יום חמישי, 26 בינואר 2012

למה אין לי טור בעיתון (פוסט ביניים כועס)


לו הייתי אישה מסודרת, הייתי מגישה לכם קודם את חלקו השני של הפוסט הקודם (6 דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה). אך כיוון שאני לא אישה מסודרת, ובימים אלו אני גם די כועסת, אני מאמינה שתסלחו לי אם ארשה לעצמי לחרוג מעט מהנושא.
בעצם, אני לא עד כדי כך מתרחקת ממנו. הדיון התמקד בתובנות שאפשר להפנים לגבי העיר הגדולה, רק אחרי שעוזבים ומתבוננים בה במבט חדש. הרשו לי, אם כן, להגיש לכם פוסט מיוחד לגבי התובנה הרביעית, ואולי החשובה מכולן:

* התקשורת היא האמ-אמא של התל אביבית.
במילים אחרות, זה לא רק שהרבה עיתונאים מתעצלים להזיז את התחת שלהם מהמחשב, וזה לא רק שתסריטאים ובמאים רבים הם קטני דמיון והשקפה. המצב חמור הרבה יותר מכך. מבחינת רוב אמצעי התקשורת שעבדתי בהם, בין אם כעיתונאית, כתסריטאית או כעורכת, אין דבר כזה, פריפריה. היא לא קיימת. מדובר בכ-60 אחוז ממדינת ישראל, שפשוט מחוקה מהמפה שלה.
מתי הפריפריה מתקיימת? כשהיא עונה על הקלישאות שדורשים ממנה. כשהיא מפגינה מצוקה שמצטלמת היטב. כמו למשל ויקי כנפו, קלישאת אם-כל-המצוקות, או לואיס מ"מחוברים", קלישאה - לא מוצלחת, אגב - של נער פנימיה אבוד. הפריפריה מורשית גם להתקיים במדיה בתור נוף שמצטלם היטב כמו ב"פלפלים צהובים" - סדרה עם אפס התייחסות לסביבה שבה היא מתרחשת, כאילו שהערבה זה הירח ולא חבל ארץ עצום בגודלו עם כ-60,000 תושבים, או להבדיל - ב"תמרות עשן", שם משמשת הפריפריה הצפונית כמסך ירוק דקורטיבי ברקע. אין מה לומר, הפריפריה זה לוקיישן נהדר. מצטלם יופי, כל הטבע והעוני הזה. רק למה זה כל כך רחוק?
אבל עזבו, אולי באמת לא צריך ללכת רחוק כל כך. במקום דרמות ישראליות, הביטו נא בכתבת חדשות ממוצעת בערוץ 2 ו/או 10, אין ביניהם הבדל בנושא זה לצערי, בבואם לגשת לנושא כלשהו הקשור במצפה רמון. ערוץ 1 בכלל שובר שיאים של גרוטסקה. זה תמיד מתחיל בשוט של לשכת התעסוקה המקומית - הספסלים ריקים, או עמוסים לעייפה, תלוי בהגיג הצפוי והשחוק על אבטלה שהכתב מעוניין להצמיד לויז'ואל - אם כי לעתים, הם מעדיפים דווקא משפטים קולוסאליים, כגון "במצפה רמון לא מאמינים יותר להבטחות", כאילו שחצי היום שהם ביקרו בעיירה, ושאותו בילו בעיקר בשתיית אספרסו בקפנטו, הסמיך אותם לנציגיה.
גם אני לא מוסמכת לדבר בשמה של מצפה רמון. ומעולם לא התיימרתי. אבל מה שכן רציתי לעשות, כמעט מהשנייה שנחתתי כאן, הוא לכתוב טור בעיתון. טור על החיים בפריפריה, של תל אביבית בדימוס. בשנה האחרונה אני חווה דרך חתחתים חסרת תקדים, בניסיונות למצוא בית תקשורתי לטור הזה. הדרך הזו מלמדת אותי שיעורים מאוד מכוערים על המקצוע שלי, שכנראה מעולם לא הייתי לומדת, אלמלא הייתי עוברת לכאן. הדרך הזו אף גורמת לי, בשנה האחרונה, להרגיש מובכת, מבוישת, מנוכרת וזועמת כלפי אנשי המקצוע מהמילייה שלי, בברנז'ה העיתונאית והטלוויזיונית, כפי שמעולם לא הייתי.
אני אומרת מראש: ברור שאני רוצה טור גם בשביל עצמי. אדם שרוצה טור בעיתון, עושה זאת גם כי הוא רוצה במה, חשיפה, תהילה, אהבה, מה שתגידו. יכול גם להיות שכתיבתי אינה לטעמם של העורכים שאיתם דיברתי, וגם זה לגיטימי (אם כי להגנתי ייאמר, שלפחות שלושה מהם אהבו את טורי הדוגמה שכתבתי והביעו עניין לפרסם אותם). כל אותם עורכים, יכולים היו - ועדיין יכולים - לפרסם טורים של כותבים אחרים מהפריפריה. אבל לא עושים זאת. אני פניתי אליהם לא רק כי רציתי לקדם את עצמי, אלא כי סברתי אז, ואני סוברת גם היום, שהחיים בפריפריה הם הרבה מעבר לבדיחות ולקלישאה, ושהם מלאי חיים וצבע ועניין, כמו גם סיפורים חדשותיים אמיתיים, שאף אחד אינו שומע עליהם, ושאם אין להם ייצוג בתקשורת, אז שלפחות יהיה טור.
עובדות יבשות: בארבעת עיתוני סוף השבוע הגדולים - ידיעות, ישראל היום, מעריב, הארץ - ישנם טורים אישיים לרוב, המייצגים כמעט כל מגזר אפשרי באוכלוסייה: דתיים (חנוך דאום, סיון רהב מאיר, ואלו רק דוגמאות אקראיות), ערבים (סייד קשוע כמובן), סלבז לרוב (קרן פלס, שלמה ארצי, גורי אלפי, ועוד ועוד), אנשי רוח (אריאל הירשפלד, מאיר שלו, דורון רוזנבלום), ימנים (חגי סגל, בן דרור ימיני), נשים (בהנחה שמתייחסים אליהן כמגזר, ע"ע לילך סיגן ובילי מוסקונה לרמן במעריב, נרי ליבנה בהארץ ועוד) - אבל נחשו את מי לא מצאתי?
חשבתי שעורכי העיתונים הרבים ששוחחתי עימם מודעים לעובדה, שזו אחת הנקודות החלשות שלהם. שהם מודעים לכך שהפריפריה היא אחד מתחומי הסיקור המוזנחים ביותר בעיתונות הישראלית, ואגב - גם אחד מהנושאים המוזנחים ביותר בסדרות הטלוויזיה הישראליות, שיודעות להתייחס לכל מגזר אוכלוסייה אפשרי חוץ מאלו שגרים בפריפריה (ולא, הסדרה "המשאית" לא נחשבת). אבל מתברר שלא זה ולא זה. הם לא מודעים, וגם לא אכפת להם.
העורך הראשון שפניתי אליו היה עמית שהם, אז עורך "ז'ורנל", מוסף התרבות של מעריב. הוא היה העורך היחיד - היחיד! מתוך שורה של עורכים בכירים שאפרט מיד - שהבין תוך שניות על מה אני מדברת, מת על הרעיון, טיפח וקידם אותו ברצינות ובמסירות ותכנן לפרסם אותו בהקדם. הוא הבין שחיי הפריפריה הנם תרבות שלמה, עשירה ומשמעותית, שאינה באה לידי ביטוי בתקשורת הישראלית בכלל, וזיהה את נקודת התורפה הזו. אבל כבר אז התחילו לעשות לו את המוות במעריב, ולא הרבה זמן אחר כך הוא החליט לעזוב את העיתון.
נטע ליבנה, עורך סופשבוע, היה אדיב ונעים, אבל מעולם לא החזיר לי תשובה. כחודש אחר כך, ראיתי שעלה טורה החדש של לילך סיגן במוסף שלו. אני מניחה שלפרסם שני טורים, ועוד של שתי נשים, היה קצת יותר מדי עבורו, או עבור הבוס האמיתי במעריב בימים אלו - ע"ע ניר חפץ. דדי מרקוביץ, עד לא מזמן עורך המוסף לשבת של מעריב, גם אהב את הטור בכל ליבו ורצה להעלות אותו לאוויר מיד. מצד שני, כבר אז רמז שלא בטוח שיישאר בתפקידו, ואכן, באופן לא מפתיע, אחרי חודשיים, גם הוא פרש ממעריב.
ל-7 ימים לא פניתי, כי אינני שלמה ארצי, או ראש הממשלה הבא, או דנה ספקטור. וכי נראה לי שהפריפריה מעניינת אותם כשלג דאשתקד. לעומת זאת, בהחלט פניתי לאביב הברון, עורך המוסף הפוליטי. תשובתו, המובאת כאן במדויק, היא דוגמה לכל מה שאני מנסה להסביר בפוסט הזה:


