יום רביעי, 21 בדצמבר 2011

8 דברים שהפסקתי לעשות מאז שעברתי לגור במצפה רמון




* לזרוק בדלי סיגריות על המדרכה
מעולם לא היססתי להשליך בדלי סיגריה על מדרכה תל אביבית. אני לא גאה בזה, אבל זו האמת. פלורנטין, שם התגוררתי, שברה בכל פעם מחדש שיאים של לכלוך והזנחה:
פחי האשפה העירוניים תמיד עלו על גדותיהם מרוב תכולה וחתולים, שכנים העיפו זבל מהגג ישירות אל הכביש, צואת כלבים התגבשה בערימות, ארגזי סחורות ריקים נערמו בפתחי החנויות, שברי רהיטים מעופשים נזרקו מדירות - לפעמים הייתי צריכה לצעוד על המדרכה בריכוז גדול, כדי לוודא שאני לא מבוססת בתוך שלולית, משתפדת על מסמר או סתם גוררת אחרי זנב של סלוטייפ, שנדבק לסוליית הנעל בערמומיות ומתלווה אליי במשך שלושה רחובות רצוף.


אחח, איזה כיף היה (תמונה: thephotoholic/freedigitalphotos.net)

באווירה הזו, לא חשבתי פעמיים לפני שנפטרתי מבדלי סיגריות - לעתים בהטסה ציורית, לפרקים במעיכה דרמטית - לאן שבא לי. ממילא מטונף כאן, וכשלאף אחד לא אכפת - למה שלי יהיה?


ואולי בכלל הגיע הזמן לייצר בדלים מתכלים
אבל פתאום, כאן במדבר, לא נעים.
הוא יישאר שם, הבדל הטיפשי הזה - אני מהרהרת בזמן שאני מועכת את הסיגריה לתוך החול - מתלבטת אם להשאיר אותו קבור שם בדיסקרטיות או לקחת אותו איתי - ולא יתכלה לעולם, במשך 60 אלף שנה לפחות, והכל בגללך.
משהו מגונן להפתיע צומח בי. הקרקע המדברית הגלויה, הנקייה, נפרשת לפניי כמו עור קורן וצח - לא בתולי כשל נערה צעירה, אלא מטופח ושמור, כשל אישה עתיקה ואצילית, מעוררת רצון כמעט בלתי נמנע להגן עליה. כל בדל נראה לעין, מכתים את הנוף כמו שומה סרטנית מכוערת.





מדבר. לא נעים להרוס. (תמונה: thephotoholic/freedigitalphotos.net) 

אם המדרכה המפויחת נוצרה כדי לשרת את הולכי הרגל, הטבע הוא בריאה פשוטה ושלמה, ואת היא זו שמתארחת.
ואני אורחת מנומסת.
אז מחוסר נעימות, פשוט כך, אני מוצאת שאני מתחילה לכבות ולאסוף את הבדלים - לתוך טישו, לתוך שקית, ובעת מצוקה - אפילו לכיס המכנסיים ולתיק היד, שמתמלאים בבדלים מעוכים.
כל כך נקי פה, וגם יפה, ומסביב ישנם המון אנשים שעובדים נורא קשה כדי לארח אותך, ובצורה הכי נעימה שאפשר: פקחי רשות שמורות הטבע, ועובדי מועצות מקומיות, ואנשי תיירות, ונהגים, ומסעידים.
אז אני, מה כל כך דחוף לי, לזרוק דווקא כאן ועכשיו את בדל הסיגריה הטיפשי שלי, על רצפת הבית שלהם, במקום שבו הם חיים ואותו הם מטפחים במסירות כל כך אדוקה?
ולפני שאני שמה לב, אני נהיית האישה המשונה הזו, שאוגרת עשרות בדלי סיגריות מעוכים בכל מיני מקומות, ושאימא שלה שואלת אותה מתי התיק שלה הפך למאפרה.


