פיצול משפחתי (או: מה הקשר בין מצפה רמון לאורוגוואי)

לא הייתה התנגדות נחרצת יותר מזו של ההורים שלי, כשהודעתי להם שאני עוברת למצפה רמון.
הם הודיעו לי, חד משמעית וללא כחל וסרק, שאני שוברת את לבם, מפצלת את המשפחה, מרחיקה את עצמי מאוהביי ובאופן כללי השתגעתי לחלוטין ומה איבדתי בחור הזה, למען השם.
לא חשבתי שהם ימותו על הרעיון, כך שזה לא מה שהפתיע אותי, אבל עוצמת ההתנגדות בהחלט הפתיעה אותי.
ההורים שלי לא אוהבים שינויים. הם בני 65, עדיין עובדים קשה, ומבחינתם צריך לשמר את הקיים. הם גם לא אוהבים שהילדים שלהם מתרחקים יותר מדי, כי ממילא חצי מהמשפחה והחברים שלהם גרים באורוגוואי.
ככה זה במשפחה של עולים חדשים- ישנים. הם, ההורים שלי, היו שני חנאנות חמודים בני 18, שעלו לארץ בשנות השישים עם ציונות עזה ונאיבית בוורידים, וגררו אחריהם את ההורים, האחים ובני הדודים. חלקם השתקעו בישראל וחיים בה עד היום, וחלקם - כמו סבתא שלי - חזרו לאורוגוואי מסיבות שונות.
וככה נידונו, משפחתנו המורחבת, לחיות בפיצול מתמיד: הזיכרונות, החברים, חלק מהרכוש ומבני המשפחה - באורוגוואי. והחיים החדשים - בישראל. מפוצלים לנצח, לב שנמתח ומכסה יבשות וימים.
הטור הזה נכתב בין היום (7.9) למחר (8.9), אז תיקבר סבתא שלי, פאני לזובסקי (לנגסנר), שנהגו לכנות גם "דוניה פאני" - ואני כל כך אוהבת את הכינוי הזה - באורוגוואי. ואני לא אזכה להיות בלווייתה.
זהו הכאב של משפחה מפוצלת. אם הייתה לנו נציגות באירופה, זה כנראה היה הרבה יותר קל, אבל אורווגאי נמצאת מרחק שלוש (!) טיסות מכאן (תל אביב-מדריד-בואנוס איירס-מונטווידאו) - והטיסות, לרוב, מפוצצות ויקרות, כך שזה לא ממש ריאלי להביא לשם את כולנו עכשיו, וממילא אין מלינים את המת.
הקשר בינינו לא היה קרוב בשנים האחרונות, בעיקר בשל ההידרדרות במצבה. אבל איך שלא הופכים את זה, גם המרחק  מקהה את הלב. היא הפכה לדמות שמעבר לים, האישה שאני זוכרת מילדותי, תמונות עבר קרועות. עיניים כחולות מלאות חיים, חביתה מקושקשת שנאכלת מתוך צלחת פלסטיק חומה באמבטיה, וטיול השורשים באורוגוואי ב-2007, אז שוחחתי איתה את שיחתנו הקוהרנטית האחרונה, ובסופה הודיעה לי, מבלי ששאלתי, כמובן, ש"את לא יכולה להתחתן עם כל שמענדריק, אז ייקח קצת זמן, לא נורא".
את בעלה, סבא שלי, סימון, קברנו דווקא בישראל. מדי שנה אבי עולה אליו לקבר, לומר קדיש. בשנה שעברה לקח גם את האחיינים ביחד איתו. לסבתא שלי יש חלקת קבר שמורה לידו, במושב בני ציון. אבל היא כבר לא תיקבר בה. וככה נידונו להישאר, שוב, מפוצלים. האחת שם, השני כאן.

סבתא שלי ז"ל. הסריקה עקומה, כי אני טכנופובית. צולם במאי 1999.


