יום שלישי, 31 ביולי 2012

חצי אחריות


איך קרה שהכלב שלי הותקף באכזריות ובסוף יצא אשם

אחד החסרונות הגדולים בלגור במקום קטן הוא ההכרח לריב בנימוס. אם בתל אביב הייתי חופשייה לשחרר את עצביי על כל נהג אופנוע שחתך אותי בגסות ועל כל פוסטמה שעקפה אותי בנונשלנטיות בתור לקופה – בידיעה שלעולם לא אתקל בהם שוב – במקום קטן כמו מצפה אין לי את הפריבילגיה הזו. כל אדם שתתקוטטי עמו היום, יצוץ מול עינייך מחר, מחרתיים ועד תחיית המתים. רוב הסיכויים שהוא או היא אף גרים ברחוב לידך, וסביר גם להניח, שהוא, או היא, או שניהם, עובדים בבנק שלך. או בקופת החולים. או במועצה. או שהם סתם חברים של חברים שלך. לפיכך, הבנתי די מהר, מומלץ שאתנהג יפה. ועל אף שדי שנאתי בהתחלה את הזהירות הזו, שנכפתה עליי, אני מוכרחה להודות, שעכשיו היא דווקא די מוצאת חן בעיניי.

מצפה מקיימת איזון חברתי עדין, שמתנדנד בין מחנק לחופש. מצד אחד - מקום קטן, אוכלוסייה קטנה. מצד שני, המגוון האנושי הוא עצום, וכולל קבוצות קטנות ואינטימיות, ומאוד שונות זו מזו. כולן חיות, מתקיימות ושואפות לשגשג כאן, בעיירה זעירה, שלווה ואהובה, וכולן רוצות לחיות בטוב. אז אין ברירה, צריך להסתדר איכשהו. כל אחד מוותר קצת, מקטר קצת, מתפשר קצת. וזה בסדר גמור מבחינתי, בחיי. למרות זעפנותי הראשונית, אני יצור שוחר שלום בבסיסי, וממילא אינני מרבה לצאת מהבית. אלא אם כן נגמר הדיאט קולה.

אבל לפעמים קורה משהו חריג, שלא מאפשר לך להתפשר או לוותר. שנוגע בך במקום עמוק, כך שאינך יכולה לשתוק ולהיות מנומסת, למרות שאת יודעת היטב מה יהיו ההשלכות. דבר כזה קרה לי לפני כחודש וחצי, כשהכלב שלי, פונצ'ו, טרייר בן שבע, שאני קשורה אליו מאוד, הותקף על ידי שתי כלבות גדולות, כאן במצפה, ונפצע קשה. אני לא הייתי לידו, אלא בתל אביב. גם בעלי הכלבות שתקפו את פונצ'ו לא היו לידן בזמן התקיפה, אלא בחו"ל. חברים טובים – משני הצדדים - שמרו על הכלבים. ומזל שכך, כי אם הם לא היו מפרידים ביניהם בזמן, הכלב שלי היה מת.

לפונצ'ו נגרמו שני שברים – ברגל השמאלית הקדמית ובעצם הבריח - ושני קרעים בבשר, שהובילו לשני ניתוחים. בהמשך הוא גם חטף זיהום חריף עם חום גבוה וכאבים עזים, והיה מאושפז במשך שבוע. חברתי הבהילה אותו לתל אביב, שם הייתי, והוא אושפז שם. במהלך שבועיים, הייתי על קו מצפה-תל אביב – עד שהכלב חזר לאיתנו. הייתי מנותקת רגשית רוב הזמן. כשכן הרגשתי משהו, אם לומר את האמת, בעיקר רעדתי מכעס.
 
הכלבות שתקפו את פונצ'ו, כדאי לציין, לא היו קשורות ברצועה. למיטב זכרוני, אין להן אפילו קולר. הבעלים שלהם, מתברר, לא מאמינים בזה. הם מאמינים, אם הבנתי נכון, שחיות צריכות להסתובב חופשיות בטבע. גם פונצ'ו לא היה קשור ברצועה. אני לא מקפידה לקשור אותו כאן במצפה, וזה לא לעניין, ואני הראשונה להודות בכך. מצד שני, חברתי דווקא כן מקפידה לקשור אותו, כי הוא לא הכלב שלה, והיא מרגישה רגועה יותר ככה. הבעיה הייתה, שהיא פשוט לא הספיקה. היא עמדה בפתח החצר שלה, עם פונצ'ו ועם בנה בן התשע, שרצה לגלוש על סקייטבורד. כשניסתה לעזור לילד שלה להשיג שיווי משקל על הסקייטבורד שלו, לא היה לה מושג שהכלבות, שבדיוק חזרו מטיול במדבר ונעצרו בכניסה לבית ממול, עומדות לפצוח בדהרה מפחידה אל הכלב שלי, ולקרוע לו את הצורה.

