלים שגומרים לה את כפות הרגליים אם זה מה שמתלבש לה פיקס עם השמלה. ככה זה, הכי חשוב להיראות טוב, להקרין את הדבר הנכון, לשדר את האישיות המדויקת. יש תחרות קשה שם בחוץ, ואת צריכה להשתמש בכל כלי הנשק שיש לך.
לא שבמצפה אין תחרות - תתפלאו לגלות כמה נשים יפות, עצמאיות, חכמות ופנויות גרות כאן - אבל חוקי המשחק שונים.
ראשית, צורת הלבוש הרבה יותר פרקטית: כאן, אם תצאי מהבית בלי מעיל בחורף, רוב הסיכויים שלא תחזרי אליו בחיים, ולמחרת נמצא את גופתך הקפואה מוטלת במדבר, כששועלים מנשנשים אותה. תנו לי להבהיר לכם משהו: זהו מדבר. לא סתם קר כאן - קררררררר כאן. העצמות שלכם טרם קפאו כמו שהן יקפאו כאן בחורף.
התפקיד העיקרי של בגדים כאן הוא לחמם, כמה שיותר. הלהיט: כובע עם מגני אוזניים, שגורם לך להיראות כמו רלף קליין המנוח. יש גם צעיף-צווארון מפליז, שאפשר למתוח אותו על הפרצוף, ואז את נראית כמו מחבלת מג'סר א-זרקה. הוסיפו לזה סוודרים בשכבות, מעילים וכפפות - וקיבלתם דובון אכפת לי קטן ונוטף סקס אפיל.
עוד כובע צמר טיפשי. לא אליו התכוונתי, אבל מה זה משנה
עניין נוסף: מצפה היא עיירה קטנה. כמו שכבר ציינתי, אין את מי להרשים. את אותם אנשים שתפגשי בסופר, תפגשי גם בבנק, בקופת חולים ובבריכה. וכולם ילבשו בדיוק את אותו הדבר: טרנינג. זה לא תמיד אסתטי, אין מה לומר, אבל תחשבו על הצד החיובי: אתם באמצע המדבר, בשום מקום, אף אחד לא רואה, אף אחד לא שופט, ולאף אחד לא אכפת. כל האנשים מסביבכם שמים קצוץ בפיתה על מה שהם לובשים. אפשר לשחרר, ממש לשחרר, את כל העניין הזה של איך אתם נראים. לא בקטע של להזניח את עצמכם חלילה, פשוט לא לעבוד בזה. יש בזה משהו נעים, לדעת שכבר לא צריך לחשוב 30 פעם לפני שיוצאים מהבית. שזה לא משנה. המון המון מקום ואנרגיה מתפנים בתוך הראש.
זה נורא פשוט: דמיינו שעכשיו יום רגיל בתחילת אוגוסט, ואתם עושים את כל מה שאתם עושים ביום-יום - סידורים, סופרמרקט, להקפיץ את הילדים לחוג, אחר הצהריים בפארק, לעמוד בפקקים, מה שזה לא יהיה - ולאורך כל הזמן הזה, אתם לא מזיעים בכלל.
חם לכם, זה כן, אבל היי - בכל זאת אוגוסט. מה גם שהחום הופך נסבל הרבה יותר, כשלא מתלווים אליו אגלי זיעה שזולגים במורד הגב, הכתפיים או הצוואר, וכשאין לך רצון להתקלח בכל שנייה נתונה.
וזה לא שכל כך סבלתי מזה קודם. כל עוד גרתי בתל אביב, חייתי בשלום יחסי עם עניין הלחות והזיעה, וקיבלתי את העסק כרע הכרחי. רק כשחזרתי לתל אביב לביקורים, התחלתי להבין באיזו טבעיות התרגלתי להיעלמותה של הזיעה, וכמה היא תרמה להעלאת סף העצבים שלי. האימרה השחוקה טוענת שאת לא מעריכה משהו עד שאת לא מאבדת אותו. כאן זה עובד הפוך: את לא מעריכה עד כמה סבלת ממשהו, עד שלא נפטרת ממנו.
