יום שבת, 19 בנובמבר 2011

בארץ הברושים המתים - חלק ב'


מדריך לעירונית מלידה, המנסה ללמוד להשתמש במעדר:
1. החזיקי את המעדר באמצע מוט האחיזה, ולא בקצהו - כי אחרת יכאב לך פרק כף היד בטירוף.
2. עדרי בתנועות קטנות טווח, ואל תניפי את המעדר גבוה מדי. זו אינה רקטת טניס, ואת אינך אנה סמשנובה (ע"ע שחקנית טניס בלונדינית וחטובה). זהו כלי גינון כבד, והמטרה שלך היא לתחח את הקרקע, ולא להגיש סרב חינני בחצאית מיני.
3. אל תעדרי באטרף כמו שאהידית, אלא השתדלי גם להביט מדי פעם על הקרקע שבתוכה את עודרת. את עלולה לגלות, למשל, שמרוב התלהבות, ניקבת צינור השקיה עם המעדר שלך. לחילופין, את עלולה גם לגלות שרצחת חסה צעירה ותמה, על לא עוול בכפה.
עונת הכלניות התחילה - והיא אחת הנחמות הגדולות
בחורף המדברי הנוקשה
4. אל תוציאי יותר מדי אנרגיה על ההתחלה. בקיצור, התייחסי לעידור כמו לשיעור התעמלות: אם מתאבדים על ההתחלה, נשארים נטולי אנרגיה באמצע, וסמרטוטיים לגמרי לקראת הסוף.
5. התעלמי מן הכלב האידיוט שלך, המתייחס למעדר כאויבו המושבע, ואף נוטה לארוב לו ולתקוף אותו בכל הזדמנות.

אחרי שנה וחצי שבה רוב הצמחים שנשתלו בה נפטרו בטרם עת,
מה שהצמיד לה את הכינוי "ערוגת המוות", היום היא מלבלבת
סוקולנטים (ע"ע צמחים שכוללים אחוזים גבוהים של מים):
עולם מסתורי, יפהפה ומסקרן