בעלי הכלבים הם זוג צעיר עם תינוק, מוכר ואהוד בקרב חלק גדול מהתושבים כאן. לפני התקרית, יחסינו היו מצויינים והיינו מיודדים. לפיכך, למרות כל הכעס, השתדלתי לזכור שלא מדובר במפלצות. ששום דבר לא קרה בכוונה. שהם בטח מרגישים נורא עם מה שקרה. שדברים כאלו קורים לפעמים, ואין מה לעשות. כששבו מחו"ל, נפגשנו ושוחחנו פעמיים. השיחות היו רגועות וברובן אפילו נעימות. הם אמרו שהם כאן, ואינם בורחים מאחריות. בדיעבד התברר, שהם בהחלט לוקחים אחריות – אבל רק חצי ממנה. 

האשפוז, הנסיעות, התרופות, הכל עלה כסף. 3200 שקלים, לייתר דיוק. אני מציינת את הסכום הזה מסיבה מסויימת, ותכף תבינו למה. ד"ר עופר הירשפלד, הווטרינר הגאון והאהוב, ידע שכולם כאן אנשי מעמד הביניים, הכורעים תחת הנטל הכלכלי, ולפיכך טיפל בפונצ'ו במחירי עלות בלבד. ואף על פי כן, מתברר שבעלי הכלבות התוקפות לא מוכנים לשלם את כל החשבון, אלא רק חצי ממנו. 1700 שקלים, לייתר דיוק. חצי כסף – חצי אחריות.

חשוב לי לציין: בכל מקרה אחר, לא הייתי טורחת להקדיש לנושא הזה פוסט. הייתי פוטרת את כל העניין כסכסוך שכנים מכוער, ומחליטה ביני לבין עצמי אם מתחשק לי להילחם על הכסף ולתבוע (לפי שני עורכי דין שונים, לגמרי יש לי קייס), או שאני מחליטה לוותר, כפי שהחלטתי לבסוף. אבל מה שהטריף אותי כאן, מה שקומם אותי באמת – זו היומרה.

הזוג הזה, ידידיי לשעבר, מקדישים את חייהם לקידום הנושא של לקיחת אחריות בקהילה, בעולם, בין אדם לעצמו. הם מנהלים עסק שכל תכליתו היא ללמד את העולם לקחת אחריות על הסביבה ועל הטבע. דרך המזון שאנו אוכלים, הרהיטים שאנו משתמשים בהם ועד החיתולים החד פעמיים. הבעיה היחידה היא, שהאג'נדה הרוחנית והסביבתית הזו – שבאופן כללי, מאוד ראויה להערכה – מתגלה כסלקטיבית להפליא.

אני לא יודעת איך זה אצלכם,  אבל בעולם הבלתי רוחני והנחות שממנו אני מגיעה, כשכלב שלי תוקף ופוצע כלב אחר, אני ניגשת לבעלים, מתנצלת ואומרת: כל עלות הטיפול - עליי. לא בגלל שאני אדם נעלה ומושלם, וגם לא בגלל הכסף, אלא מתוך הבנה ברורה, שלקחת אחריות על משהו – במקרה זה, על בעל חיים - משמעו לקחת אחריות מלאה, כולל לתוצאות מעשיו.

עם כל הכבוד לרצון האוטופי והמקסים לגדל חיות באווירת חופש וטבע, בסופו של דבר, המציאות היא מאוד פשוטה וברורה: כלב, כל כלב, אינו חד-קרן קסום מארץ נרניה, אלא יצור שחי בקרב בני אדם וכלבים אחרים, ולפיכך נדרש להתחשב בהם. זה קצת מגוחך להגן על איכות הסביבה בחירוף נפש – אבל לזלזל באיכות חייה של הסביבה הקרובה ביותר אליך. אם אתם מגדלים כלב גדול וחזק, שעלול להיות תוקפני, ומאפשרים לו להסתובב חופשי ללא רצועה - אז סליחה, מי בדיוק לוקח פה אחריות? איזו איכות סביבה אתם מקדמים כאן, ועל חשבון מי? ומי מבטיח שהתקיפה הבאה לא תהיה כלפי ילד?