* לזכור איך מגיעים ממקום למקום בתל אביב
העיר הולכת ומתפוגגת מזכרוני, ואני אפילו לא מבחינה בכך בזמן אמת. רחובות שנהגתי אליהם מתוך שינה, כתובות שצעדתי לכיוונן משחר ילדותי - נעלמות לאט לאט, דוהות כמו כתובת אדים על מראה באמבטיה. ופתאום זה תופס אותך, שאלות טיפשיות כמו: איפה זה רחוב שי"ר? יש כניסה ליהודה הלוי מהחשמונאים? באיזה צד של אבן גבירול ממוקם לחם ארז? והכי משפיל: לחנות בחניונים. מצד שני, אני מתנחמת בכך שאני כבר מצליחה להבדיל בין שמות הרחובות כאן במצפה, למרות שרובם ככולם - אלוהים יודע מדוע - מתחילים במילה "נחל": נחל כרכום, נחל ניצנה, נחל ציה, נחל ברק. כל כך הרבה נחלים באמצע המדבר - ואף טיפת מים. שחיתות, אני אומרת לכם.
* להשתתף באירועים של חברים
המון אירועים משמחים החמצתי בשנתיים האחרונות. כולל כאלו של חברים קרובים, וכאלו שבאמת רציתי להשתתף בהם: השקת הסדרה של נועה, ולהבדיל - הספר של יונתן. המסיבות של שרון ואייל. והכי הכי - החתונה של גבי ומאיר.
גבי ומאיר מתחתנים. מי שלא היה - כמוני - לגמרי הפסיד
זה העציב וציער אותי. ומצד שני, אני מניחה שאם הייתי עושה מאמצי-על, אולי הייתי מצליחה איכשהו להגיע, לפחות לחלק מהאירועים. אלא שאז הייתי מבלה את רוב חיי על קו תל-אביב מצפה רמון, ואיכשהו לא נראה לי שזה היה מסב לי - או לחברים שלי - שמחה כלשהי.
אני גרה רחוק. אין לי רכב. התחבורה הציבורית כאן גרועה. שלוש עובדות, שהופכות את ההתניידות מכאן לדי מסובכת. ואלו לא רק הקשיים הטכניים, כמו ההבנה שאני מרוחקת גם מבחינה מנטלית. אני לא זוכרת יותר איך עומדים בקוקטייל עם פאסון בסינמטק, או אפילו סתם בבר, ומנהלים סמול טוק. לא נורא, ממילא תמיד שנאתי סמול טוק. כל כך הרבה מאמץ בשביל שיחה כל כך חסרת משמעות. לא פלא שתמיד הייתי יוצאת מפרמיירות והשקות מותשת לגמרי, ורעבה. הרגשתי שהשקעתי יותר אנרגיה בפטפטת כמו-אגבית מאשר כשאני מנקה יסודי את הבית לפסח.
אני חיה בעולם שונה לחלוטין עכשיו, והיכולת להתחבר מתוכו לעולמי הקודם לא מופעלת בלחיצת כפתור. הקפיצה בין העולמות היא לא מובנת מאליה, ומעוררת לא פעם רגשות מעורבים: לפעמים געגועים עצומים - לאנרגיה המופלאה של תל אביב, למשפחה שלי, לחברים שלי, לאפשרויות, לזיכרונות, למי שהייתי. ולפעמים - בדרך כלל, האמת - אני נזכרת בכל מה שגרם לי להחליט שאני לא מאושרת מספיק בשביל להישאר כאן, למרות כל אלו.
* להתעדכן
בהתחלה עוד נשארתי מחוברת לתל אביב מכוח האינרציה: גלשתי מדי שבוע באתר האינטרנט של טיים אאוט, טחנתי שיחות טלפון בלתי נגמרות עם חברים, חרכתי כבישים בנסיעות למרכז בתדירות גבוהה יותר מנהג אגד וותיק.
אבל הבעיה עם ריחוק גיאוגרפי, שהוא אף פעם לא נשאר רק כזה. עם הזמן, הריחוק מחלחל והופך לניתוק. זו תחושה משונה, לא תמיד נעימה. בכל זאת, מדובר בעיר הולדתי, העיר שבה נולדתי וגדלתי, ושהכרתי בה את כל - טוב, לפחות את רוב - המועדונים, הברים ובתי הקפה השווים, ואת כל האנשים הנכונים, ואת כל כללי המשחק הדרושים. ועכשיו, פתאום, אני מתנהלת בה קצת כמו אאוטסיידרית שנשכחה מחוץ ללופ, נשרכת מאחור באיטיות גמלונית ומבולבלת, שחושפת את ערוותי.