להן בטוח יש מאפרה

* ללכת על עקבים

יש נשים שיצעדו בנעלי עקב בכל מחיר. הרים, עמקים, חולות טובעניים ומשטחי עץ לולייניים - את כולם הן צולחות בדילוגים על סטילטו של 12 סנטים לפחות. אני מצדיעה להן. באמת. לא רק בגלל שהן לא מוותרות על השואו בשום מחיר, אבל בעיקר, כי יש להן שרירי רגליים פנומנליים - שניים רק לאלו של אצן אולימפי. האם ניסיתם לצעוד פעם בטבע בנעלי עקב? מדובר, ללא עוררין, בספורט האנאירובי הקשה ביותר שתוכלו לבצע, פלוס הבטחה מלאה לכאבי גב. מספיק קשה לצעוד כאן במדבר גם סתם בנעלי ספורט.



יש כזה במידה 43?




אשר לשאלתכם שלא נשאלה: למה אני צריכה ללכת על עקבים אם אני ממילא כזאת גבוהה? - מעולם לא שאלתי אנשים נמוכים למה הם מתעקשים לנעול נעליים שטוחות. אישה אוהבת לנעול מדי פעם נעלי עקב. זה מגיע עם רחם, כנראה.
גם טרם התברר לי לאן בדיוק אני אמורה לצעוד בנעלי העקב האדומות והמקסימות שלי מניין-ווסט, נניח? הלוא מלבד אלפקות וזכרים אקראיים, אין את מי להרשים כאן, ואף לדפוק הופעה אין לאן. השואו הכי לוהט שמוצג בסופשבוע הקרוב במועדון הג'ז המקומי - מקום הבילוי היחיד כאן - הוא של חבורת "בים בם בום". יש לי תחושה שיקבלו אותי שם גם בסניקרס.

* לתחזק את חיות הבית


ניתן בהחלט לומר, כי בעת מגוריו בתל אביב, היה הכלב שלי מטופח יותר מניקול ראידמן. בכל שלושה חודשים הובא אחר כבוד למספרה של נרדה ברחוב יורדי הסירה, שם נחפפו תלתליו ונגזזו ציפורניו, ובין לבין אף חטף בקביעות את כל הזריקות הנחוצות, אשר ניתנו לו במו ידיו של הווטרינר הבכיר ביותר בעיר. בנוסף, נהג העכברוש המפונק לנשנש מזון פרימיום, להתפנק בצעצוע חדש מדי שבועיים ולבקר תדירות בחוף הים, כדי לחלץ את עצמותיו התזזיתיות.


חצי השנה הראשונה: הכלב בגרסתו המפונפנת, כולל הקפוצ'ון שדודה מילי שלחה מניו יורק

כעבור שנה במצפה: הכלב מפתח ארשת של ערס דרומי מצוי


במצפה רמון, לעומת זאת, אין ווטרינר, וזאת על אף שיש כאן יותר כלבים מתושבים. מצד שני, גם אין כאן רופא בלילה - ואני מתכוונת לרופא של בני אדם, כן? - אז מה יש להתבכיין על ווטרינר.
היה וקרה אסון ובכל זאת עליכם לחוש לווטרינר, הקרוב ביותר נמצא בקיבוץ משאבי שדה, מרחק זניח של שלושת רבעי שעה נסיעה ברכב. ואם אין לכם רכב, פשוט תתפללו חזק שהכלב שלכם יהיה מאוד מאוד בריא.
על מספרה של כלבים, בטח ניחשתם, בכלל אין מה לדבר.





כיום: הכלב אדיש, מטונף ורופס, והחתולה שולטת בו ביד רמה

לפיכך, הפך הכלב די מהר לגוש מאובק, מזוהם ומצחין - וגם נטול חיסון אחד, שכבר אמור היה להינתן לפני לפחות שלושה חודשים. בהמשך, שונמך למזון כלבים נחות מהשופרסל (המשלוחים מחנות החיות בשדה בוקר יקרים להחריד), ובמקום צעצועים חדשים, הוא נאלץ להסתפק בלהטריד את החתולה - אשר ממילא נולדה וגדלה כאן, ולפיכך טרם הספיקה לפתח סטנדרטים אורבניים אנינים. קשה לי לומר שזה מטריד אותו. או אותה. למעשה, נדמה לי שהם מבסוטים לאללה.