אחריות אינה מתבטאת במילים גבוהות ובנאומי ניו-אייג' מתגעשים – אלא במעשים. אבל בעולם הרוחניקי, מתברר, זה לא עובד ככה. למה? כי פונצ'ו התגרה פעם, לפני חצי שנה, באחת הכלבות שתקפו אותו - ולכן הן נוטרות לו טינה. כי אולי הוא חשף עליהן שיניים, אולי הוא נהם. הרי ברור שגם לו יש אשמה בסיפור הזה. "אתם צודקים", אמרתי, כשהטיעונים נהיו כבר ממש לא אינטיליגנטים, "אולי הוא בכלל תקף את עצמו?" הם לא הבינו את הבדיחה.

כל זה לא באמת הפתיע אותי. זו אינה הפעם הראשונה שאני עדה לאנשים רוחניים לכאורה, המגלים חוסר רוחניות מפתיע כשזה מגיע למציאות החיים - ובמיוחד כשהם נדרשים לפתוח את כיסם ולשלם. וזו, למעשה, הסיבה שבחרתי לכתוב על הסיפור הזה. המחשבה שאפשר למזער אחריות בהתאם לצורך, כמו שממזערים חלון בווינדואוז, פשוט שיגעה אותי, וגם הידיעה, שבסופו של יום, כל האג'נדות הרוחניקיות הנהדרות מתעופפות מבעד לחלון כמו ציפורים מבוהלות, והכל מסתכם בשורה אחת, קטנה ולאקונית: כסף.

מה שבאמת קרה פה, אם תשאלו אותי, זו שיטת "מצליח" קלאסית. נשלם חצי – ונקווה שזה יצליח. ואם לא – נראה מה עושים. פרקטיקה ישראלית נפוצה להפליא, ואם יורשה לי – גם מאוד לא רוחנית. במילים פשוטות יותר קוראים לזה בריונות. למה הזוג הרוחני בחר לשלם חצי מעלות הטיפול? לא בגלל האופן שבו הוא תופס גידול בעלי חיים, ולא בגלל אג'נדה רוחנית מעמיקה, אלא פשוט כי הוא חשב שהוא יכול. שבמאזן הכוחות בינינו, הוא יותר חזק, ואני אאלץ לבלוע את הגלולה המרה. במצפה מתגוררים, בין השאר, פושעים בדימוס. תרשו לי להניח שלו הכלב שלהם היה זה שנפגע – אף אחד לא היה מעז לדבר איתם ברוחניקית.

האם התנהלותי בפרשה הייתה מושלמת? ברור שלא. אולי אם הייתי תקיפה יותר מההתחלה, לא היינו מגיעים למצב הזה בכלל. אני אדם שקשה לו להביע כעס ולריב. בטח טעיתי בעוד כמה דברים, אבל היי, אני גם לא מטומטמת. אי אפשר לשווק לי את המציאות בתור משהו שונה ממה שהיא, רק כדי לא להתמודד איתה. לקחת אחריות – מעל הכול - זה לא רק לשלם, אלא בעיקר לשנות הרגלים מול הכלב: לקשור, לרסן, לשים מחסום על הפה, להימנע ממגע עם כלבים אחרים, להתעסק עם פרוצדורות לא נוחות ומרגיזות. ולמה לעשות את כל זה, אם אפשר בכלל להאשים את הכלב המותקף, ולהמשיך לנאום בלהט על איכות הסביבה?


אני לא יודעת איך הדברים היו מתנהלים אם כל זה היה קורה בתל אביב, מול זוג עירוני ובלתי רוחני בעליל. יש סיכוי טוב שהם היו בורחים מזירת האירוע, ולא היה לי בכלל עם מי לדבר. אני, מצידי, הייתי מסוגלת להיות  מנוכרת ואכזרית יותר, ולהתלונן בעירייה - שהייתה מכניסה את הכלבות להסגר. הכל יכול היה להיות קיצוני ורשמי יותר, אם לא הייתה כאן היכרות אישית ומגורים במקום קטן, שמרסנים את כל ההתנהלות מלכתחילה. אבל אנשים כוחניים, מתברר, יש בכל מקום מגורים.