****************************************

את כל זה כמובן גיליתי עם הזמן, ובעזרת אילה.
אילה, ב-י' אחת, כי בקיבוץ, שם נולדה וגדלה, הקפידו על קוצו של י'.
היא שנאה אותו, את השם שלה, במהלך כל ילדותה. תמיד חלמה שיהיה לה שם אקזוטי יותר, מסתורי. ענ-בל, למשל. או אבישג.
ואילו אני תמיד מתווכחת אתה, וטוענת שקשה לי לחשוב על מישהי ששמה כל כך מתאים לה.
קלת משקל ותנועה, אנרגטית וחזקה, יפה ופראית - אילה היא כנראה האדם הכי שונה ממני, שאי פעם פגשתי.
ואף על פי כן, מהר מאוד נפשי נקשרה בנפשה כאילו היינו אחיות - עניין חריג למדי, בגיל שבו כבר לא עושים חברים כל כך בקלות.
נפגשנו בכלל בגלל הכלב.
חיפשתי מישהי שתטפל בו כשאני נוסעת לתל אביב, ושמעתי שבין עבודותיה, היא גם מטפלת בחיות תמורת תשלום. אחרי פעמיים כאלו, פונצ'ו (הכלב) והיא התאהבו עד כדי כך, שהוא המציא ריקוד שמחה במיוחד לכבודה, ואילו היא, מצידה, הודיעה שתשמור עליו בכל פעם שארצה, ומה פתאום כסף.
אילה היא חקלאית.
עד שהיא לא אמרה את זה בפעם הראשונה, לא תפסתי עד כמה זה נדיר. אישה, חקלאית.
לא בהכרח (רק) מהמקום הפמיניסטי, אלא כי זו אינה עבודה קלה או פשוטה, ובעיקרה זו עבודה גופנית מאוד, תובענית ומעייפת. אך אילה היא חקלאית בנשמתה. היא נולדה לאדמה ולצמחים. לשמש ולרוח ולמשימה הקשה, המעגלית והדוממת של עיבוד האדמה. ועל אף שאין לה, ולא הייתה לה מעולם, אדמה משלה, היא תמיד מצאה דרך להיות קרובה אליה.
היום, למשל, היא עובדת בחווה המגדלת צמחי מרפא ליד באר שבע. במקביל, היא גם בונה גינות לפני הזמנה, למדה קצת פארמקלצ'ר (חקלאות מקיימת) ובעיקר מטפחת את הגינה הביתית שלה, שהתפרסמה בתור הגינה הכי יפה במצפה רמון. לימודיה מעולם לא היו מסודרים ואין לה תעודות. ומי צריך תעודה כשמספיק להעיף מבט אחד בגינה הזו שלה - ספק ג'ונגל פראי ומרהיב, ספק הזייה מדברית מתעתעת - כדי להבין שהלב שלה פועם עמוק מתוך האדמה הזו, והיא משיבה לה אהבה כפליים.
אילה התחילה איתי מהדברים הבסיסיים ביותר, כמו שתילת צמח בעציץ - שני שליש אדמה, חופן קומפוסט, צמח, עוד קצת אדמה מלמעלה. לכסות, להדק - אבל לא חזק מדי - להשקות.
היא לימדה אותי להתבונן על האדמה: יבשה או לחה, מלאה שורשים או גרגרית, קלילה ונטולת חיים או כבדה ורוחשת חיפושיות וזוחלים. אולי להתבונן זו לא המילה הנכונה. כי באדמה לא רק מתבוננים, אלא קודם כל נוגעים.
חשבתי שזה ירתיע אותי: לגעת בידיים חשופות באדמה, להתלכלך, בקיצור. שיהיו לי ציפורניים שחורות מעפר, בגדים רטובים מזיעה ומים, סוליות מרובבות בוץ, סימנים על הרצפה, כלב עם פרווה מטונפת, שטיח עם סימנים. אבל לא רק שזה לא הגעיל אותי, לגעת באדמה, המפגש הזה אתה היה מפתיע בעוצמתו.
שכבתם פעם על האדמה? לא על מחצלת או מזרון בדואי, על האדמה עצמה? כן, אני יודעת שזה מלכלך את השיער והבגדים, וגם ברור לי שאני נשמעת כמו שאנטיפית מטורללת מהאשראם של רפיק, אבל אם ייצא לכם פעם לשכב קצת על האדמה - אז ראשית, כדאי שתוודאו שאין שם סלעים, כי אחרת נורא יכאב לכם בגב (שלא לומר, במקומות אחרים).
ואם יתמזל מזלכם ותמצאו משטח אדמה ישר ונעים, ותצליחו לשכב עליו לשעה קלה, תגלו שזה מרגיש קצת כמו שקע חשמלי.  משהו זורם ממך, ואלייך, לא ברור מה, אבל זה חזק ונעים וממגנט. קצת כמו באזז של בירה, אבל כזה שמהדהד לך בתוך הנשמה. אף פעם לא האמנתי באנרגיות וכל זה, אבל כששכבתי על האדמה, הבנתי מהן. ה ר ג ש ת י אותן.

אילה. רחוק, מהגב. זה הכי הרבה שהיא הסכימה להצטלם, המעצבנת


*************************************************

אפרופו אדמה, אמרה אילה, צריך לבנות כאן אחת.
הבטתי בה בתמיהה. מה זאת אומרת לבנות אדמה? שאלתי, זה לא הדבר הזה, שנוצר באופן טבעי?
כדי לבנות אדמה באופן טבעי, הסבירה אילה, צריכים ליצור בה כמה שכבות חיים, שנרקמות זו לתוך זו לאורך זמן. הגינה שלך הייתה מתה במשך כמה שנים, וצריך לייצר מחדש חיים באדמה. השכבה הראשונה שניצור תהיה הכי עדינה, ובהתחלה יילך קשה, אבל עם הזמן האדמה תלך ותתחזק וגם הצמחים.
בקיצור, היא הזדקפה, אני צריכה לדעת שלא תישברי. אני מבקשת שתתחייבי.
פרצתי בצחוק. חשבתי שהיא מנסה לשעשע אותי. לתדהמתי, היא נשארה רצינית כמו קקטוס.
והאמינו לי, קקטוסים הם עסק רציני ביותר.
ואם לא? תהיתי.
אז לא בטוח שאני אוכל להמשיך לעזור לך עם הגינה.
באמת?
תשמעי, צמחים זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. הייתה תקופה שהייתי עוזרת לאנשים להקים כאן גינות, ובאיזשהו שלב נמאס להם, והם היו עוזבים את הגינות ככה, מייבשים אותן. ואז הייתי צריכה ללכת בכל מצפה, ולראות מלא גינות, שאני הקמתי, גוססות לאט לאט למוות. אז בשביל מה?
שתקנו קצת, מעשנות סיגריה של באמצע-העבודה-בגינה.
את צודקת, עניתי, אבל פתאום זה נורא מלחיץ אותי, כל המחויבות הזו. וזאת גינה ענקית.
אילה משכה בכתפיה ומעכה את הסיגריה לתוך העציץ של היסמין. בסדר, הפטירה וחייכה, תעשי מה שאת יכולה. זאת לא משימה, ואין מבחן בסוף. את אמורה ליהנות מזה, זוכרת?

