יום שבת, 7 באפריל 2012

אם את מתה, תעשי את זה בשעות היום



דרוש: רופא. כל רופא. גם ווטרינר יהיה טוב, אבל בשלב זה נתחיל ברופא של בני אדם. תנאי המשרה: מגורים ביישוב ציורי עם נוף למכתש, משכורת של 25 אלף שקל בחודש והערצה חרופה של כלל התושבים. דרישות סף: מומלץ שיהיה חתיך ופנוי, אבל בשלב זה נסתפק גם במישהו עם דופק וסטטוסקופ. התחלת עבודה: מיידית, עם אפשרות להקדמה.
לא שאין רופאים במצפה רמון. יש כאן מגוון – טוב, מספר – רופאים, חלקם אפילו מצויינים. הבעיה השולית היא שהחל בשעה שבע בערב, בכל יום, כולם הולכים הביתה, והיישוב נשאר ריק מרופאים. אם מישהו כאן חוטף התקף לב, נניח, בשעה תשע וחצי בלילה – הוא מוזמן חגיגית להתפגר כל הדרך לסורוקה בבאר שבע, כשעה נסיעה מכאן. אה, וגם לשלם 800 שקל על האמבולנס. "אז מומלץ שתחיי", אומרת חברתי אילה, שגרה כאן כבר 11 שנים, בבריאות מופלאה יש לציין, "ואם את מתה – תעשי את זה בשעות היום".
אבל לפעמים אדם לא מת, אלא פשוט נתפס לו הגב. במיוחד אדם מסויים, שנוהג להירדם על הספה הקצרה-מדי שלו, מול שידורים חוזרים של "הלוחש לכלבים". או אז, כשהוא מתעורר עקום וחיגר, האופציה היחידה שעומדת בפניו היא ללכת לאיליה האורתופד, איש אדיב וחביב להפליא, שמגיע רק בימי רביעי, לשלוש שעות, ושהמילה היחידה שהוא יודע בעברית היא "מרשם". "זאת לא האופציה היחידה", אומרת אילה, "את יכולה ללכת למרטין".
מרטין, מתברר, אינו מעסה חסון ומיוזע מקהילת העבריים, כפי שקיוויתי, כי אם אישה צרפתיה זעירה כבת 50, שאת שמה מבטאים במלרע – והיא בכלל אוסטיאופתית. "מה זה, מקצוע חדש?", מסננת אמי בקוצר רוח, "תבואי לתל אביב ונלך לאורטופד נורמלי". אני צולעת כמו כמו חמור זקן, ניסיתי להסביר, וזאת שיטת טיפול רצינית, אילה נשבעת שהיא עושה נסים.  
אלא שעושת הנסים, ע"ע מרטין, התגלתה כזמינה בערך כמו פטריית כמהין בערבות צרפת המוריקות. מתברר שהיא אינה נוהגת לענות לטלפון בבית. או לסלולארי. היא פשוט מאוד מאוד עסוקה, מרטין. במה היא כבר עסוקה?? נבחתי על אילה, היא מקריבה זבחים לאלי האוסטיאופתיה? במקום לקטר, תפסיקי כבר לישון על הספה, נזפה בי בתגובה. מה פתאום, התקוממתי, זו אחת הזכויות הבסיסיות שיש לאדם, להירדם על הספה בסלון שלו. מה הלאה, להפסיק לנשום?
אם כל כך חשוב לך, ענתה, תחליפי ספה. פחחחח, פלטתי, תשובה שלמעשה התכוונה להגיד: ספה חדשה? יש לך מושג איזה פרוייקט מטורף זה? גם ככה אף חברת ריהוט לא מסכימה לעשות הובלה עד למצפה. רק שאז בדיוק מרטין החליטה להרים את השפופרת, וביקשה שאבוא לבית חב"ד, כי "שם יש חדר של טיפולים". זה כולל זמירות שבת? התבדחתי. היא לא צחקה.
היא אישה זעירה וממוקדת, מרטין, דתייה שומרת מצוות, שיערה הכהה קלוע לשתי צמות ארוכות ודקות, ומכוסה במטפחת. פניה עירניות, חיוכה נעים. "קיוויתי אולי את מבטלת", אמרה כשנפגשנו לבסוף. למה, תהיתי, את צריכה ללכת לאנשהו? "no", נאנחה קלות בצרפתית, בעודה משכיבה אותי על מיטת הטיפולים, "אני תמיד מקווה מישהו מבטלת הטיפול. זה מלחיץ נורא".
אצל מרטין עדיין פורים, כך נראה, כי היא קיפלה אותי לכדי אוזן המן אנושית בכלל בלי להתבלבל. זה קצת הקשה עליי לדבר, או לחיות, אבל איפשר לה לספר לי איך עלתה לארץ מצרפת לפני כעשר שנים, השתקעה תחילה בירושלים, למדה הומיאופתיה ואוסטיאופתיה ופגשה את מי שיהפוך לבעלה. כשהגיעה למצפה, במהלך טיול שגרתי בדרום, הבינה מיד שכאן היא נשארת. בעלה הגיע אחריה, ובהמשך גם אחותה, שהיום היא ספרית כאן.  "בון", סיכמה לבסוף, אחרי שהתירה את גפיי מהסבך שבו קלעה אותם, "עכשיו יכאב יותר שלוש ימים, ואחר כך בסדר, ווי?". הנהנתי בצייתנות, וכמעט יצאתי מהדלת בשלום, כשבסוף זה תפס אותי. "ולא לישון יותר על הספה, דאקור?"