יש בי אמונה גדולה בחיים שיש בהם רוח, אבל באותה מידה אני גם יודעת, שאדם נמדד בדיוק ברגעי מפתח מכריעים כאלו, בהם הוא נדרש להקרבות כואבות. ואם דווקא כאן, בנקודה הקריטית הזו, מגיחה מאחורי החזות הרוחנית מפלצת קפיטליסטית קטנה ומבוהלת, שתובעת את שלה באגרוף קפוץ - אז אין באדם הזה שום רוח. רק הרבה מאוד אוויר חם. ובאוגוסט, במדבר, בבית בלי מזגן – אוויר חם יש לי די והותר.


מיד אחרי הפציעה והניתוח הראשון


נ.ב: לטובת המתעניינים בשלומו של הפונצ'ו:
הכלב חזר לעצמו לחלוטין, תודה לאל, ואף חידש את הרגלו האהוב - לנבור בזבל ולחלץ ממנו טישואים משומשים ולחמניות עבשות. נשארו בעיקר צלקות. אני מנסה לשכנע אותו שהן נוצרו בקרב הירואי, במהלכו ניסה להציל את חיי, אבל לא נראה לי שהוא קונה את זה בינתיים. אולי בסוף הוא ישתכנע. או שאני אפנים שאני משוחחת עם כלב. מעטים הסיכויים לשניהם, האמת.

22 תגובות:

  1. קודם כל, כתיבה במיטבה. מוריד את הכובע.
    שנית, אכן מקום קטן. כמעט קטן מידי.
    שלישית, לכל מטבע שני צדדים, וצריך לשמוע גם את הצד השני. ממש הייתי נוקט כאן גישה עיתונאית ומזמין את הצד המואשם להגיב בצורה מסודרת. אולי אפילו בגוף הכתבה.
    ואחרון והכי חשוב- אני בעד שידידייך לשעבר ישובו להיות ידידייך דהיום, ותיישבו את הדברים על כוס שייק קר. אפשר אצלי בבית (לא להביא כלבים. בטי עשויה להתעצבן).

    ממש מייחל לסיום טוב של הנושא.

    ערן שפי

    השבמחק
  2. מזכיר חרדים שגונבים, לא? כאילו אין עשרת הדברות.

    יש לי בעיה עם כלבים שמסתובבים לבד בחוץ. אני רוכב אופניים, והם אוהבים לרדוף אחרי (ואפילו לנשוך אותי). כלב זה לא בן אדם. צריך להתייחס אליו כמה שיותר יפה, אבל אי אפשר לתת לו לעשות מה בראש שלו.

    השבמחק
    תשובות
    1. מזכיר חרדים שגונבים!? התגובה שלך מזכירה לי דברים גרועים בהרבה. די מזעזע.

      חוץ מזה אחלה פוסט.

      מחק
    2. אולי לא הבנת אותי. אני לא טוען שחרדים גנבים חלילה וחס. בכל קהילה יש גנבים מנסיוני. גם חילונים, גם דתיים, גם חרדים וגם גויים. לא מכליל ולא מאשים וכו'.

      מה שהתכוונתי הוא שאם קורה המקרה ויש חרדי שמטיף לקיום דברי התורה, ועם זאת הוא גונב - הרי שזוהי סתירה משעשעת. ואני אכין מאמין שיש מקרים כאלו.

      פחות מזעזע?

      (אגב, הניסוח המקורי היה באמת כל כך מטעה?)

      מחק
  3. נשבר הלב מהמראה של פונצ'ו. מזעזע.
    ומסכימה איתך, זו פשוט חוצפה, או במקרה של זוג היומרנים, חוסר יושרה. וכן, מעלה שאלות ותהיות לגבי מידת האותניות של ההטפות שלהם.
    מנסיון של חברים - שווה לתבוע. בייחוד מאחר שהכלבות היו ללא רצועה. מאחלת לך שתזכי, ולא רק בגלל הכסף. בעיקר כדי שהטיפוסים האלו ירגישו חמיצות.

    השבמחק
  4. מסכנצ'יק חמודקי.
    אני גם מקווה שתתבעי, כמו זה שמעלי, לא בשביל הכסף (למרות שזה לא סכום של מה בכך) אלא בשביל הצדק.
    בינתיים, תראי לפונצ'ו את התמונה הזאת: http://funpics.classicfun.ws/Funpics/I-Eat-The-Trash אותי היא מצחיקה כל פעם.