מה, באמת? פתחו עוד קפה "תולעת ספרים" ליד מאז"ה? יש בר כזה, "לוציפר"? סגרו את "המחתרת"? לא היה לי מושג. אפילו לפענח את מנגנון ההשאלה של האופניים העירוניים בתל אביב עדיין לא הצלחתי. אני רק רואה כל מיני אנשים רוכבים עליהם ברחבי העיר, חגבים ירוקים-זוהרים על גלגלים, יודעים משהו שאני לא, מעודכנים.
אופניים להשכרה. אבל למה ירוק זוהר, למה?
אני נזכרת ברגע הזה, שבו החלטתי לעבור למצפה רמון.
יום אחד אכתוב עליו בפוסט נפרד, בעיקר כי זה רגע שאני עדיין מפענחת.
אבל אם לקצר סיפור ארוך, זה היה רגע שבו הבנתי, שזה לא משנה כמה ארוץ - לעולם לא אגיע לאן שאני רוצה, וכיוון שאני כבר נורא עייפה מכל הריצה הזו, אולי כדאי שאני אוריד מהירות ואתחיל ללכת. פשוט אצעד בדרך, לאט, במקום לרוץ אותה כמו משוגעת, למרות שהשרירים שלי כבר קרועים, והסחוס שחוק, ואין לי נשימה ונשמה.
הרי זו מהותה של תפיסת החיים, שעומדת בבסיסן של רוב הפילוסופיות והדתות: מהות החיים היא לא התאבדות על החלומות, התשוקות והמטרות שלך, אלא ההנאה מהדרך שאת עושה במהלך הניסיון להגשים אותן. זה לא משנה אם תצליחי או לא, משנה רק איך תעשי את הדרך הזו.
שיתקדמו להן, חשבתי בזמן שהבטתי בשלוש בחורות צעירות משחררות את האופניים הירוקים-בהירים במהירות קלילה ומדוושות לדרכן בנונשלנטיות, שגם לי הייתה פעם. אני נשארת כאן, בינתיים.
מדריך לעירונית מלידה, המנסה ללמוד להשתמש במעדר:
1. החזיקי את המעדר באמצע מוט האחיזה, ולא בקצהו - כי אחרת יכאב לך פרק כף היד בטירוף.
2. עדרי בתנועות קטנות טווח, ואל תניפי את המעדר גבוה מדי. זו אינה רקטת טניס, ואת אינך אנה סמשנובה (ע"ע שחקנית טניס בלונדינית וחטובה). זהו כלי גינון כבד, והמטרה שלך היא לתחח את הקרקע, ולא להגיש סרב חינני בחצאית מיני.
3. אל תעדרי באטרף כמו שאהידית, אלא השתדלי גם להביט מדי פעם על הקרקע שבתוכה את עודרת. את עלולה לגלות, למשל, שמרוב התלהבות, ניקבת צינור השקיה עם המעדר שלך. לחילופין, את עלולה גם לגלות שרצחת חסה צעירה ותמה, על לא עוול בכפה.
עונת הכלניות התחילה - והיא אחת הנחמות הגדולות
בחורף המדברי הנוקשה
4. אל תוציאי יותר מדי אנרגיה על ההתחלה. בקיצור, התייחסי לעידור כמו לשיעור התעמלות: אם מתאבדים על ההתחלה, נשארים נטולי אנרגיה באמצע, וסמרטוטיים לגמרי לקראת הסוף.
5. התעלמי מן הכלב האידיוט שלך, המתייחס למעדר כאויבו המושבע, ואף נוטה לארוב לו ולתקוף אותו בכל הזדמנות.
אחרי שנה וחצי שבה רוב הצמחים שנשתלו בה נפטרו בטרם עת,
מה שהצמיד לה את הכינוי "ערוגת המוות", היום היא מלבלבת
סוקולנטים (ע"ע צמחים שכוללים אחוזים גבוהים של מים):
עולם מסתורי, יפהפה ומסקרן
****************************************
את כל זה כמובן גיליתי עם הזמן, ובעזרת אילה.