בדרך הביתה התחרו הכאב הפיזי והמרירות, מי ישתלט עליי מהר יותר. מאיפה אני אשיג עכשיו ספה? אני לא ערוכה לזה, נפשית וכלכלית. גם לא מתחשק לי להתחיל לשנות את כל הסלון שלי. וסליחה, אבל אני כולה בת 36, מה פתאום יש לי כאבי גב? "כי את פדלאה", אומרת אימא שלי, "אמרתי לך שאת צריכה לחזור להתעמל. ולמה כואב לך? חשבתי שהטיפול הזה היה אמור לעזור". הוא יעזור, אבל בהתחלה זה יותר כואב. "אני קובעת תור לד"ר קופלמן", הודיעה ביובש, "כל משוגנע קופ נהיה לי מטפל".
אבל לפעמים האמונה משתלמת, ושלושה ימים אחרי עמדתי מחדש על הרגליים, גמישה וחדישה כרקדנית. כשטילפנתי להודות למרטין, לא הצלחתי להתאפק. תגידי, העזתי, למה את גובה כל כך מעט?. שילמתי לה מאה שקלים. כבר אז זה נראה לי ממש זול, זול מדי, על טיפול שנמשיך לעתים גם שעתיים ובעיקר – התברר כאפקטיבי להפליא. "מאה שקל זה שיוויון", ענתה, "גם מי שיש לו וגם מי שאין לו יכול לשלם. בשבילי זה מספיק".
לאט לאט התחלתי להבין למה מרטין כל כך עסוקה. היא פשוט עובדת בטירוף. כל מצפה עומדת אצלה בתור - מאחרון הנרקומנים ועד בעלה של ראש המועצה. רק שכיוון שהיא לא ממש אוהבת לקבל מטופלים – זה מלחיץ אותה, כאמור – היא משתדלת לנער אותם ממנה כמה שאפשר. זה לא מצליח, כי התוצאות מדברות בעד עצמן. עובדה: גם מערכת הבריאות מיהרה לזהות את הפוטנציאל של מרטין, רק שהדיל האטרקטיבי שהציעה לה אחת מקופות החולים היה קצת שונה: תשלום של 25 ש"ח לשעה – למרטין, ו-250 ש"ח לשעה - למטופלים. "והייתי צריך לקבל מישהו כל 20 דקות", היא מחווה תנועת ביטול, "ואם הוא צריכה יותר זמן? אני זורקת החוצה?".
ככה נוצר מצב אירוני, שבמסגרתו מרטין לא מתפרנסת רק מהטיפולים שלה, למרות שהיא כנראה המטפלת המבוקשת ביותר באיזור. אומרים שהיא עדיין מבשלת עבור הישיבה התיכונית כאן, ובעבר עבדה גם בניקיון. אני לא בטוחה, אבל התביישתי לשאול. "בקליניק הכל יהיה בסדר", היא מצהירה, ומתכוונת לא לחברה הקוסמטיקה הנערצת, אלא למבנה ישן וקטן ליד ביטוח לאומי, שהמועצה החליטה להקצות לה, כדי שתוכל להפוך אותו לקליניקה מסודרת ולהתפרנס אולי, סוף סוף, רק מטיפולים.
אני חוזרת הביתה, מוציאה מהמחסן מזרון מתקפל, ממקמת אותו על הרצפה בסלון ומשתרעת עליו. כמה כריות, שמיכה, תנור חימום. נקודת המבט אל הטלוויזיה קצת נמוכה מדי, אבל בסך הכל, לא כל כך נורא. בשביל להירדם מול שידורים חוזרים, זה לגמרי מספיק. אני עוצמת עיניים וחולמת על רופא צעיר, יפה ומבטיח, עברית שוטפת מתגלגלת על לשונו. הוא מנסה למכור לי ספה.


התפרסם באתר "מאקו" בערב ליל הסדר:
http://www.mako.co.il/video-blogs-elian-lazovsky/Article-72a088b12687631006.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1363207701

2 comments:

  1. גם אני נתפסתי לא פעם בגלל סיזר מילאן, כנראה שהוא גם "הלוחש לשרירים".
    אבל פוסט משובח, לטעמי אחד הטובים שלך עד היום.

    השבמחק
  2. כנראה בגלל שהגב שלי הוא לא מספיק calm and assertive ;) ותודה רבה!! איזה כיף :)

    השבמחק