    השבמחק
  5. אליען, למרות שלא חשפת את שמות בני הזוג בעלי הכלבות התוקפות, במקום קטן כמו מצפה ברור כי כולם יודעים במי מדובר, וסביר כי בני הזוג בעלי הכלבות כועסים עליך מאד בגין חשיפתם (הנדרשת והמאופקת).

    מאחר וממילא נחשפו, מן הראוי כי יגיבו פה עניינית באותה מדיה, ואם יבחרו שלא לעשות זאת הרי שבחירתם מדברת בעד עצמה.

    במקרה זה, לעניות דעתי, מוטל עליך לבקש את עזרת המועצה המקומית בהטלת הסגר על הכלבים או אכיפת החוק המחייב קשירתם ברצועה.
    אם לא תעשי כך, לא ירחק היום בו כלבך יותקף שנית, ובדרך לשם תמיד תטיילי עימו עם חשש בלב מאין ומתי יזנקו עליו להשלים את המלאכה.

    השבמחק
  6. עם הזמן תלמדי לקבל את היתרונות ואת החסרונות במצפה ותביני שהם נמצאים זה בזה
    הדבר החשוב באמת כאן הוא שפונצ'ו החלים ושעל הדרך (בצורה לא נעימה אומנם) למדת דבר או שניים על החיים ועל האנשים במצפה

    השבמחק
  7. ברור שתתקשרי לעיריה שישימו את הכלבות בהסגר. כלבות תוקפניות מסתובבות במצפה ועוד בלי רצועה? בפעם הבאה שהם יתקפו כלב או חלילה ילד, המצפון שלך יהרוג אותך. בשביל מה את צריכה את זה? בשביל שלום בית עם ידידים שאינם ידידים? נו באמת.

    השבמחק
  8. כתבה יפה מאד ונראה לי שאפשר לתמצת את העניין קצת יותר:
    1.אם הכלב שלך גם לא היה קשור יש לך 100 אחוז אחריות על המקרה ואין לך אל מי לבוא בטענות. את זו שלוקחת חצי אחריות .
    2. אם יש לך טענות ואם נשארת עצבנית תלכי לבית משפט, זו דווקא יכולה להיות חוויה מאד מיוחדת להכיר את מערכת המשפט בישראל. אם תנצחי תרגישי טוב לקצת זמן, ואז זה יעבור.אם לא תנצחי אז לא תרגישי טוב לקצת זמן, ואז זה יעבור.
    3.בחיים אין תמיד יכולת לקבל את מה שרוצים בדיוק איך שרוצים ע"י סיבוב מציאות ואנשים, לפי מה שבא לי. לא ברור מה כל כך מפתיע בכך שהם לא עושים בדיוק מה שאת רוצה... ככה זה.
    4. לסיכום: הכלב המשוחרר עם רצועה שלך ובלי רסן, ננשך על ידי כלבות משוחררות בלי רצועה ובלי רסן,בזמן שהיו בחוץ, כשבעליהן לא דואגים בכלל למנוע כל מצב שעלול להשתבש, אלא דואגים אולי קצת, ובעיקר מתעסקים בחופש של עצמם ושמים קצוץ על סביבתם. ( והאם מישהו אסף את הקקי של הכלבים בזמן הזה?). ואז הצד הנפגע חסר האחריות, ביקש מהצד הפוגע חסר האחריות כסף- כסמל ברור לחוסר אחריות משווע וכו'. ומכאן באמת לא משנה מה יקרה, ולחיי כולנו שנדע להתחיל לקחת אחריות מלאה על החיים שלנו, ונפסיק לבכות על זה שדפקו אותנו.או אז כמובן לא נוכל להיות יותר במצפה כי במה ישאר לנו להתעסק?
    כל טוב ומשמני הארץ.