הי אליען,
כצפוי, כתוב חמוד מאוד ואכן מכניסנו לעולמה של פריפריה (שהרי פריפריה, כמו שכולנו יודעים, זה מאוד "חמוד").
אבל זה לא מתאים באופי למוסף לשבת, עוד לפני שמניתי את כל המגבלות האחרות:
אנחנו כולה 28 עמודים, כבר יש שלושה טורים ועוד אחד בדרך, התקציב דל וכו וכו.
מבחינת התוכן, נראה לי שזה יכול להתאים לזמנים מודרנים של קרינה (קרינה שטוטלנד, עורכת מוסף הנשים השבועי זמנים מודרניים). שמא תבדקי אצלה
תודה בכל אופן
אביב  


אין לי טענות לאביב הברון, או למגבלות שהוא פועל בתוכן, שאני בטוחה שהן לא פשוטות. אבל בחייאת, בעיות תקציביות זו לא הנקודה פה. הטור הזה לא מעניין אותו. הפריפריה מעניינת לו את הביצה השמאלית. הרי גם אם הוא לא אוהב את כתיבתי, זה לא שהיו לו במוסף טורים על פריפריה לפני שפניתי אליו. אותו מוסף פוליטי-חברתי מוערך וידוע, עם שלל כותביו, מכל קשתות האוכלוסייה, לא העלה על דעתו בשום שלב להעניק במה ולו למייצג אחד מהפריפריה. ואנחנו מדברים פה על מגזר עצום, מהותי, הכולל מאות אלפי אנשים, שהמחאה החברתית רלוונטית לו יותר מכולם. הנה, רק לפני שבועיים פורסמה במוסף בעריכתו כתבה (מצויינת) של עודד שלום, על המאבקים הכספיים סביב עיר הבה"דים, שעתידה לשנות את חייהם של עשרות אלפי תושבי הפריפריה באופן משמעותי.
וכמובן, זה תמיד נגמר בזה שמישהו - אינני מתפלאת שזה הברון, במקרה זה - מפנה אותי למגזיני הנשים. כי מה, אני אישה. אני אמורה לכתוב במגזין נשים, לא? ואל תבינו לא נכון: לכבוד הוא לי לכתוב במגזיני נשים, ואף עשיתי זאת במשך שנים. אבל את הטור הזה אני לא מוכנה לפרסם במגזין נשים. אביב הברון מוזמן לפרסם שם את טורו האישי, אם הוא רוצה.
אני, לעומת זאת, דורשת הפעם במה בפופיק של הקונצנזוס. כי יש מה לספר על הדברים שקורים כאן, וכי הגיע הזמן שיקשיבו ויידעו: שאין כאן רופא אחרי השעה שבע בערב בשל אוזלת ידן של קופות החולים, ויום אחד ימות פה תינוק ורק ככה יקום קול זעקה אמיתי; שאספקת הגז של עיירה שלמה, יותר מ-6200 איש, תלויה באדם אחד מבוגר ועייף ששמו אלברט, בשל שחיתותה של אמישרגז; שעשרות אנשים כבר נהרגו או נפצעו כאן על הכביש בתאונות עם גמלים, כי משרד החקלאות מסרב להסדיר את מעמדם בחוק. שהקומבינות והשחיתויות שנרקמות כאן לעתים גורמות לשערות לסמור רק מלשמוע עליהן.
יודעים מה? עזבו את מצפה. זה לא המקום היחיד. לא חסרים עוד ערים בפריפריה ולא חסרים עוד סיפורים. אבל אין מי שיפרסם: בדה-מארקר אמרו שאין להם תקציב. לגלובס לא פניתי, וגם לא לישראל היום, כי בזמנו, כשהיו לי דין ודברים איתם, לא נרשמה כימיה הדדית ביני לבין העורך עמוס רגב (מעניין למה). כך או כך, באף אחד מהמקומות לא ראיתי טור מייצג מהתחום, למרות שלפחות שניים מהעיתונים - דה-מארקר וגלובס - מתיימרים לעסוק בנושאים שרלוונטיים לפריפריה מאוד. נכון להיום, מתקיים דיאלוג עם הארץ. עדיין לא ברור מה הוא יניב, אם בכלל, בטח אחרי הפוסט הזה. וזה בסדר, אני אחיה עם התוצאה, לא משנה מה היא תהיה.
אבל אני באמת תוהה, מה אומרים לעצמם עורכי עיתונים, במיוחד במוספי סוף השבוע ובמוספים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים, כשהם מביטים על הגיליונות שלהם: האם הם באמת לא רואים את הפיל הלבן הענק, שעומד מול פרצופם? האם באמת יותר דחוף להם להעניק במה לכל נושא רלוונטי שבעולם - פליטים, עובדים זרים, תככים פוליטיים, ראיונות עם סלבז ואיומים צבאיים - רק לא לעניי עירם? האם הם באמת לא מבינים שמתרחשים חיים שלמים, עשירים וחשובים, מחוץ לגבולות גדרה-חדרה?
אותם עורכים לא רק מקוממים אותי, הם מעוררים בי זעם ובוז. ברור לי היום, שהם כבר מזמן לא עיתונאים, אלא פקידי תקשורת קטנים ופחדנים, שאין להם יכולת לראות את הדבשת של עצמם. ואל תדאגו, אני מאשימה את עצמי לא פחות מאשר אותם. לפני שנתיים, עניתי על אותן הגדרות בדיוק. ממעטת לצאת מתל אביב, לא באמת יודעת מה קורה מעבר לרדיוס של גוש דן, וגם לא ממש אכפת לי. ההאשמה כלפי התקשורת שהיא תל-אביבית, לפיכך, היא האשמה נכונה לחלוטין. אשמנו. פשענו. אתם לגמרי צודקים.
אבל מה שבאמת מטריד בכל העסק, הוא חוסר המודעות. אנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים. ומבחינתי, זה החטא החמור מכולם. אם מישהו מהעורכים שדיברתי איתם היה מודה באוזלת ידו בתחום הזה - מילא. אם מישהו מבין גורמי השידור שניסיתי לעניין אותן בסדרה על החיים בפריפריה לא היה נרדם לי בפרצוף - מילא. אבל רובם ככולם כל כך שבויים בשבלונות החשיבה הצרות של עצמם, שזה מייאש.
תנו לי להבהיר לכם משהו: הפריפריה לא תישאר כזו לנצח. ישראל היא מדינה קטנה, ערי המרכז שלה עולות על גדותיהן וגבולות גדרה-חדרה יהיו חייבים, לא משנה איך ומתי, להתרחב. מה שנראה לכם היום רחוק ונידח, יהפוך לבסוף לעיירות לגיטימיות ומשגשגות. דימונה כבר בדרך לשם, וגם ירוחם - על אף כל בעיותיהן. בעיירות האלו יושבים האנשים שמצביעים לביבי נתניהו, לש"ס ולליברמן, ולא משנה מה. בעיירות האלו יושבים האנשים, שמחשבים כל עשר אגורות. בעיירות האלו נמצאת המדינה שלכם. אז אולי הגיע הזמן שתוציאו את האצבע מהתחת, ותתחילו להסתכל להן בעיניים.