* לסבול בשביל להיראות טוב
אישה עירונית מוכנה לסבול יותר בשביל להיראות טוב. היא מוכנה ללבוש שמלת מיני עם גרבונים גם בלילה גשום ומשכנעת את עצמה שתתחמם כבר בהליכה. היא תצא מהבית בלי מעיל כדי לא להיראות שמנה מדי, ותחזור עם דלקת ריאות. היא תתעקש ללבוש סקיני ג'ינס שעושים לה ישבן יפה גם כשהיא הולכת לארוחת ערב בת 13 מנות, ותנעל סנדלים שגומרים לה את כפות הרגליים אם זה מה שמתלבש לה פיקס עם השמלה. ככה זה, הכי חשוב להיראות טוב, להקרין את הדבר הנכון, לשדר את האישיות המדויקת. יש תחרות קשה שם בחוץ, ואת צריכה להשתמש בכל כלי הנשק שיש לך.
לא שבמצפה אין תחרות - תתפלאו לגלות כמה נשים יפות, עצמאיות, חכמות ופנויות גרות כאן - אבל חוקי המשחק שונים.
ראשית, צורת הלבוש הרבה יותר פרקטית: כאן, אם תצאי מהבית בלי מעיל בחורף, רוב הסיכויים שלא תחזרי אליו בחיים, ולמחרת נמצא את גופתך הקפואה מוטלת במדבר, כששועלים מנשנשים אותה. תנו לי להבהיר לכם משהו: זהו מדבר. לא סתם קר כאן - קררררררר כאן. העצמות שלכם טרם קפאו כמו שהן יקפאו כאן בחורף.
התפקיד העיקרי של בגדים כאן הוא לחמם, כמה שיותר. הלהיט: כובע עם מגני אוזניים, שגורם לך להיראות כמו רלף קליין המנוח. יש גם צעיף-צווארון מפליז, שאפשר למתוח אותו על הפרצוף, ואז את נראית כמו מחבלת מג'סר א-זרקה. הוסיפו לזה סוודרים בשכבות, מעילים וכפפות - וקיבלתם דובון אכפת לי קטן ונוטף סקס אפיל.

עוד כובע צמר טיפשי. לא אליו התכוונתי, אבל מה זה משנה

עניין נוסף: מצפה היא עיירה קטנה. כמו שכבר ציינתי, אין את מי להרשים. את אותם אנשים שתפגשי בסופר, תפגשי גם בבנק, בקופת חולים ובבריכה. וכולם ילבשו בדיוק את אותו הדבר: טרנינג. זה לא תמיד אסתטי, אין מה לומר, אבל תחשבו על הצד החיובי: אתם באמצע המדבר, בשום מקום, אף אחד לא רואה, אף אחד לא שופט, ולאף אחד לא אכפת. כל האנשים מסביבכם שמים קצוץ בפיתה על מה שהם לובשים. אפשר לשחרר, ממש לשחרר, את כל העניין הזה של איך אתם נראים. לא בקטע של להזניח את עצמכם חלילה, פשוט לא לעבוד בזה. יש בזה משהו נעים, לדעת שכבר לא צריך לחשוב 30 פעם לפני שיוצאים מהבית. שזה לא משנה. המון המון מקום ואנרגיה מתפנים בתוך הראש.