    השבמחק
  9. מצפה אכן קטנה (ועדיף שתישאר ככה), אך לכן גם אין טעם בתגובה אנונימית.
    בתור חובב כלבים מקצועי, ותושב מצפה 10 שנים, שמכיר אותה לפעמים יותר דרך הכלבים שבה, מאשר דרך
    האנשים, אנסה לתרום מעט מניסיוני.
    לצערי עלי להודות, שלמדתי בדרך הקשה, מה היא לקיחת אחריות על כלב (ידידו הטוב של האדם).
    שלושה חדשי מאסר על תנאי, לשלוש שנים, בתוספת 4000 שקל קנס ופיצויים, נגזרו עלי בבית המשפט המחוזי
    בדימונה, לאחר שהכלב שהיה קשור בחצר, קרע את הקולר, ונשך ברגלו של אחד משני השוטרים המקומיים, שנכנסו לחצר. מאז עברו שנים.
    מפאת האינטימיות הקהילתית של מצפה, כמובן שהודיתי באשמה, הגם שבמקרה זה, הרשלנות הייתה של השוטר.
    אלא שהעניין הוא אחר. הכל כבר נשך בעבר. הכלב בחזקת שור מועד, שור שנגח.
    לקח לי זמן, אז, להבין שזה הוא דפוס ההתנהגות שלו. גם אני אז חשבתי שירווח לו אם יהיה משוחרר וחפשי.
    ככל הידוע לי החוק התנ"כי לגבי שור מועד, אינו מיושם היום במשפט הישראלי, בוודאי לא העונשים.
    היום יש סעיף בחוק המתייחס לעבירה פלילית של התרשלות באחזקת בע"ח.
    לדעתי גם לא חלה חובת הסגר אלא אם ננשך אדם.(?)
    החוק מחייב את בעל הכלב להסגירו אם נשך. כך או כך, במצפה אין הסגר ווטרינרי לכלבים במעקב.
    ההסגר אמור להיות מיום הנשיכה למשך 10 ימים, כדי לוודא שלא הייתה הדבקה בכלבת.

    מכל מקום, שני דברים למדתי כאן, וכמו הרבה אחרים, גם שני אלו, למדוני הכלבים.
    קטן ואינטימי ככל שיהיה, חשוב שכל אחד כאן יאמר את האמת שבה הוא מאמין, גם לשכן, חבר או שוטר,
    ויפה שעה אחת קודם. הנחמדות אין בה שום ערך, רק תוביל לצביעות ולתככים.

    ולכלבים שבנינו אני אומר, חבר'ה, תפסיקו להתרוצץ ברחובות, לתקוף, להטריד ולנבור בזבל.(יכול להיות שם רעל)
    תתחילו להתנהג כמו כלבים אחראיים. מי שמשעמם לו, שימצא לעצמו תפקיד בחיים.
    תלמדו להישאר בחצר, לשמור על הבית, להביא את העיתון או הכדור מהבריכה.
    תשתו הרבה מים ותיזהרו מקרציות.

    והכי חשוב, שיהיה בריא הקטן...

    השבמחק
  10. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
    תשובות
    1. היי,
      למרות שמחקתי את תגובתי הקודמת , החלטתי בכל זאת להוציא את מה שיש להוציא , במיוחד כששמעתי שהפוסט הזה עומד לצאת בתפוצה עוד יותר רחבה בכביש 40.

      אליען, זה מאוד מכעיס שבחרת להישתמש בפלטפורמה הזו בכדי לנגח ולהשמיץ את חברי הטובים.
      יכולת לבחור ליישב את הסיכסוך בינכם באופן אישי , אולי אפילו להזמין אדם כלשהו שיגשר בינכם.
      אך בחרת להוציא דיבה , לנקוט בלשון הרע ולהביא תמונה חד מימדית של הבעיה המורכבת שנוצרה בינכם.

      בנוסף, הפכת את "הרוחניקים" למעמסה כלל עולמית , ליישות מחורבנת שמרחפת על פני מצפה רמון...
      גיב מי אה ברייק!

      לא עושים ככה..זה מעליב !

      על החתום:
      אירוס חיון רוזנפלד
      רוחניקית גאה ממצפה רמון!!!

      נ.ב
      לא צריך 12 שנות לימוד בכדי לפענח בפוסט את העובדה שגם לך יש חלק ואחריות במה שקרה.טלי קורה מבין עיניך.
      באמת חבל.

      מחק
    2. בתור בעל כלבים לא תוקפניים, אני לא מבין למה כלב נחמד ולא תוקפני צריך להיות קשור ורק בגלל שיש בסביבה כלבים אלימים שמסתובבים פרא!!! מי שכלבו תוקפני ולא דואג לקשור אותו שייקח בחשבון שיום אחד יצטרך לשלם על כך!!!

      מחק
    3. ואני דווקא בעד רוחניקיות, במיוחד הנאות שבהן...למרות שאיני חובב חולות נודדים...