40 תגובות:

  1. הרשי לי לספר לך שזו לא רק התקשורת.
    זו הגישה של הרבה מאוד תושבי מדינת תל אביב רבתי. גם אם הם לא עוסקים בתחום התקשורת, ואפילו כאלה שהיגרו אליה מהפריפריה. הם בטוחים שהם גרים במרכז היקום וחיים את החיים כמו היו מינימום מנהטן.
    הבעיה היא עם רבים מתושבי אותה הפריפריה שמרכינים את ראשם בבושה מול התלאביביות המתנשאת. אלה שכל חלומם הוא לברוח מהפריפריה ולעשות את זה בעיר הגדולה. אותם צעירים אחרי צבא שעוברים למדינת הפיח והפקקים, כי "לאן אני כבר אגיע בדימונה או במצפה"?
    מה שתושבי הפריפריה צריכים לייצר לעצמם היא אלטרנטיבה גאה לכל מה שתל אביב מייצגת. אלטרנטיבה שתתבסס על איכות החיים שיש כאן, מחוץ למירוץ העכברים המטורף שלא מוביל לשום מקום פרט למיטת הקרדיולוג.
    במצפה יסדתי את הרפובליקה החופשית של הנגב - היא מדינת הדרום החופשית!

    השבמחק
  2. תמיד ובכל מקום יהיו מרכז ופריפריה. ומה, הניו יורקים לא מתנשאים על רחמנא ליצלן על מי שעובר לגור קצת מחוץ לגבולות העיר? להבדיל, כן?
    בפרדס חנה כרכור היתה פעם יוזמה מעניינת של אתר חדשות מקומי.אולי צריך לא לנסות להצטרף למיינסטרים אלא להציב לו אלטרנטיבה. ימי המחאה החברתית נראים כשעת כושר רצינית לזה.
    ואגב פריפריה אני לא יודעת למה אבל אני גולשת מאייפד (דפדפן-ספארי) וכל צד שמאל של הבלוג שלך נחתך בקביעות ויחד איתו המילה האחרונה בכל שורה, מה שעושה את הקריאה לאתגרית ממש וחבל כי יש לך מה להגיד. הרי לך פריפריה מקופחת בהדגמה אישית.

    השבמחק
  3. תל אביב וירושלים הן מרכזי העולם, כמובן. וכל הגיג של בעל טור מקצועי שבמשך עשרים שנה לא כתב מילה שאינה עוסקת בפופיק של עצמו מעניינת פי אלף מהרופא הנעלם או מאלברט העייף.
    תשמעי, חייתי שנים בפריפריה, ואולי זה אחרת במצפה, אבל במקומות שבהם גרתי, באצבע הגליל ובדרום, לא ממש סופרים את תל אביב. החיים מתנהלים מקומית, המקומונים הם מרכז המידע, ומתרגלים לזה שיש מדינה משונה במרכז הארץ שמתעסקת בדברים שנשמעים כמו חו"ל. אני זוכרת שנים ארוכות שבהן לא הגעתי לתל אביב אפילו פעם אחת, והיא לא חסרה לי. גם היום אני מנסה להימנע מלהגיע לעיר לעיתים קרובות. היא מקסימה בדרכה, וכתבת על זה היטב, אבל היא מתישה אותי לגמרי. כל הקלישאות על תל אביב נכונות, כי זה מה שעושות קלישאות.
    תמשיכי להילחם, זה חשוב. אנשים כמוך, שהיו חלק מבשרה של העיר ועזבו, הם היחידים שיש להם סיכוי. סדרה שלא רק מתרחשת במצפה אלא גם מתארת את הקצב והחיים האחרים לגמרי שם יכולה לגרום לי ולצופים רבים כמוני להתעניין. (ואין לי כבלים או לווין, כך שזה באמת לצאת מגדרי.)
    אבל תזכרי שזה לא כשלון שלך, אלא שלהם. אפילו בן גוריון, שהיה קצת מקושר בעצמו, לא הצליח לגרום לתושבי מדינת המרכז להתעניין במדבר או לבוא לגור בו.

    ולגבי הצפי העתידי שלך: לפני זמן לא רב התפרסמה כתבה באחד העיתונים על איך צפוי להיראות מרכז הארץ בעוד שני עשורים. מדובר על רצף התיישבותי צפוף בין גדרה לחדרה, פקקים של ארבע שעות כל בוקר (כפול ויותר מהיום) וצפיפות מטורפת.
    אז כן, סביר שאכן ערי הפריפריה יהיו מרכזיות הרבה יותר, כי לא כולנו מוכנים לחיות ככה. והאמת? שנה אחת בתל אביב הספיקה לי לגמרי.
    (הבעיה הכי גדולה של העיר הזו היא שמרוב רעש אנושי ותקשורתי ופיזי, אי אפשר לחשוב שם. או אולי הבעיה היא אצלי, כי אני פשוט לא הצלחתי.)

    השבמחק
    תשובות
    1. צודקת, ובמיוחד בסעיף החשיבה. לא האמנתי כמה היכולת לחשוב מתחדדת מחוץ לעיר. ולו בגלל היעדר הגירויים והשקט

      מחק
  4. אני תל אביבי, אני איש תקשורת, מעולם לא עזבתי את העיר ומקווה שגם לעולם לא אעזוב אותה (כל עוד המשכורת הפאתטית תאפשר לי), ואני מודה שהפריפריה לא כל כך מעניינת אותי. אבל גם נתניה לא מעניינת אותי. וגם לא חדרה, ולא גדרה. ולא ראשון לציון. ולא גבעתיים. מה שכן מעניין אותי, זה עוולות חברתיות. אז אם את רוצה לספר ולפרט על עוולות (הדוגמאות הקטנות שהבאת פה הן מרתיחות) - אנא, תעשי זאת, ואין עורך אחד שיסרב לסיפור טוב.
    אבל אל תצפי לקבל טור אישי רק כי את מהפריפריה. זה רק מצביע על התל אביביות שעדיין מפעמת בך, על זה שאת חושבת שעצם זה שעשית צעד כל כך "אמיץ ומעניין וחשוב" כשעזבת את העיר - הרי שכולם צריכים לדעת על זה, לשמוע על זה ולקרוא על זה. מה האטרקציה הגדולה בטור? לא ממש הבנתי. שאין AMPM ליד הבית? הרי את מדברת על החיים מחוץ לתל אביב כמו על חיים על הירח, כאילו זה משהו שאף אחד לא חווה מעולם. לי אישית זה נשמע כאילו את עדיין עמוק בחיים הקודמים שלך ולכן רוצה לכתוב רק לתל אביבים, שחשוב לך שהם ישמעו אותך ויבינו שאת עשית צעד חכם והם עדיין חיים בבועה שקרית (אבל זה רק אני).
    בסופו של דבר, התשובה של אביב הברון הגיונית: לא כל אחד שחושב שעובר עליו משהו מעניין ראוי לטור בעיתון. בכל זאת, יש מגבלה של עמודים. אני בטוח שהטור שלך יהיה יותר מעניין מכל השטויות שכתובות שם, אבל ספק אם יהיה יותר חשוב. אם כבר תופעות תרבותיות (כמו שאת ועמית שוהם הכישרוני הגדרתם את חייך המסקרנים), אפשר למצוא דברים מעניינים יותר ממישהי שעברה למצפה רמון ורוצה לספר לעולם החדש שהיא גילתה.

    השבמחק
    תשובות
    1. תגובתך מבליעה בתוכה בדיוק את מה שאני מדברת עליו, ואני אסביר:

      - אין עורך אחד שיסרב לסיפור טוב? זוהי אקסיומה שאינני בטוחה בה יותר, בטח לא כשמדובר בפריפריה. הסיפורים שציינתי הובאו בפני כל העורכים שציינתי. רק הארץ הביעו בהם עניין ראשוני. עובדה.