* לשבת בבתי קפה 

בבית הקפה הזה הייתי דווקא יושבת בכיף


כפי שקוננתי בהרחבה בפוסט הזה: http://inmydeserthome.blogspot.com/2011/10/blog-post_26.html






* להזיע 


כן, הגועל נפש הזה

זה נורא פשוט: דמיינו שעכשיו יום רגיל בתחילת אוגוסט, ואתם עושים את כל מה שאתם עושים ביום-יום - סידורים, סופרמרקט, להקפיץ את הילדים לחוג, אחר הצהריים בפארק, לעמוד בפקקים, מה שזה לא יהיה - ולאורך כל הזמן הזה, אתם לא מזיעים בכלל.
חם לכם, זה כן, אבל היי - בכל זאת אוגוסט. מה גם שהחום הופך נסבל הרבה יותר, כשלא מתלווים אליו אגלי זיעה שזולגים במורד הגב, הכתפיים או הצוואר, וכשאין לך רצון להתקלח בכל שנייה נתונה.
וזה לא שכל כך סבלתי מזה קודם. כל עוד גרתי בתל אביב, חייתי בשלום יחסי עם עניין הלחות והזיעה, וקיבלתי את העסק כרע הכרחי. רק כשחזרתי לתל אביב לביקורים, התחלתי להבין באיזו טבעיות התרגלתי להיעלמותה של הזיעה, וכמה היא תרמה להעלאת סף העצבים שלי. האימרה השחוקה טוענת שאת לא מעריכה משהו עד שאת לא מאבדת אותו. כאן זה עובד הפוך: את לא מעריכה עד כמה סבלת ממשהו, עד שלא נפטרת ממנו.


* לזכור איך מגיעים ממקום למקום בתל אביב
העיר הולכת ומתפוגגת מזכרוני, ואני אפילו לא מבחינה בכך בזמן אמת. רחובות שנהגתי אליהם מתוך שינה, כתובות שצעדתי לכיוונן משחר ילדותי - נעלמות לאט לאט, דוהות כמו כתובת אדים על מראה באמבטיה. ופתאום זה תופס אותך, שאלות טיפשיות כמו: איפה זה רחוב שי"ר? יש כניסה ליהודה הלוי מהחשמונאים? באיזה צד של אבן גבירול ממוקם לחם ארז? והכי משפיל: לחנות בחניונים. מצד שני, אני מתנחמת בכך שאני כבר מצליחה להבדיל בין שמות הרחובות כאן במצפה, למרות שרובם ככולם - אלוהים יודע מדוע - מתחילים במילה "נחל": נחל כרכום, נחל ניצנה, נחל ציה, נחל ברק. כל כך הרבה נחלים באמצע המדבר - ואף טיפת מים. שחיתות, אני אומרת לכם.

* להשתתף באירועים של חברים 
המון אירועים משמחים החמצתי בשנתיים האחרונות. כולל כאלו של חברים קרובים, וכאלו שבאמת רציתי להשתתף בהם: השקת הסדרה של נועה, ולהבדיל - הספר של יונתן. המסיבות של שרון ואייל. והכי הכי - החתונה של גבי ומאיר.

גבי ומאיר מתחתנים. מי שלא היה - כמוני - לגמרי הפסיד

זה העציב וציער אותי. ומצד שני, אני מניחה שאם הייתי עושה מאמצי-על, אולי הייתי מצליחה איכשהו להגיע, לפחות לחלק מהאירועים. אלא שאז הייתי מבלה את רוב חיי על קו תל-אביב מצפה רמון, ואיכשהו לא נראה לי שזה היה מסב לי - או לחברים שלי - שמחה כלשהי.
אני גרה רחוק. אין לי רכב. התחבורה הציבורית כאן גרועה. שלוש עובדות, שהופכות את ההתניידות מכאן לדי מסובכת. ואלו לא רק הקשיים הטכניים, כמו ההבנה שאני מרוחקת גם מבחינה מנטלית. אני לא זוכרת יותר איך עומדים בקוקטייל עם פאסון בסינמטק, או אפילו סתם בבר, ומנהלים סמול טוק. לא נורא, ממילא תמיד שנאתי סמול טוק. כל כך הרבה מאמץ בשביל שיחה כל כך חסרת משמעות. לא פלא שתמיד הייתי יוצאת מפרמיירות והשקות מותשת לגמרי, ורעבה. הרגשתי שהשקעתי יותר אנרגיה בפטפטת כמו-אגבית מאשר כשאני מנקה יסודי את הבית לפסח.
אני חיה בעולם שונה לחלוטין עכשיו, והיכולת להתחבר מתוכו לעולמי הקודם לא מופעלת בלחיצת כפתור. הקפיצה בין העולמות היא לא מובנת מאליה, ומעוררת לא פעם רגשות מעורבים: לפעמים געגועים עצומים - לאנרגיה המופלאה של תל אביב, למשפחה שלי, לחברים שלי, לאפשרויות, לזיכרונות, למי שהייתי. ולפעמים - בדרך כלל, האמת - אני נזכרת בכל מה שגרם לי להחליט שאני לא מאושרת מספיק בשביל להישאר כאן, למרות כל אלו.