אין לכאורה - וגם לא לכאורה - שום קשר בין מצפה רמון לאורוגוואי. פרט, אולי, לעובדה שבשני המקומות יש משהו סהרורי ולא מנומק. אורוגוואי היא מדינה קטנה ולא נורא מעניינת. רוב האנשים בכלל מתבלבלים בינה לבין פראגוואי וקשה לי להאשים אותם. אפילו שם ייחודי לא נורא התאמצו למצוא.
מה שכן משותף זו הבחירה של ההורים שלי - ועכשיו גם שלי עצמי - להתרחק מהמסורת של ההורים, גם פיזית וגיאוגרפית, כדי למצוא דרך חדשה משלך.
ההורים שלי עזבו חיים בטוחים ומגוננים בקהילה היהודית באורוגוואי - קהילה שהייתה גם שמרנית מאוד - כדי למצוא חופש, וחיים חדשים, והגשמה עצמית בישראל. הם וויתרו על חיים מפנקים ורגועים בארץ נטולת פיגועים, והרוויחו הגשמת אידיאלים ציוניים, עצמאות, הגדרה עצמית, חיים מודרניים.
אבל כל זה קרה תמיד בסביבה אורבנית להפליא.
אבא שלי אפילו לא אוהב ללכת לים. אימא שלי שומעת את המילה "טבע" וחוטפת התקף חרדה. גם אני, כנערה, לא זוכרת את עצמי כחובבת טיולים גדולה, בטח לא בבית הספר. הרצון שלי להשתתף בהם (או לא) היה קשור למצבי החברתי. לא היה לו שום קשר לטבע.
אולי בגלל זה הקשבתי להתנגדות שלהם בהתחלה, והחלטתי לבדוק אופציות מגורים קרובות למרכז, כאלו שיהיה לכולם קל יותר לעכל.
נניח, פרדס חנה.
מותק של מקום. בחיי. רק לא בשבילי.
גם לא בית אורן, החלופה השנייה שבדקתי, ושאחרי שנה וקצת נשרפה כליל במהלך הדליקה בכרמל, אז אולי מזל שלא הלכתי לגור שם.
ידעתי כל הזמן מה הבטן שלי צורחת: אני לא רוצה בית בשרון הלח והפורה. וגם לא במעלה בכרמל המוריק. אני רוצה מדבר. רוצה אדמה חשופה, שמש מעוורת, רוח מכה, מרחבים.
במובן הרחב יותר, רציתי אלטרנטיבה. משהו שונה ממה שאני מכירה. לא ידעתי אז שהאלטרנטיבה הזו נמצאת במדבר, וגם עכשיו אינני בטוחה שזהו מקומה הנצחי. אבל אורח החיים הזה, שיש בו טבע, שקט, זמן לעצור, חיים שפויים יותר, כלכלית ונפשית - מתאים לי, מתברר, הרבה יותר.
תחשבו שאתם מגיעים למקום חדש, ומרגישים בבית.
ורק אז אתם מבינים, לתדהמתכם - שבעצם, מעולם לא הרגשתם בבית במקום הקודם שגרתם.
וגם ברגעים שכן, זה אף פעם לא הרגיש ככה.
ככה איך? ככה מתאים.
זה פשוט עניין של התאמה, כמו בין בני זוג.
יש אנשים שצריכים לחיות ליד הים. חייבים לנשום ולראות ולהסניף אותו כל בוקר. יש כאלו שהנוף הירוק מרגיע אותם, ממלא אותם שמחה, וחיים ושלווה. אני צריכה, מתברר, צהוב בעיניים ורוח בשיער. כששניהם קיימים, הכול מרגיש לי פתאום לגמרי אפשרי.
האם ידעתי את זה על עצמי? לא. איך אני אדע? היו לי חיים מאוד ברורים בתל אביב, והמדבר היה אזור ששמור לחופש, לכיף, להפסקות. אשכרה לחיות שם? זה, רק למשוגעים. אבל למה, בעצם? מי אמר ומי החליט? ומה אם אוזניי לא יכולות לשמוע יותר את הרעש של העיר? ומה אם אין לי אוויר לנשום ומקום לזוז ויכולת לחשוב? מי אמר שלגור במדבר, יכול רק מי שמכיר אותו?