      - כתבתי בהרחבה בפוסט על כך שאינני מצפה שדווקא אני זו שאקבל טור אישי רק כי אני מהפריפריה. קיימים אנשים הרבה יותר מעניינים כאן, ובעלי יכולת כתיבה, שיכולים לייצג את המגזר. אבל תסכים איתי, שמדובר במגזר מוזנח בכל מובן אפשרי. ועצם העובדה שחשוב לתקשורת לתת במה לכל מיני "עלי תאנה" משלל מגזרים - פרט לפריפריה - היא לטעמי מאוד מקוממת.

      - אתה טועה אנושות באבחנתך, כאילו טור אישי שלי מטרתו הטפה לכך, שכולם יעברו לגור בפריפריה כי תל אביב זה פויה. אני אוהבת את תל אביב בכל ליבי, ושום דבר לא השתנה בכך. אני גם אוהבת את מצפה בכל ליבי. החיים לא עד כדי כך פשטניים. טורי הדוגמה שכתבתי, לידיעתך, כלל לא עסקו בי - אלא באנשים, דמויות וסיפורים צבעוניים, מרגשים ומצחיקים, שיכולים להתקיים רק בפריפריה. עובדה, שהיו שלושה עורכים (לפחות) שאהבו אותם.

      - ובאותו עניין, ולאותה טענה: למה לנרי ליבנה, לצורך העניין, יש טור? מהי האטרקציה הגדולה בטור שלה? שהיא גרה בתל אביב? שהיא נרי ליבנה? מהי האטרקציה הגדולה בטור של סייד קשוע? שהוא ערבי? עשה טובה ואל תיתמם.

      תגובתך מסגירה את גבולות החשיבה התל אביביים שלך, ואינני מאשימה אותך. הייתי מגיבה באותה צורה בדיוק, לפני שנתיים, כיוון שבאופן האובייקטיבי ביותר, לא היה לי מושג עד כמה אני מנותקת ומה רוצים מחיי. על זה בדיוק אני מדברת.

      מחק
  5. אליען, בלי לשים לב, באופן כמעט קומי אם יורשה לי, את חוטאת בדיוק באותו חטא. ואני אסביר. הזכרת כאן שמות של עיתונים שנחשבים ל"מרכז". יש לפחות עיתון סופשבוע אחד חשוב, איכותי וארצי, שמו מקור-ראשון, שלא הזכרת ולו ברמז. למה? כי מבחינתך הוא פריפריה. מבחינתך קוראים אותו ימנים, אנשים לא כמוך - אופס, פריפריה. ברור שאין לך מושג מי הם הקוראים של העיתון המצוין הזה (ולא, אני לא עובד בו, רק מנוי עליו ועל הארץ ונהנה משניהם), ואף פעם גם לא ניסית. אופס, שוב פריפריה. אני לא חושב שמקור ראשון זקוק לך. יש לו כותבים פריפראליים מצוינים כמו אלישיב רייכנר מירוחם. ובכל זאת, נסי קצת לפסול במומך, ליטול קורה מבין עינייך, או משהו בסגנון.
    בהערכה.

    השבמחק
  6. אליען, אולי במקום לדבר על הטור שהיית יכולה לכתוב, פשוט תכתבי ותפרסמי אותו ברשת? אםהוא יהיה מעניין וחשוב יבואו לקרוא אותו ובסופו של דבר התקשורת תפנה אליך ולא לבפך.

    השבמחק
  7. לכותבת, הווה בטוב.
    אולי מוטב יהיה בעבורך להמשיך בתהליך השתקעותך במשכנך החדש, שכן, על אף המילייה המכובד של שנתיים, שורשייך התל-אביביים (שכדברייך, חבה את לה את קיומך הפיסי והרוחני כאחד), עדיין ניכרים בך. התרשמותי זאת שאבתי מן ההסבר שנתת ב"פרופיל" שבראש העמוד. המשך התהליך, לפי הצעתי, נועד בשביל לאפשר לך את המשכו הטבעי של תהליך האסימילציה בו התחלת כאשר עזבת את ביתך בתל-אביב.
    בטרם אנמק הצעתי להמתנה, אבקש ממך אנא - לא להתגונן אבטומטית, כי אין אני מבקש לקטרגך, שכן, קראתי בבלוגך המעניין בעבר ובדעתי כי כתיבתך קולחת, נעימה ומושכת.

    את קפנדריותיהם של עורכי העיתונים השונים, שגוללת לאורך הפוסט, מצאתי כמקוממות ומרגיזות עד מאוד. אכן, דברייך על תפיסת ה"פריפריה" התל-אביבוצנטרית מבוססים ונכונים בכל הנוגע להלך הרוח בקרב מה שנוהגים לכנות "הברנז'ה". ברנז'ה זו, צורה אין לה. היא מעין יציקה אמורפית שמאפייניה הגיאוגרפיים מותווים בקווים ברורים פחות או יותר, וכשמדובר על תל-אביב, אין זו העיר רבתי, אלא אזורים יותר או פחות ספציפיים בה.

    לפי-דברייך, את השתייכת לאותה הברנז'ה, ובגין סיבות כאלו ואחרות, החלטת לנטושה ולהדרים לפני שנתיים. עקרת את עצמך משורשייך העמוקים בתל-אביב והשתקעת בנגב היפה, הטהור והצח. בלוג זה נועד, על-פי התרשמותי, להעביר את רשמייך וחוויותייך מחייך החדשים, דבר שהינו, כפי שכבר טענתי, מעניין ומקורי. "תל-אביביותיך", על כל הדגשותיה ואזכוריה, על מפגשייך עם הסביבה החדשה, אלו מעניקים למסופר בבלוג, בין אם נרצה או לא נרצה, צביון של העירוני והרפתקאותיו בהינטרלאנד.

    הייתי מקדם את הטור שלך, לו הייתי עורך עיתון, אך הייתי מבקש שהוא ייכתב על-ידי יליד, ולא מתיישב, שכן, תמיד היה מנקר החשש כי המתיישב פורס את ראיית-עולמו ככזו שנגזרת מתוך הקבלה פנימית עם החיים בעולם הקודם שעזב, אל מול העולם החדש (או הישן) שבו הוא מבקש להשתקע. הטור, כאשר נכתב על-ידי אדם שאינו "טבעי", תהיה בו מידה מסוימת של אי-אמינות, בגלל חוסר היכולת האינהרנטית (לא רק בך, גם בי, ובכל אדם אחר), להתנתק לגמרי מהלך המחשבה והלך הרוח של המקום שנעזב, כמו, אם תרצי, יהודי עקור בפורטוגל של שלהי המאה הט"ו, או ראש ממשלה ישראלי שעדיין "חולם ביידיש" בשנות השישים של המאה הכ'.

    לכן, ושוב סלחי לי על לשון הדיבור של המאה הי"ט, הייתי מעדיף שיליד יכתוב טור על חייו בעולם האחר, ולא המתיישב החדש. בעיני, הבלוג שאת כותבת פה הוא ראוי מאוד מבחינת "מבצע חורב תרבותי" של ה"תל-אביבי" המדרים, דא עקא, ה"תל-אביביות" האינהרנטית לא תועיל בתיאור מהימן של ה"פריפריה".

    לדעתי עלייך להמשיך לכתוב בבלוג בד בבד לתהליך האקולטורציה, לפעול בעניין הנושאים החשובים שציינת שמעיבים על תושבים בנגב, ולהטיף לעמיתייך מתל-אביב לנסות ולאמץ תפיסה אחרת על מקומות שאינם העיר שבה הם חיים, ואולי בכך גם לרכך במקצת את השסע התרבותי שניכר כי אין לו קץ. אין דבר יותר חשוב מהניסיון להדביק את השסע הזה בפרט, ובכלל את הבקיעים בחברה הישראלית, ואני תופס את המעשה שלך כצעד חשוב לקראת הידברות ויצירת דיאלוג בין האוכלוסיות המשוסעות בישראל, הברנז'ות והפריפריאלים, הפובליציסטים והפלבאים, מנחי הפאנלים ועובדות סלוני היופי.