אילה, ב-י' אחת, כי בקיבוץ, שם נולדה וגדלה, הקפידו על קוצו של י'.
היא שנאה אותו, את השם שלה, במהלך כל ילדותה. תמיד חלמה שיהיה לה שם אקזוטי יותר, מסתורי. ענ-בל, למשל. או אבישג.
ואילו אני תמיד מתווכחת אתה, וטוענת שקשה לי לחשוב על מישהי ששמה כל כך מתאים לה.
קלת משקל ותנועה, אנרגטית וחזקה, יפה ופראית - אילה היא כנראה האדם הכי שונה ממני, שאי פעם פגשתי.
ואף על פי כן, מהר מאוד נפשי נקשרה בנפשה כאילו היינו אחיות - עניין חריג למדי, בגיל שבו כבר לא עושים חברים כל כך בקלות.
נפגשנו בכלל בגלל הכלב.
חיפשתי מישהי שתטפל בו כשאני נוסעת לתל אביב, ושמעתי שבין עבודותיה, היא גם מטפלת בחיות תמורת תשלום. אחרי פעמיים כאלו, פונצ'ו (הכלב) והיא התאהבו עד כדי כך, שהוא המציא ריקוד שמחה במיוחד לכבודה, ואילו היא, מצידה, הודיעה שתשמור עליו בכל פעם שארצה, ומה פתאום כסף.
אילה היא חקלאית.
עד שהיא לא אמרה את זה בפעם הראשונה, לא תפסתי עד כמה זה נדיר. אישה, חקלאית.
לא בהכרח (רק) מהמקום הפמיניסטי, אלא כי זו אינה עבודה קלה או פשוטה, ובעיקרה זו עבודה גופנית מאוד, תובענית ומעייפת. אך אילה היא חקלאית בנשמתה. היא נולדה לאדמה ולצמחים. לשמש ולרוח ולמשימה הקשה, המעגלית והדוממת של עיבוד האדמה. ועל אף שאין לה, ולא הייתה לה מעולם, אדמה משלה, היא תמיד מצאה דרך להיות קרובה אליה.
היום, למשל, היא עובדת בחווה המגדלת צמחי מרפא ליד באר שבע. במקביל, היא גם בונה גינות לפני הזמנה, למדה קצת פארמקלצ'ר (חקלאות מקיימת) ובעיקר מטפחת את הגינה הביתית שלה, שהתפרסמה בתור הגינה הכי יפה במצפה רמון. לימודיה מעולם לא היו מסודרים ואין לה תעודות. ומי צריך תעודה כשמספיק להעיף מבט אחד בגינה הזו שלה - ספק ג'ונגל פראי ומרהיב, ספק הזייה מדברית מתעתעת - כדי להבין שהלב שלה פועם עמוק מתוך האדמה הזו, והיא משיבה לה אהבה כפליים.
אילה התחילה איתי מהדברים הבסיסיים ביותר, כמו שתילת צמח בעציץ - שני שליש אדמה, חופן קומפוסט, צמח, עוד קצת אדמה מלמעלה. לכסות, להדק - אבל לא חזק מדי - להשקות.
היא לימדה אותי להתבונן על האדמה: יבשה או לחה, מלאה שורשים או גרגרית, קלילה ונטולת חיים או כבדה ורוחשת חיפושיות וזוחלים. אולי להתבונן זו לא המילה הנכונה. כי באדמה לא רק מתבוננים, אלא קודם כל נוגעים.
חשבתי שזה ירתיע אותי: לגעת בידיים חשופות באדמה, להתלכלך, בקיצור. שיהיו לי ציפורניים שחורות מעפר, בגדים רטובים מזיעה ומים, סוליות מרובבות בוץ, סימנים על הרצפה, כלב עם פרווה מטונפת, שטיח עם סימנים. אבל לא רק שזה לא הגעיל אותי, לגעת באדמה, המפגש הזה אתה היה מפתיע בעוצמתו.