      מחק
  11. חייבת להגיב לגברת רוזנפלד שהשתמשה כאן בכל מיני ביטויים שחוקים כמו הוצאת דיבה ולשון הרע וכדומה וכדומה. לא מדובר בשום לשון הרע, מדובר בבחורה שעומדת מול מצב בו הכלב שלה לא רק שהותקף באכזריות ואושפז עם סכנה לחייו, אלא גם הזוג בעלי הכלבות התוקפות מסרב לשלם על החשבון הגבוה לווטרינר, מתוך התעלמות מוחלטת מאחריותו למצב. אז ברור שאם הכותבת מוצאת עצמה לבד במערכה, מול אנשים שטוענים להיות משהו שהם כנראה ממש לא, היא תשתמש בדרכים הכי טובות להעלות את העניין למודעות, כמו הבלוג שלה. שום הוצאת דיבה ושום נעליים, כשאין אופציה אחרת, כל מה שנותר הוא הלב שלך, ואותו בחרה הכותבת לחשוף, ואני בטוחה שהיא לא עשתה את זה בקלות דעת כל כך. לפעמים אבל פשוט אין ברירה.

    השבמחק
  12. מה?! הפוסט הזה הולך להיות בכביש 40?! מה זה לעזאזל כביש 40?! שם של איש סכסכן במיוחד?! אה... תקשורת... או- איך יקראו אותי אם לא אלכלך את דפיי באנשים רבים אחד עם השני? תמיד נחמד לראות אנשים בפייט הגון! מעניין אם מצפה תהיה אותו דבר אחרי... בעצם תמיד היו בה אנשים מוזרים... וכנראה תמיד יהיו...

    השבמחק
  13. בשבילך, איש מוזר, מצפה תמיד תישאר אותו דבר...

    השבמחק
  14. אליען , תמשיכי עם האמת שלך.
    למרות מיעוט האוכלוסיה , יש במצפה אנשים מסוג אחר , כאלה שממעטים להצהיר הצהרות ואינם מייצרים ציפיות שבשעת מבחן מתפוגגות
    יש כאלה שעושים במקום לדבר
    אני משוכנע שיש לך כבר חברים כאלה ושתמצאי עוד
    וכן , קורה שמתאכזבים מחברים. אל תמהרי לתייג את הישוב כמאכזב. יש כאן מכל הסוגים
    בהצלחה

    השבמחק
  15. היי אליען, איך אפשר ליצור איתך קשר בפרטי?

    השבמחק
  16. שלום לכולם, אני כאן כדי לחלוק עדות קטנה. שמי נעמי שמואל, אני בת 40, התחתנתי בגיל 31, יש לי רק ילד אחד וחייתי באושר ועושר. אחרי שנה של נישואים בעלי הפך להיות כל כך מוזר ואני לא ממש מבינה מה קורה, הוא עמוס מהבית לאישה אחרת, אני כל כך אוהבת אותו שאני לא חולמת לאבד אותו, אני מנסה כמיטב יכולתי לוודא שלי הבעל חוזר אליי, אבל הכל בלי עזרה, בוכה ובוכה מבקש עזרה, דיברתי על זה עם המשפחה שלו אבל לא קיבלתי תשובה. אז חברתי הטובה אנה ג'והנסון הבטיחה לעזור לי. היא סיפרה לי על אדם בשם ד"ר אפטה, אמרה לי שהוא איש גדול מאוד וגבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו ואין לו שום קשר לבעיות אהבה שהוא לא יכול לפתור והיא סיפרה לי איך הוא עזר לאינספור אנשים בבנייה מחדש של מערכת היחסים שלהם. הייתי ממש משוכנע, יצרתי קשר במהירות עם כתובת הדוא"ל שלו, drapata4@gmail.com או ה-WhatsApp / viber שלו עם המספר הזה (+22958359273). אני מסביר לו את כל הבעיות שלי, הוא אמר לי שאני לא צריך לדאוג שכל הבעיות שלי ייפתרו מיד. הוא אמר לי מה לעשות כדי להחזיר את בעלי, ואמרתי את זה, הוא אמר שאחרי 3 ימים בעלי יחזור ויתחיל להתחנן, וזה באמת קרה כמו שהוא אמר, מאוד הופתעתי, זה כל כך מדהים. התהילה של מערכת היחסים שלנו עם אלוהים קרובה מאוד עכשיו ושנינו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. אם נתקלתם בבעיה דומה, פנו אליו מיד ופתרו את הבעיה אחת ולתמיד. אני גם עד חי..

    השבמחק