    המשיכי לכתוב, ואל תיסחפי לניסיונות לכתוב טורים במוספי הסוף שבוע הגדולים, זהו שירות דוב בעבורך ובעבור קוראייך כאחד. ה"פריפריה" באמת לא מעניינת את עורכי המוספים, וכפי שאמרת, יום יבוא והיא תתחיל לעניינם, ואז יחפשו להם קבלנים ויזמים "תל-אביביים" שידווחו במליצה מחזית הקרב. אז, את תהיי כבר אותנטית, והטכסטים בהתאם, ולכן אין מן הנמנע, לתחזיתי, שתוכלי לגייס את כישורייך כדי לכתוב טור אוריגינלי, על החיים בנגב.

    השבמחק
  8. כרגיל, נהנה לקרוא אותך, אבל הפעם ביאסת אותי, ולא בגלל הכתיבה אלא המהות.
    לחיות במצפה, בעיני, זה גם להיגמל מ"השטויות של תל אביב", שאחת הבולטות בהן היא להיות בעל טור. אלא אם מדובר בפרנסה. אך את יודעת, לפחות כמוני אם לא יותר, שהטור לא יספק לך אפילו את חשבון החשמל.
    אז למה טור? אידיאולוגית-את צודקת בכל הטיעונים, ואפשר למלא מוסף שלם בביקורת נוקבת ומפחידה על התקשורת וסדר העדיפויות שלה. אך אי אפשר לנצח אותם בשפה שלהם, כי הם פועלים במסגרת נוקשה שרק בעלי הבית יכולים לשנות את (חוסר) גמישותה, והם בכלל על היאכטה כרגע, והם ממש עסוקים באג"ח וכו.

    עשית בחירה אמיצה, מוערכת ובעלת משקל סגולי כל כך משמעותי. כל פזילה חזרה לעולם הקודם היא נפילה רגעית, אז אני מבקש (ואנחנו לא מכירים): עזבי את זה, באמא שלךךך

    השבמחק
    תשובות
    1. ערב טוב אליען ויריב
      רציתי מאד להתייחס, אבל יריב כתב בדיוק את מה שתפס אותי מהרגע הראשון. אני לא מחמיץ שום טור שלך כי את כותבת נהדר. לא כי את כותבת על הפריפריה. ב"אשה של אור ירח" אומר המכשף האפריקאי ש"אנשים הולכים לגיהנום כי הם אוהבים את זה". אני עצמי חי שעה וחצי מתל אביב בכוונה ברורה להתרחק גם מהעיר וגם מהענין התקשורתי. פריפריה היא פריפריה היא פריפריה. זה גם סוד קסמה ומתאים לה שלא תקבל טור שבועי. היא באמת לא צריכה אותו.
      באהבה
      סנדרסון

      מחק
    2. יריב וסנדרסון - האם לתפיסתכם לא יכול להתקיים יצור כלאיים? זה שחי בשני העולמות? כמו לדוגמא, לצורך העניין - ולהבדיל אלף אלפי הבדלות - גבי ניצן?

      מחק
  9. היי אליען, מסכים לחלוטין עם הייצוג הבעייתי של הפריפריה בתקשורת המיינסטרים אבל אני חושב שהיא כבר מזמן לא רלוונטית, ראבק, הבלוג שלך לא יכול היה להתפרסם פעם ולתת את הרחשים האמיתיים של מצפה. וזו בדיוק המסקנה שלי, מי צריך את המיינסטרים כשיש מערכת אקולוגית-תקשורתית בדמות האינטרנט? אני מאמין שיש לא מעט אנשי תקשורת במצפה, עוד כמה אנשים שמבינים דבר או שניים באינטרנט ואיזה חוש עסקי-יזמי ויאללה, לדרך. ברגע שיקום אתר (עיתונות דפוס נדונה לעד להיות מקומית בגלל מגבלות הפצה) שלא מתיימר לספר אך ורק סיפורים מקומיים אלא סיפורים וחדשות כמו אתר חדשות "רגיל" ודרכו להעביר את האג'נדה, המיקום הגיאוגרפי יהיה חסר משמעות במידה רבה. בכל מקרה, אחלה פוסט, אחלה בלוג, אחלה-החלטה אמיצה לעבור לנגב (ציוני מאוד מצידך, באמת , שאפו) ואחלה דעות מעניינות מכל מקום שאת נמצאת בו.

    השבמחק
  10. ועוד משהו בקשר למרכז-פריפריה: אני חושב שתושבי שכונת התקווה, לוד ויפו מרגישים בדיוק כאילו הם גרים בירוחם, במצפה או באופקים. כנ"ל תושבי שכונות המצוקה בירושלים. לעומתם, תושבי עומר, להבים וקיסריה מרגישים כאילו הם מרכז היקום (מצטער על ההכללות) למרות שהם מחוץ למרכז הארץ. זה לא עניין גיאוגרפי פרופר, זה עניין פוליטי ומנטלי.

    השבמחק
    תשובות
    1. סיני, אני יכולה להבטיח לך שתושבי להבים ועומר (את תושבי קיסריה אני לא מכירה) לא מרגישים כאילו הם מרכז היקום. אנחנו אמנם מתמודדים עם בעיות שונות מאלה של תושבי התקווה ואופקים, אבל אנחנו מתמודדים גם עם בעיות שונות מאלה של צהלה ורמת אביב.
      פריפריה היא עניין פוליטי, מנטלי וגיאוגרפי. האחד לא מוציא את האחר.

      מחק
    2. אם המצב בלהב ובעומר כל כך גרוע אז מדוע אתם גרים שם? הרי אתם אנשים אמידים , אתם יכולים בקלות לרכוש בית במרכז , אולי אפילו בתל אביב עצמה .

      מחק
    3. להב זה קיבוץ, להבים זה ישוב, להבות חביבה זה מקום לא קשור.
      בתשובה לשאלתך, וקטונתי מלדבר בשמם של אלפי המשפחות שגרות בישוביי הלווין של באר שבע על שיקוליהן השונים, העובדה שיש בעיות לא אומרת שהמצב "כל כך גרוע".
      מעבר לכך, המחיר של בית קרקע בנגב לא קרוב למחירו במרכז, אנשים שעובדים וחייהם בנגב לא בהכרח רוצים לעבור ולזוז (מפתיע, הא? תל אביב היא לא משאת נפש של כולם), הקצב העירוני לא מתאים לכולם. יותר מזה, האם "תל אביב" היא מקום נטול בעיות? כמובן שלא. גם בצהלה מתמודדים עם בעיות. האם המשמעות היא שתושבי צפון תל אביב צריכים לעזוב את השכונה שלהם למקום אחר? לא. הם יכולים להשאר במקומם ולשאוף לתקן את הבעיות.

      מחק
  11. כלי התקשורת בישראל מתעלמים מהפריפריה (שהם עצמם יצרו) ומעניקים לתושביה יחס שונה כבר הרבה מאוד שנים. אלי אברהם ערך מחקרים מעניינים בנושא, כדאי לכם לקרוא. יש שם מקרים שלא תאמינו שקרו הרבה אחרי שנות ה-50.

    צריך לזכור באיזו מציאות פועלת התקשורת. מהדורות החדשות של ערוצים 2 ו-10 מיועדות בראש ובראשונה לדוברי עברית, חילונים וצעירים שגרים במרכז הארץ. למה? כי זה בדיוק מה שעושים האחרים. האם אתם מדמיינים לעצמכם שאדם עם מראה מזרחי ישב באולפן שישי במקום יאיר לפיד? אין סיכוי.

    ובואו לא נשכח כמה כתבים יש לידיעות, למעריב ולהארץ (ולערוצי הטלוויזיה) בנגב ובגליל - לעומת מסת הכתבים בגוש דן ובמרכז. למה זה ככה? הכול שאלה של בחירה. רק שתדעו שיש אנשים שמבחינתם רחובות היא גם בפריפריה. אם ככה, אז אולי גם צריך לצרף את ראשל"צ ואת בת ים, ואם כבר אז גם את הרצליה. ואת דרום תל אביב, כי סתם ג'יפה שם. הידד. נשארנו עם חמישה רחובות במרכז העיר!