שכבתם פעם על האדמה? לא על מחצלת או מזרון בדואי, על האדמה עצמה? כן, אני יודעת שזה מלכלך את השיער והבגדים, וגם ברור לי שאני נשמעת כמו שאנטיפית מטורללת מהאשראם של רפיק, אבל אם ייצא לכם פעם לשכב קצת על האדמה - אז ראשית, כדאי שתוודאו שאין שם סלעים, כי אחרת נורא יכאב לכם בגב (שלא לומר, במקומות אחרים).
ואם יתמזל מזלכם ותמצאו משטח אדמה ישר ונעים, ותצליחו לשכב עליו לשעה קלה, תגלו שזה מרגיש קצת כמו שקע חשמלי. משהו זורם ממך, ואלייך, לא ברור מה, אבל זה חזק ונעים וממגנט. קצת כמו באזז של בירה, אבל כזה שמהדהד לך בתוך הנשמה. אף פעם לא האמנתי באנרגיות וכל זה, אבל כששכבתי על האדמה, הבנתי מהן. ה ר ג ש ת י אותן.
אילה. רחוק, מהגב. זה הכי הרבה שהיא הסכימה להצטלם, המעצבנת
*************************************************
אפרופו אדמה, אמרה אילה, צריך לבנות כאן אחת.
הבטתי בה בתמיהה. מה זאת אומרת לבנות אדמה? שאלתי, זה לא הדבר הזה, שנוצר באופן טבעי?
כדי לבנות אדמה באופן טבעי, הסבירה אילה, צריכים ליצור בה כמה שכבות חיים, שנרקמות זו לתוך זו לאורך זמן. הגינה שלך הייתה מתה במשך כמה שנים, וצריך לייצר מחדש חיים באדמה. השכבה הראשונה שניצור תהיה הכי עדינה, ובהתחלה יילך קשה, אבל עם הזמן האדמה תלך ותתחזק וגם הצמחים.
בקיצור, היא הזדקפה, אני צריכה לדעת שלא תישברי. אני מבקשת שתתחייבי.
פרצתי בצחוק. חשבתי שהיא מנסה לשעשע אותי. לתדהמתי, היא נשארה רצינית כמו קקטוס.
והאמינו לי, קקטוסים הם עסק רציני ביותר.
ואם לא? תהיתי.
אז לא בטוח שאני אוכל להמשיך לעזור לך עם הגינה.
באמת?
תשמעי, צמחים זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. הייתה תקופה שהייתי עוזרת לאנשים להקים כאן גינות, ובאיזשהו שלב נמאס להם, והם היו עוזבים את הגינות ככה, מייבשים אותן. ואז הייתי צריכה ללכת בכל מצפה, ולראות מלא גינות, שאני הקמתי, גוססות לאט לאט למוות. אז בשביל מה?
שתקנו קצת, מעשנות סיגריה של באמצע-העבודה-בגינה.
את צודקת, עניתי, אבל פתאום זה נורא מלחיץ אותי, כל המחויבות הזו. וזאת גינה ענקית.
אילה משכה בכתפיה ומעכה את הסיגריה לתוך העציץ של היסמין. בסדר, הפטירה וחייכה, תעשי מה שאת יכולה. זאת לא משימה, ואין מבחן בסוף. את אמורה ליהנות מזה, זוכרת?
כל כך הרבה צמחים מתו בדרך. ועדיין מתים, כל הזמן.
כל כך הרבה כשלונות קטנים, צמוקים, מעליבים ומייאשים.
להקים גינה במדבר, להקים גינה בכלל, זה עסק מאוד לא מתגמל. לפחות בהתחלה. תחשבו על זה כמו תוכנית חסכון. רק אחרי שנה-שנתיים, מתחיל להצטבר שם סכום שאפשר לעשות איתו משהו.
ועד שזה קורה, את רק רואה את הכסף מצטבר לאט לאט, לאט מדי, כמו טפטוף של אינפוזיה.
ובמקרה של גינה: זרעים של טאגטס וציפורני חתול שנובטים - אבל לא מתפתחים. ארטישוק וברוקולי שצומחים לתפארת - אבל לא מניבים שום תוצרת. במיה זעירה ומעוותת, שמניבה יחידת במיה אחת (!) ויחידה. צנוניות תקועות, יפות כרבולות, אבל פשוט לא גדלות.