מה זאת אומרת מי אני, מי אתם???

שלייקעס. בעל חיים משונה, החובש מסיכת באטמן, ומתיימר להיות חתולה

חמש עובדות שאתם (לא ממש) חייבים לדעת על מצפה רמון

* אל תצפו שהיא תהיה יפה, כי היא לא.
בעצם, אולי כדאי שנגיד את זה ממש בבירור: מצפה היא מכוערת.
למעשה, יש להעמיד את הארכיטקט העירוני בכיכר העיר - זאת עם המזרקה המזוויעה ביותר שנתקלתם בה אי פעם (משהו כמו כדור אקמול גדול שנשמט על הרצפה והתבקע לשניים), שכמעט לעולם לא זורמים בה מים, כי אין כסף ואין מים - ולסקול אותו בגללי אלפקות.
כשתגיעו בנסיעה מכביש 40, יקבל את פניכם השלט המדכא "שטחי מסחר להשכרה", המרמז על האטרקטיביות העסקית של עיירתנו. כמה מטרים לפני כן תראו את השלט שמבטיח שדה תעופה. מבטיחים אותו כבר שבע שנים. אפילו הניחו אבן פינה. אבל החטא האמיתי הוא בנייני המגורים המשפחתיים שנבנו בשכונה הישנה שעל שפת המכתש. במקום למקם אותם עם הפנים אל המכתש, כך שיפנו אל הנוף השגיב שלרגליהם, הם נבנו על הצד (!), כך שיהנו מהנוף המקסים של רחבת השוק - מפלצת בטון מנוקדת בזבל ובשאריות של ירקות.
גללי אלפקות, אמרתי?

* כל בית צריך מחסן. 
למה? ככה. צורך מצפאי שכזה.
איזורי המגורים של מצפה מתחלקים, בעיקרם, לשניים: השכונה החדשה והשכונה הישנה. לא ממש ברור למה קוראים לשכונה החדשה ככה, כי היא קיימת לפחות 20 שנה, אבל בינתיים לא קמה שכונה גדולה אחרת, אז ככה זה נשאר. כל הבתים בשכונה הזו - שבה גם אני גרה - בנויים בדיוק באותה צורה: בתי קרקע דו-משפחתיים, שלושה חדרים, חנייה וגינה קטנה מקדימה, גינה נוספת מאחור.
תמיד חסר חדר, ותמיד ישנה בעיית אחסון אקוטית - וזה לא משנה אם אתה אדם יחיד או משפחה מרובת נפשות. כל מי שגר בשכונה החדשה תמיד צריך להוסיף מחסן בחצר. תעברו בית בית, ותגלו שבכולם, ללא יוצא מן הכלל, יש מחסנים.
ברור שישנם גם בתים ראוותניים וגדולים יותר, או בתים שאוחדו להם יחדיו. אבל יש משהו נחמד בידיעה שרוב הבתים לא מאוד שונים זה מזה. בכלל, יש בהם משהו חינני ונעים, בבתים האלה. הם פשוטים, לא מוגזמים אך גם לא קמצניים. אצלי בבית השכור, למשל, הזיזו את הקיר המרכזי, והסלון הפך רחב ידיים. במטבח - כמו ברוב המטבחים - קרוע חלון רחב ומואר אל החצר, מכוסה בסורגים שעליהם משתרגים העציצים בשמחה. חדר השינה פונה אל המדבר, ורואים את הירח מהחלון.