    ומה עם כתבים לענייני ערבים? לא, לא פלסטינים, אלא ערבים-ישראלים, שמהווים חמישית מתושבי המדינה הזו? גם שם, היה מי שחקר ומצא שכמעט ואין להם קיום בעיתונות המודפסת, ואם כן זה לרוב בהקשר שלילי.

    כל זה מאוד מבאס, אין ספק. אבל אני מאמין שהתל אביביות עשויה להמאיס את עצמה. ולא רק עליך, אליען. תמיד מחפשים דברים חדשים בעיתונות, ועם כל הכבוד לתל אביב, זו לא עיר כזו גדולה.

    השינוי צריך לבוא גם ממדיניות ממשלות ישראל, שהקפידו ועדיין מקפידות להזניח משום מה את הפריפריה. אולי גם התנהגות התקשורת תשתנה. או שמא להיפך? נחיה ונראה. עד אז, כמו שציינו לפניי, יש את האינטרנט ואפשר להפיק בו וממנו לא מעט דברים מעניינים. ומה שמעניין תופס תאוצה ומתפשט, הרבה יותר מגיליון עבש של "ידיעות".

    שבת שלום.

    השבמחק
  12. אליען,
    אין שום קשר ל"תל אביביות", לדעתי.

    העיתונות הכתובה היא פשוט שדה מתייבש והולך. ארץ חרבה.
    זה תהליך שמתרחש כבר כמה וכמה שנים טובות, וצריך להיות מאוד תמים כדי לא להכיר בו.

    רוב החומרים המעניינים באמת, ורוב הכתיבה הטובה ממש, הם ברשת. מבלוגים על מוזיקה ועד בלוגים על אסטרונומיה, פילוסופיה, אקולוגיה או משפט.

    בבלוגים מצוינים של כותבים שונים - לא רבים אמנם, אבל יש איזה 20 בלוגים נפלאים בעברית - מוצאים אנשים עם טעם טוב ורעב לאיכות, את מבוקשם.

    לא בעיתונות המודפסת. כבר לא.

    השבמחק
  13. אליען,
    אבל בשביל זה יש לך בלוג. בשביל לכתוב בו את כל דברים שלא רוצים לקרוא אנשים שחושבים שבלוגים זה הפריפריה של העיתונות. תפדל, מדור שבועי על הפריפריה. כולל כותרות החדשות המקומיות שרק עיתונאי ממצפה יכול להביא. זה בוודאי יהפוך לסנסציה במצפה, ואולי אף מחוצה לה. ויש לך רעיונות לתסריטים בפריפריה? הבלוג הוא מקום טוב לעשות להם פיץ' רבתי (את יכולה גם לקבוע שהמגיבים יהיו חייבים להזדהות אם את חוששת מתגובות אנונימיות קנטרניות, קטנוניות ומחסלות חשבונות). אולי יקראו אותם כמה קולנוענים תושבי מצפה, ישלפו מצפמה, מקבוק עם פיינל קאט פרו, ויצרו הפקות עצמאיות, יו-טיוביות, מהרעיונות האלה, סקיצות לפיילוטים. גם אותם אפשר להעלות לבלוג. ככה את הופכת למו"לית של עצמך, ואף לזכיינית. בשלב השני תרצי אולי למצוא דרך לפרסם את הבלוג, לגייס לו קהל (פוסטים כאלה, אגב, הם דרך מצוינת לעשות את זה). זה יקח זמן, אבל אפשרי. מי יודע, אולי הוא יהפוך לכזו סנסציה שיפנו אליך לפרסם טור ב"7 ימים".

    עכשיו, יש לך מושג איך מתייחסים בעיתונות התל אביבית לאנשים שמאמינים באלוהים? השם ירחם. לך יש מזל, יש לך את הטיקט החמוד שלך. אבל מתברר שתובנות שהן life-altering ומניבות שינוי באורך חיים לא ממש מעניינות את העורך הממוצע ואת האיש התקשורת הממוצע (אולי הם מאיימות עליהם). באמריקה, אלה החומרים שמהם יוצרים רבי מכר שהופכים לעיבודים קולנועיים.

    בקיצור: בלוג ואז ספר. מסלול עוקף עיתונים.

    יאיר רוה

    השבמחק
    תשובות
    1. יאיר, תגובתך הזיזה כמה גלגלי שיניים חלודים והניעה תהליך שהחל להתרחש ממילא, אך כנראה היה זקוק לגיבוש סופי ולהאצה. בקיצור, תודה מכל הלב :)

      מחק
  14. אני שמח שלא נתנו לך טור. לא מתוך רשעות (אני?!), או טינה (לא מכיר אותך) או משזלאיהיה (אין כזה) - אלא פשוט משום שזה לא היה ראוי, לדעתי.

    ראשית, לפי דבריך, עזבת את תל-אביב לפני כשנה וחצי ומהדברים שאת כותבת עולה בבירור כי לא צברת את הפאטינה הנדרשת כדי לכתוב על "הפריפריה" אלא מהזווית של באתי-ותראו-איזה-מצחיק-מגניב-ומשוגע-ומאובק-ומעורר-מחשבות-זה. זו זווית מעט שחוקה ומובלע בה יחס פטרוני.

    שנית, תושבי מצפה רמון אולי יצרכו את הטור בעניין (בהיעדר חלופה), אבל גם בתחושה של אי-נעימות ואפילו טינה. כתושב פריפריה לשעבר, יש תחושה לא נעימה בכך שאורח שזה-מקרוב-בא עורך בך טיפולוגיות חובבניות. ומליון התושבים שאינם גרים במצפה רמון ובסביבתה ייטרו לך על הצגתם בשיוך עקיף כגמדים בקרקס ("החיים בפריפריה הם הרבה מעבר לבדיחות ולקלישאה, ושהם מלאי חיים וצבע ועניין" - זו התגלמות "הגמד בקרקס," בעיני).

    שלישית, יש לא מעט כותבים היושבים ב"פריפריה" ואף כותבים עליה. אין כאן חידוש מרעיש. הם, כתושבים של קבע, לא רואים בפריפריאליות רבותא גדולה. זה לא המוקד.

    השבמחק
    תשובות
    1. "תושבי מצפה רמון אולי יצרכו את הטור בעניין (בהיעדר חלופה)... "

      אקרא את הטור של אליען בשקיקה, אך לא בגלל שאין לי חלופה. איזו מין שטות זאת? אני לא בנאדם שיכולים להיות לו תחומי עניין? אין לי אינטרנט או שאולי אני לא יכולה לקנות עיתון במכולת??
      מאז שעברתי לגור במצפה רמון, ההיצע לתחומי העניין שלי רק גדל. במקום שדעתי תהיה מוסחת מכל אין סוף האפשרויות התל אביביות - כאן למדתי לצרוך, להבין ולפעול בתחומים שמעניינים אותי באמת.

      מצפאית. ולא אליען. וגם תל אביבית לשעבר.

      מחק
  15. אליען היקרה,
    חוסר המודעות הוא שלך, זאת שרוצה משהו, לא מקבלת,ואז מתבאסת. את כותבת יפה, יש בך יכולת להעביר רגשות עמוקים ואבחנות דקות, לעורר בנו הקוראים משהו מחיינו, ליצור הזדהות איתך, השתתפות, את אומרת דברים שאנחנו מרגישים. לטור שלך אולי יש חשיבות עבור עצמך. גילית שבעצם לעורכים שמטרתם היא למכור עיתונים, הרצון שלך לא משנה והם פועלים עבור עצמם. ברוכים הבאים לעולם המודעות, שבו אין לאדם אפילו מחשבה אחת ללא תועלת עצמית. העולם מתקדם, אנשים ממשיכים לחפש את התועלת האישית שלהם בכל דבר, ההפרדה בין כולנו גדלה, ושום דבר לא יבלבל אותנו או יסיט אותנו מדרכנו המסורתית- דרך הדרישה האישית להתקיימות רצוני הפרטי. ולמה אחרים מקבלים טור ואת לא? שאלה טובה. ולמה למשה יש אוטו גדול ולי לא? שאלה טובה. ולמה זה חשוב לספר על הפריפריה? כי יש שם חיים? כי את צריכה טור? כי את לא מוכנה לקבל לא? כי העיתונות ככה וככה? והעורכים? ותל אביב? למצפה רמון יכול להיות ערך מוסף עבורך אם תרצי לחפש באמת בתוכך, לעזוב את תל אביב באמת, ולנצל את המקום החיצוני לבחון את המקום שבו באמת קורים הדברים- בפנים. מאחל לך שלא תבזבזי את ההזדמנות.
    באהבה.