* להתעדכן
בהתחלה עוד נשארתי מחוברת לתל אביב מכוח האינרציה: גלשתי מדי שבוע באתר האינטרנט של טיים אאוט, טחנתי שיחות טלפון בלתי נגמרות עם חברים, חרכתי כבישים בנסיעות למרכז בתדירות גבוהה יותר מנהג אגד וותיק.
אבל הבעיה עם ריחוק גיאוגרפי, שהוא אף פעם לא נשאר רק כזה. עם הזמן, הריחוק מחלחל והופך לניתוק. זו תחושה משונה, לא תמיד נעימה. בכל זאת, מדובר בעיר הולדתי, העיר שבה נולדתי וגדלתי, ושהכרתי בה את כל - טוב, לפחות את רוב - המועדונים, הברים ובתי הקפה השווים, ואת כל האנשים הנכונים, ואת כל כללי המשחק הדרושים. ועכשיו, פתאום, אני מתנהלת בה קצת כמו אאוטסיידרית שנשכחה מחוץ ללופ, נשרכת מאחור באיטיות גמלונית ומבולבלת, שחושפת את ערוותי.
מה, באמת? פתחו עוד קפה "תולעת ספרים" ליד מאז"ה? יש בר כזה, "לוציפר"? סגרו את "המחתרת"? לא היה לי מושג. אפילו לפענח את מנגנון ההשאלה של האופניים העירוניים בתל אביב עדיין לא הצלחתי. אני רק רואה כל מיני אנשים רוכבים עליהם ברחבי העיר, חגבים ירוקים-זוהרים על גלגלים, יודעים משהו שאני לא, מעודכנים.


אופניים להשכרה. אבל למה ירוק זוהר, למה?


אני נזכרת ברגע הזה, שבו החלטתי לעבור למצפה רמון.
יום אחד אכתוב עליו בפוסט נפרד, בעיקר כי זה רגע שאני עדיין מפענחת.
אבל אם לקצר סיפור ארוך, זה היה רגע שבו הבנתי, שזה לא משנה כמה ארוץ - לעולם לא אגיע לאן שאני רוצה, וכיוון שאני כבר נורא עייפה מכל הריצה הזו, אולי כדאי שאני אוריד מהירות ואתחיל ללכת. פשוט אצעד בדרך, לאט, במקום לרוץ אותה כמו משוגעת, למרות שהשרירים שלי כבר קרועים, והסחוס שחוק, ואין לי נשימה ונשמה.
הרי זו מהותה של תפיסת החיים, שעומדת בבסיסן של רוב הפילוסופיות והדתות: מהות החיים היא לא התאבדות על החלומות, התשוקות והמטרות שלך, אלא ההנאה מהדרך שאת עושה במהלך הניסיון להגשים אותן. זה לא משנה אם תצליחי או לא, משנה רק איך תעשי את הדרך הזו.
שיתקדמו להן, חשבתי בזמן שהבטתי בשלוש בחורות צעירות משחררות את האופניים הירוקים-בהירים במהירות קלילה ומדוושות לדרכן בנונשלנטיות, שגם לי הייתה פעם. אני נשארת כאן, בינתיים.