 ***************************************************

כל כך הרבה צמחים מתו בדרך. ועדיין מתים, כל הזמן.
כל כך הרבה כשלונות קטנים, צמוקים, מעליבים ומייאשים.
להקים גינה במדבר, להקים גינה בכלל, זה עסק מאוד לא מתגמל. לפחות בהתחלה. תחשבו על זה כמו תוכנית חסכון. רק אחרי שנה-שנתיים, מתחיל להצטבר שם סכום שאפשר לעשות איתו משהו.
ועד שזה קורה, את רק רואה את הכסף מצטבר לאט לאט, לאט מדי, כמו טפטוף של אינפוזיה.
ובמקרה של גינה: זרעים של טאגטס וציפורני חתול שנובטים - אבל לא מתפתחים. ארטישוק וברוקולי שצומחים לתפארת - אבל לא מניבים שום תוצרת. במיה זעירה ומעוותת, שמניבה יחידת במיה אחת (!) ויחידה. צנוניות תקועות, יפות כרבולות, אבל פשוט לא גדלות.
ומצד שני, ישנן גם הפתעות: עשרות כלניות נפלאות, באלפי צבעים; תרד בריא ופריך וטעים; שובלים משתפלים של כובע הנזיר משכר; תפוחי אדמה בטעם חמאה; שיח פלפל צ'ילי לוהב, והחמניות, כמובן.
ולפני שהספקתי לשים לב, הפכתי לאישה הזו, שקמה בבוקר, ויוצאת מיד אל הגינה.
לפני צחצוח שיניים, או קפה, או שירותים.
מצטמררת מהקור המקפיא - וכאן הוא בלתי נתפס עוד מסוף אוקטובר - אני יוצאת לשם, כדי לנשום ולהבין ולראות מה חדש.
מטושטשת עדיין, אני פוסעת בין הערוגות, עטופה בשמיכת צמר, בוחנת מקרוב כל פרט.
השינויים הם לפעמים מינוריים עד מקרוסקופיים - נביטה ראשונית של זרע, עלה חדש של שתיל. ולפעמים הם דרמטיים - פרח ראשון שנפקח לעולם, פרי שהבשיל. אבל הם תמיד מתרחשים, השינויים האלו, בשנייה הסמויה שמתחמקת מן העין: רגע אחד לא שמת לב ופתאום התרחש הפלא הזה, מופע הקסמים של הטבע, והוא מרגש ומשמח בכל פעם מחדש, כמו שמחה של ילדה שנפעמת מלהטוט אדיר, ובבת אחת יש טעם. ליום הזה. לבוקר. לגינה.

תרד. טעים יותר מזה של פופאי, באחריות. וגם אורגני!
שלישייה סוערת בין כלניות, כובע הנזיר ותפוז סיני