    השבמחק
  16. אליען היקרה. בתמימותי לא לקחתי בחשבון שהתכתבות פרטית בינינו תהפוך לנחלת הכלל. בדיעבד, אולי היה עדיף שלא הייתי עונה לך, כמו שעשו עורכים אחרים, ואז היו נחסכים מקוראיך תיאורים על הביצה השמאלית שלי וקביעות שלך על מה שכביכול מעניין או לא מעניין אותי. מילא, אשרוד איכשהו (גם מבלי לשתף, בניגוד לך, את הקוראים במחמאות שהרעפת על המוסף בשלב החיזור).
    אבל עניתי לך בקיצור ובנימוס (למזלי) והפכתי למייצג של דגל שאת מנפנפת בו. אז עכשיו ברשותך אענה כאן בפירוט.
    ראשית, החיבור שאת עושה בין אמירתי שהטקסט שלך כתוב חמוד מאוד לבין העובדה שמדובר בפריפריה הוא מניפולציה מופרכת. הכתיבה שלך יכולה להיות חמודה מאוד גם על קרב המיתלה, הקופים בספארי או כיכר דיזינגוף (מתל אביב רחמנא ליצלן) וגם זה לא היה מוביל לטור במוסף.
    שנית, האם העובדה שאת, הכותבת המוכשרת ממרכז הארץ, עברת לפריפריה אומרת שצריך לתת לך עכשיו טור? אם כבר טור מהפריפריה, למה שלא יכתוב אותו תושב פריפריה ותיק ומוכשר? יש הרי רבים כאלה, ואת מן הסתם הראשונה שתודי שהכישרון לא הגיע דרומה עם משאית ההובלות שלך.
    אבל אלה זוטות, בואי נעבור לעיקר: נדמה שאת כותבת בזילזול על בעיית התקציב שהעליתי. ובכן, מה לעשות, גם "ידיעות אחרונות" פועל במציאות הנוכחית, שמתבטאת במגבלות תקציביות בכל המרכיבים העיתונאים.
    ובאותו הקשר, מאז שאני עורך את "המוסף לשבת", כארבע שנים, יש בו אותו מספר של בעלי טורים - ארבעה. (סיון רהב מאיר, שהצטרפה עכשיו, מחליפה את יועז הנדל שעזב לפני כמה חודשים). את יודעת לכמה פניות של כותבים אחרים נאלצתי לסרב? עשרות. ככה זה כשבמוסף יש רק 28 עמודים.
    ועכשיו שאלה: איפה הפריפריה מתחילה בעיניך: במצפה רמון? בבאר שבע? בישובי עוטף עזה? בגדרה? בקרית שמונה? בכפר יהושע? בחדרה?
    ועוד שאלה: למה רק הגיאוגרפיה קובעת? אולי צריך לתת טור לחייל? או לחקלאי? או למובטל? או לישראלי שחי בחו"ל? או לצמחוני? יש המון כאלה, לכולם ודאי יש מה להגיד, את כולם חשוב לשמוע, אז למה דווקא אליען ממצפה רמון?
    ציינת בבלוג שלך את הכתבה על ירוחם שפורסמה ב"מוסף לשבת" בשבוע שעבר. השבוע פורסמה אצלנו כתבה על יוצאי אתיופיה שגרים בגדרה. לפני כן פורסמו במוסף כתבות רבות מהפריפריה, וכך גם מן הסתם בעתיד. זו דרכנו לגעת במגוון של נושאים ומקומות בתנאים הקיימים - כשיש סיפור ראוי בעינינו, לטפל בו.
    לסיכום אליען, החיים קשים. לכולנו, בכל מקום. אני מקוה שפעם יהיה יותר טוב. תודה על המחמאות בשלב החיזור.
    אביב

    השבמחק
    תשובות
    1. אביב היקר,
      1. החמאתי למוסף בעריכתך גם בבלוג עצמו, ועוד לא הבנתי איפה הסוד הגדול. למיטב ידיעתי, החוק בישראל עדיין מתיר להחמיא למוסף בעיתון וגם לבקר את הבחירות של העורך שלו. גם אם אותו העורך אינו מקבל את הביקורת הזו. וכפי הנראה, אינו מקבל ביקורת בכלל, לפי המחמאות שמיהרת לחלק לי. אבל היי, לפחות לא קראתי למוסף שלך "חמוד". אגב, וסלח לי על הנימה הבילי-מוסקונה-לרמנית, אבל האם אי פעם כינית כתיבה של גבר "חמודה"?
      2. למה באמת שלא יפורסם טור כזה, במוסף שלך, של תושב פריפריה וותיק ומוכשר? בבקשה, אביב, אני לגמרי אשמח לחפש עבורך אחד כזה. כמו ששנינו יודעים, מעולם לא חיפשת כזה, כי לא עלה על דעתך. יודע מה? בוא נתפוס ארבע ציפורים במכה אחת: בוא נחפש חייל צמחוני, בן של חקלאי מובטל מהפריפריה. אבל בוא נהיה כנים: שנינו יודעים שאם הוא היה פונה אליך, רוב הסיכויים שגם הוא לא היה מקבל טור, כי "יש בעיות תקציב".
      3. ובנוגע לאותן בעיות תקציב - אם יש כסף לשלם ליאיר לפיד, ולקרן פלס, ולשלמה ארצי, ולעוד כמה אנשים מאוד משונים שעובדים היום בידיעות אחרונות, אז יש כסף. וכמו ששנינו יודעים, כשידיעות רוצים - ידיעות יכולים. אז חלאס עם תירוצי התקציב האלו. יש קבעון מחשבתי, יש שינה בעמידה, יש שחיקה ועייפות. אלו סיבות לגיטימיות, שאני יכולה להזדהות ולהבין אותן. אני רק לא אוהבת שמתנשאים עליי, זה הכל.
      4. סיון רהב-מאיר - בעלת הטור החדשה שלך - הייתה צריכה להיות טאלנט ודתייה כדי לזכות בחסד הפרסום במוספך. טעית בעניין ההפנייה לזמנים מודרניים. תגיד שטעית. מה הסיפור?
      5. לא היית העורך היחיד שענה לי, כפי שכתבתי בבלוג. אבל היית העורך היחיד שהצליח, איכשהו, לגלם בתשובתו את מהות הבעיה שעליה אני מנסה לדבר. גם הפעם, בתגובה שלך, המשכת לגלם אותה, לצערי. מבחינתי, ירית לעצמך ברגל.

      מחק
    2. אליען היקרה,
      בכל הנוגע לדעותיך, כתבי מה שאתה רוצה, אבל אל תקבעי עובדות בשמי כמו שאת עושה בסעיף 2: "מעולם לא חיפשת כזה, כי לא עלה על דעתך". מאיפה את יודעת אם חיפשתי ומה עלה בדעתי?
      לגבי "זמנים מודרנים", אולי תקבלי כפשוטה את העובדה שהצעתי לך לנסות אכסניה אחרת בעיתון בגלל המגבלות ב"מוסף לשבת"? במקום ללגלג על עניין התקציב, את מוזמנת להשוות בין כוח האדם של המוסף לפני ארבע שנים והיום, ובין מספר העמודים של המוסף אז והיום.
      אגב, מבחינתי "זמנים מודרנים" הוא בהחלט לא רק מוסף נשים. העבודה הנהדרת והמגוונת שקרינה עושה שם - כולל אפילו נגיעות בפריפריה!!! - ממגנטת אליו גם גברים רבים.
      אשר לסיון רהב מאיר, היא כאמור נכנסה לנעליו של יועז הנדל בכתיבת טור שמשלב בין "פרשת השבוע" לאקטואליה. האם הנדל היה טאלנט כשהתחיל לכתוב את הטור? לא, מקסימום הוא צמח איתו. ובכלל, כאן את יורה לעצמך ברגל, שהרי את עצמך טאלנטית ולמרות זאת לא נסתייע לתת לך טור.
      ולידיעתך, אני גם איש פריפריה וגם קיבוצניק במקור, בן של אבא חקלאי ואימא צמחונית, וכל זה לא עזר לי לקבל טור במוסף שאני עורך. אז מה לך כי תליני?