ומצד שני, ישנן גם הפתעות: עשרות כלניות נפלאות, באלפי צבעים; תרד בריא ופריך וטעים; שובלים משתפלים של כובע הנזיר משכר; תפוחי אדמה בטעם חמאה; שיח פלפל צ'ילי לוהב, והחמניות, כמובן.
ולפני שהספקתי לשים לב, הפכתי לאישה הזו, שקמה בבוקר, ויוצאת מיד אל הגינה.
לפני צחצוח שיניים, או קפה, או שירותים.
מצטמררת מהקור המקפיא - וכאן הוא בלתי נתפס עוד מסוף אוקטובר - אני יוצאת לשם, כדי לנשום ולהבין ולראות מה חדש.
מטושטשת עדיין, אני פוסעת בין הערוגות, עטופה בשמיכת צמר, בוחנת מקרוב כל פרט.
השינויים הם לפעמים מינוריים עד מקרוסקופיים - נביטה ראשונית של זרע, עלה חדש של שתיל. ולפעמים הם דרמטיים - פרח ראשון שנפקח לעולם, פרי שהבשיל. אבל הם תמיד מתרחשים, השינויים האלו, בשנייה הסמויה שמתחמקת מן העין: רגע אחד לא שמת לב ופתאום התרחש הפלא הזה, מופע הקסמים של הטבע, והוא מרגש ומשמח בכל פעם מחדש, כמו שמחה של ילדה שנפעמת מלהטוט אדיר, ובבת אחת יש טעם. ליום הזה. לבוקר. לגינה.
תרד. טעים יותר מזה של פופאי, באחריות. וגם אורגני!
שלישייה סוערת בין כלניות, כובע הנזיר ותפוז סיני
*********************************************
אלוהים לבדו יודע איך התגלגלתי, ילדת פרברים רמת אביבית שכמותי, לגדל גינה באמצע המדבר - ולאהוב את זה ככה.
לעתים אני שואלת את עצמי האם זה מרד מאוחר של גיל ההתבגרות, או שסתם השתגעתי.
לעתים אני חושדת שאני פשוט צריכה אהבה חדשה.
יש מצב שכל התשובות נכונות.
ואף על פי כן, אני יודעת שבשלב זה של חיי, אינני רוצה להתרחק מן האדמה יותר מדי.
נולדתי, גדלתי וגרתי כל חיי בתוך בניינים סגורים, גבוהים ועירוניים.
בכלל לא ידעתי איך זה מרגיש, לגור על אדמה.
הכי קרוב שהגעתי לזה היה הקוטג' שבו גרתי ברמת אביב - נשמע עשיר, אני יודעת, אבל זה לא - שהיה למעשה בית קרקע.
הוא היה מוגבה מהרחוב בחצי קומה, ובכלל לא הייתה קרקע. הוריי ריצפו את החצר הגדולה, ובחלקה השני הניחו דשא. מסביב היו פרחים, כנראה גרניום, כמובן, ועץ או שניים שאינני זוכרת, והייתה גם גפן. זו הייתה גינה נעימה, פרברית מאוד, אבל אדמה לא ממש הייתה בה. ובכלל, איזו קרבה לאדמה אפשר להרגיש ברמת אביב, נו?
אינני יודעת אם הגינה שלי הייתה נראית ככה אלמלא אילה.
בלעדיה, אולי לא נכנסת לזה בכלל.
אבל אם ניכנס לארץ ה"אולי", אז לא נצא ממנה: כי אולי אם לא הייתי עוברת למצפה, ואם לא הייתה גינה, ואילה היא חלק ממצפה, ומהגינה, ומהבית, ומהחיים שלי, כאן.
אם להיות כנה, לפעמים אני כן מתרשלת קצת, למרות שהבטחתי לה.
היא גוערת בי בעדינות, וכשזה לא עוזר, היא מטפלת בגינה שלי בעצמה. ממילא יש לה כאן מניות, בדיוק כמו לי.
אבל רוב הזמן אני כן כאן. שותלת, מנכשת, משקה, עודרת.
זה לקח קצת זמן, אבל בסוף הצלחתי להבין:
זאת באמת לא משימה, ובאמת אין מבחן בסוף.
זו פשוט עוד דרך לשמוח.