*********************************************

אלוהים לבדו יודע איך התגלגלתי, ילדת פרברים רמת אביבית שכמותי, לגדל גינה באמצע המדבר - ולאהוב את זה ככה.
לעתים אני שואלת את עצמי האם זה מרד מאוחר של גיל ההתבגרות, או שסתם השתגעתי.
לעתים אני חושדת שאני פשוט צריכה אהבה חדשה.
יש מצב שכל התשובות נכונות.
ואף על פי כן, אני יודעת שבשלב זה של חיי, אינני רוצה להתרחק מן האדמה יותר מדי.
נולדתי, גדלתי וגרתי כל חיי בתוך בניינים סגורים, גבוהים ועירוניים.
בכלל לא ידעתי איך זה מרגיש, לגור על אדמה.
הכי קרוב שהגעתי לזה היה הקוטג' שבו גרתי ברמת אביב - נשמע עשיר, אני יודעת, אבל זה לא - שהיה למעשה בית קרקע.
הוא היה מוגבה מהרחוב בחצי קומה, ובכלל לא הייתה קרקע. הוריי ריצפו את החצר הגדולה, ובחלקה השני הניחו דשא. מסביב היו פרחים, כנראה גרניום, כמובן, ועץ או שניים שאינני זוכרת, והייתה גם גפן. זו הייתה גינה נעימה, פרברית מאוד, אבל אדמה לא ממש הייתה בה. ובכלל, איזו קרבה לאדמה אפשר להרגיש ברמת אביב, נו?
אינני יודעת אם הגינה שלי הייתה נראית ככה אלמלא אילה.
בלעדיה, אולי לא נכנסת לזה בכלל.
אבל אם ניכנס לארץ ה"אולי", אז לא נצא ממנה: כי אולי אם לא הייתי עוברת למצפה, ואם לא הייתה גינה, ואילה היא חלק ממצפה, ומהגינה, ומהבית, ומהחיים שלי, כאן.
אם להיות כנה, לפעמים אני כן מתרשלת קצת, למרות שהבטחתי לה.
היא גוערת בי בעדינות, וכשזה לא עוזר, היא מטפלת בגינה שלי בעצמה. ממילא יש לה כאן מניות, בדיוק כמו לי.
אבל רוב הזמן אני כן כאן. שותלת, מנכשת, משקה, עודרת.
זה לקח קצת זמן, אבל בסוף הצלחתי להבין:
זאת באמת לא משימה, ובאמת אין מבחן בסוף.
זו פשוט עוד דרך לשמוח.

למי שרוצה להיזכר, הנה הקישור לחלק א':
http://inmydeserthome.blogspot.com/2011/11/blog-post.html












יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

בארץ הברושים המתים* (חלק א')

13 עצי ברוש מתים. זו התמונה הראשונה שאני זוכרת, כשפקחתי את העיניים בפעם הראשונה במצפה.
זה די מדהים, כי בכלל לא הבחנתי בהם לפני ששכרתי את הבית.
כשהגעתי לכאן, הייתי כל כך מוקסמת מהנוף אל המדבר, מהבית הקטן ובעל הפוטנציאל, מהשלט הקטן והמפוייח שהזהיר: "זהירות, כלב נושך" וכל כך לא הסתדר עם הכלבון הטיפשי שאני מגדלת - שהעצים המתים פשוט נמחקו, איכשהו, משדה הראייה שלי.
כלומר, ראיתי את החצר שבתוכה הבית שוכן, והבחנתי שאין סוג של טינופת שלא התקבץ אליה: אמבטיות ואסלות שבורות, שקיות וכוסות פלסטיק, מחצלות מתפוררות ורשתות צל קרועות, גרוטאות מתכת וכיסאות תלת רגליים, קוצים יבשים וצואת כלבים.
אבל בכלל לא שמתי לב לגולת הכותרת: הבית מוקף בטבעת של 20 עצים - שני אקליפטוסים ענקיים, קליסטמון, פלפלון, וכל השאר ברושים.
היום אני יודעת שזה בגלל בעל הבית, דויד, איש צבע קבע בפנסיה, שבילה את רוב חייו בבסיסים צה"ליים מוקפים בעצים, התאהב בקונספט - והחליט שהוא רוצה לעשות את אותו דבר אצלו בבית.
אבל בית להשכרה הוא לא בסיס צבאי, והשוכר שגר כאן לפניי החליט להתקמצן על המים ולא להשקות את הגינה במשך שלוש שנים, מה שגרם למותם בטרם עת של כל הברושים (חוץ משניים, ששרדו כנגד כל הסיכויים).
בעיקר לא ברור לי איך הצלחתי לפספס מחזה זוועה שכזה: 13 גופות צפודות של ברושים, חנוטות על עומדן, לאחר מוות מייסר בצמא.
רק בבוקר הראשון שלי כאן, כשהקצתי משנתי ויצאתי אל הגינה, פתאום זה הכה בי. אני מוקפת בעצים מתים. הם לא רק מדכאים ומכוערים, אלא גם מסתירים חלק גדול מהמדבר. והם מתים, קיבינימט. מי רוצה לחיות בבית שמוקף בעצים מתים?
אני לא ממש מבינה בדברים האלו, אבל די בטוח שזה הורס לך את הקארמה.