      מחק
    3. לאביב הברון- אתה יודע ואנחנו יודעים שסיוון רהב מאיר שכיום היא תמנון רב זרועות בתקשורת קיבלה טור כי היא נסיכת חב"ד, ובן זוגה, אפעס, גם הוא ברוך השם אינו קוטל קנים.

      מחק
    4. אין אף כותב פריפריה ואף כותב מזרחי במוסף הזה... רק עוד מתנחל ועוד מתנחל

      מחק
    5. סיוון רהב קיבלה טור כי היא נסיכת חב"ד? ובטח סייד קשוע קיבל טור רק כי הוא ערבי. במקרה שניהם מצויידים בכשרון נדיר במקומותינו, ורוב הטורים שלהם הם זהב טהור. אני מאד נהנית לקרוא את אליען, אבל אין צורך לרדת על כותבים סופר מוכשרים.

      מחק
  17. אליען,
    כתיבה אמיצה ונכונה עד דמעות.
    בכל זאת הייתי בוחר במקומך לכתוב בכל מקום שייתן לך במה ציבורית ברמה ארצית (גם במוסף לנשים)
    זה עדיף על כלום.

    ובקשר למגוון הנושאים שהעלית על השחיתות , הגמלים ועוד .. מצפים בכיליון עיניים להרחבה.

    השבמחק
  18. אני לא מבין למה את חושבת שהפריפריה היא מגזר. הפריפריה היא לא מגזר, היא איזור מגורים שבו יש את כל המגזרים. מעבר לזה, לזכרוני היה פעם בעכבר העיר מדור בשם של יואב אחד שכתב מהכפר, ואפילו בטיים אאוט היה מדור של בועז משהו שכתב על חייו בצפון, הנושא הזה אולי מעניין (בספק) אבל ללא ספק טופל בעבר. חוץ מזה, כרגע העיתונות הישראלית נמצאת במשבר כלכלי חריף והמקום לטורים אישיים הולך ונפקד, ולראייה, אביעד קיסוס ודאה הדר, שני כותבים מוכשרים במיוחד שהועפו ממוסף הארץ לרגל המצב. בקיצור, יש סיבות אחרות לזה שאין לך טור, ולאו דווקא בהקשר למיקום בו את יושבת.

    השבמחק
  19. מילים כדורבנות.

    אנשים אוהבים לקרוא מה שאת כותבת - תפרסמי ב"פייסבוק", "גוגל פלוס", לינקים ב"טוויטר" - את יכולה כך להגיע לעשרות אלפי קוראים - בלי שיש עורך באמצע.

    אני אעזור ע"י Share על כל דבר שאוהב (ויש לי 14,000 עוקבים שזה מעט בהשוואה לכאלו שיש להם רבע מיליון...)

    באזור העשרים וחמישה אלף עוקבים - העורכים יתחילו לרדוף אחרייך...

    השבמחק
  20. אליען,

    כעולה חדש לנגב אני מבין לליבך, אך במקביל באמת חושב שכדי לנו להתנתק מתל אביב.
    זר לא יבין את אשר אנו חובים יום יום וגם להרבה זה לא מזיז.

    כתבי קודם עבורינו כאן בדרום, חפשי קהל מקומי ולא את הקהל שאת רוצה.

    והתשובה שקיבלת היא מציאות החיים ולא רק בעולם העיתונות והמולות, החיים לא קלים ותובה שלילית היא נחלת רבים.

    בהצלחה בנגב, נצלי את ההזדמנויות כאן.

    השבמחק
  21. הברון כותב מעולה, צריך לקבל טור בעצמו!

    השבמחק
  22. והטור של רהב-מאיר מעולה. וברנע לא נחשב כותב? שכחתם את הבכיר מכל.

    השבמחק
  23. אני לא מבינה מה יש להיעלב מהגדרת כתיבתך כ"חמודה" או לייחס אותה לנשיות שלך. זה שם תואר שגור אצל עורכים לתיאור טקסטים. יש טקסט שכתוב רע, כתוב מעולה, כתוב שנון, כתוב חמוד וכן הלאה. אף פעם כשהשתמשתי במילה הזאת לא חשבתי שהיא פוגענית באיזשהו אופן (וכמובן שהיא נאמרת תדירות על כותבים גברים, זה ממש לא קשור).

    השבמחק
  24. עורכת,
    יצא חמוד ההסבר שלך (אייקון של סמיילי עם ציפורניים בלקה אדומה)

    -ולבעלת הבית,
    זה לא שאני רוצה להאיץ או לזרז תהליכים אבל רצוי שתדעי -שהתפתחה לה סוג של ציפיה.
    קחי את הזמן כי אין טעם להלחץ ולמרות שאין לנו חשק לפתוח עיתונים בסופשבוע ואנחנו מחפשים ספקי מילים בנרות בוודאי שאת לא חייבת לאף אחד כלום.
    כולנו בוגרים, יש לנו סבלנות וזה לא אסון.
    מקסימום נחכה.
    -כאן.
    לא קרה כלום.

    השבמחק
  25. אליען, מעניין לראות הקבלה בין התהליך שתיארת בפוסט לאופן השתרשות התגובות לו. שימי לב איך ענית למר יאיר רווה (אדם ידוע ומקושר, שאפשר להמשיל ל"תל אביב") לעומת הדרך בה ענית לאנשים אנונימיים או לא ידועים עד כדי כך(שאפשר להמשיך ל"ירוחם" או "מצפה")... יחסי כוח הם בסיס למבנה החברתי. הם מה שמניע אנשים להתאמץ או לא להתאמץ. אנשים מגיעים לתל אביב כדי להרגיש שהם יותר מאנשים במקומות נדחים יותר, אולי אנשים אתם למדו בתיכון או היו שכנים שלהם. אנשים בתל אביב לא רוצים לשמוע על הדמיון בינם לבין אנשי עיירות הפתוח או עיירות קטנטנות בדרום, כי חלק מהעונג שלהם בתל אביב, בכת התל אביבית נגזר מתחושתם הסמויה שהם טובים מהם.
    איפה אדם כן מוכן לשמוע על דמיון בינו לבין אנשי עיירות הפתוח? בצבא, או בחו"ל. בהקשר לאומי בלבד. בהקשר האישי, והטור שאת רוצה לכתוב הוא אישי, התל אביבי רואה עצמו כקאסטה נפרדת מהירוחמי, השייכות הזו מניעה אותו להתאמץ יותר כדי להמשיך להשתייך לקאסטה שלו. כנ"ל העורך שלו שלא שונה ממנו בכלום. עתונאות היא מדיום של דמויים ומסכים. הדרך היחידה היא ליצור אלימות (אקשן), או לפנות למכנה הלאומי או הדתי של גורל משותף לכל. כחילונית ליברלית יש להניח שערכים אלה מלכתחילה לא כ"כ סוחפים אותך. אז אין לי משהו מיוחד לומר אלא שהבלוג שלך מעולה, אבל כדי ליצור קירוב בין הפריפריה למרכז , עליך קודם לעמוד במלוא המובן על מהותה של הפריפרייה, מה היא משרתת מבחינת יחסי הכוח של הקבוצות השונות, ומהם הפערים שאין לגשר עליהם. רק כך אפשר ליצור גישור.

    השבמחק