* אין באמת איפה לאכול כאן.
כלומר, יש כל מיני מקומות נחמדים, והם מגישים אוכל רע, בינוני וטוב, אבל אם אתם מצפים למסעדה ברמת 5 כוכבים תל אביבית - זה לא יקרה. גם בית קפה איכותי באמת אין ממש. יש "קפהנטו" והם חמודים, אבל זה קפהנטו. יש מסעדה צרפתית, והיא טובה. כיום, היא האופציה היחידה לאוכל טוב כאן. חוץ מזה, יש פיצה, שווארמה וחומוס במרכז המסחרי. את החומוס לא ניסיתי, השווארמה והפיצה סטנדרטיות. הפלאפל סביר.
בפאב השכונתי, החבית, יש דברים מטוגנים. ויש גם את "הקצה", אבל לא יצא לי לאכול שם והדעות חלוקות.
בקיצור, חברים, כאן זה הפריפריה, אין אוכל טוב, בדיוק כמו שאין פה סופרפארם ורופא בלילה. נא להנמיך ציפיות.
מה שכן, יש אוכל הודי מ ע ו ל ה, שמכינים זוג הודים מבוגרים. אבל צריך להזמין מראש, ואין בסופי שבוע.
וגם אומרים שפלורה שושן, ראש המועצה, עושה אחלה חריימה, אבל לא טעמתי.
הצד החיובי: זה מכריח אותך לבשל בבית, ולאכול אוכל טרי (בתנאי שאינך פדלאה - כמוני - שבסוף מתפשרת על פרוסה עם משהו).

* מגדל המים, שכונת גמל, המצוק, ה"שיישים", החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה
חמש נקודות מפגש נפוצות כשאת גרה כאן. בתל אביב זה היה קפה "התחתית", דיזנגוף-פרישמן, עזריאלי, צומת מעריב. עכשיו אני פוגשת אנשים באתרי טבע עם שמות דרמטיים כמו "החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה". אני, אין לי מושג אפילו איפה החורשה הראשונה, אז האחרונה?
ה"שיישים" (SHAISHIM) הם קבוצה של בנייני שיש, מכוערים שאין דברים כאלה, שממוקמים במרכז מצפה, לא רחוק מהשכונה הישנה. הדבר הכי מעניין שיש לי להגיד עליהם זה שויקי כנפו גרה שם.
שכונת גמל, כפי שניתן לנחש, בנויה מתחת להר גמל. טוב, לא ממש בנויה, כי התושבים ופעילי אקולוגיה נלחמים בה. בינתיים, יש רק בית אחד, והמון תשתיות.
מגדל המים דווקא שמור יפה. לא ברור איך זה קרה.
החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה התגלתה, למרבה ההפתעה, כיפהפייה. הייתי בה ביום העצמאות האחרון, באחד הפיקניקים היותר כיפיים. מצד שני, אם תשאלו אותי איך מגיעים, אין לי מושג.
המצוק - הוא אותו מצוק נדיר ומפעים שצופה אל מכתש רמון. מקום אידיאלי לראות בו שקיעה, לפגוש יעלים ולהיזכר מה מקומך האמיתי והזניח בעולם.

* קר כאן גם באוגוסט.
למצפה יש מזג אוויר משלה, תוצאה של העובדה שהיא ממוקמת על הר הנגב, וגבוהה אפילו יותר מירושלים.
מזג האוויר כאן הוא טריטוריה מנותקת לחלוטין ממרכז הארץ: כשבחלונכם יורד גשם, אצלנו שמש ויבש. כשאצלכם נעים ואביבי, אצלנו קפוא ומצמרר. כשאתם מזיעים את נשמתכם, אנחנו לובשים חולצה ארוכה ומתענגים על בריזה קרירה.
הימים חמים מאוד, והשמש בקיץ מכה ללא רחמים.
אבל ברגע שהערב יורד, מגיעה הקלה מסחררת, וקרירות מופלאה חודרת והופכת למזג אוויר שאין לו אח ורע בכל ארץ ישראל. לא פלא שמבוגרים רבים רכשו לאחרונה בתי קיץ במצפה. הם התמכרו, ויש להם סיבה טובה.
ויש את עניין היובש. בחצי השנה האחרונה גיליתי, שכשאני מגיעה לתל אביב לביקור אצל ההורים, אני נהיית עצבנית בשעות הראשונות לביקור. לקח לי זמן להבין למה. פשוט שכחתי מה זה להזיע.