החצר הקדמית, לאחר ניקוי ראשוני.
אם תשימו לב - רוב העצים מאחור מתים או גוססים.
מתחת לעץ התמר במרכז, בנינו ערוגה חדשה (תמונה למטה)
                                          
שני הברושים ששרדו, והשלט הטיפשי "זהירות כלב נושך"
בצד ימין: עץ הרימון, עירום מעלים (ולמטה - בגרסתו המפוארת)
                                                   

את הטינופת לא צילמתי. לצערי, ואולי לשמחתי

                                 
וזה הברוש המת הכמעט אחרון, שנפל במהלך סערה ורק בנס לא הרג אף אחד

***************************************

הייתי שמחה לספר לכם שעוד בתל אביב נהגתי לטפח צמחים באהבה ובקפדנות, אבל שתי אדניות מתות שהשארתי מאחוריי בפלורנטין ללא כל סנטימנטים, יספרו לכם שלא היה לי מושג בגינון לפני שעברתי לכאן. גם היום אינני בדיוק מומחית בתחום, ומעולם גם לא תכננתי להפוך לכזו. פשוט הייתי חייבת להיפטר מהעצים המתים.
או כך, לפחות, אמרתי לעצמי כשכל הסיפור התחיל.
אחרי שנוריד את העצים המתים - גיבשתי עם עצמי תוכנית כללית - ניפטר על הדרך מכל אביזרי האינסטלציה ומשאר סוגי הטינופת, כדי שאפשר יהיה לחיות כאן כמו שצריך.
לפיכך זימנתי את אנדריי, בחור צעיר שלומד ריקוד בהאנגר אדמה, גם כי הוא חתיך וגם כי לא באמת חשבתם שאנסר 13 גזעים של עצים מתים בכוחות עצמי, נכון?
עבדנו יומיים רצופים, אנדריי ואני, מעשר בבוקר ועד חמש בערב. אנדריי, שאין לו מי יודע מה מוסר עבודה, הלך וחזר מדי פעם. חלק מהזמן המשכתי בלעדיו, ולעתים עבדנו במקביל, כל אחד בחלקתו.
הוא גודם וסוחב, עוקר ושובר, גזעים ואמבטיות, ענפים ואסלות.
ואני, מצידי, מגרפת את הזבל לערימות מתגבהות במהירות מבהילה, ואוספת אותו לשקיות ניילון. עבדנו בשקט. גם ככה אנו לא מכירים. מילות נימוסין הוחלפו בין לבין. בקבוקי מים התרוקנו. פירות נאכלו. השמש עלתה, קפחה ושקעה. אנדריי פרש, ואני המשכתי.
26 שקיות זבל הוצאתי מהחצר שלי, וזו הייתה רק הנאגלה הראשונה. המשכתי לנקות, בכל יום קצת, עד ששבוע לאחר מכן הגיעה לביקור כל משפחתי בהרכב מלא, כולל אח גדול ואחיינים. רק אחרי ששינסנו מותניים כולנו יחד - מאחרון האחיינים ועד אבי ואמי - הצלחנו להשלים את המשימה ולפנות את כל הזבל מהחצר.

*******************************

דברים משונים קורים, כשאת מבלה ימים שלמים בניקוי אדמה.
את לומדת להכיר אותה. היא כבר לא סתם אדמה, קרקע שאת דורכת עליה, חול שנכנס אלייך הביתה וצריך לטאטא. היא אדמה ש ל ך. כמובן, בתוקף חוזה שכירות. וגם לו היית רוכשת אותה, מעולם לא באמת הייתה שלך - ולו במובן המוסרי - אבל האדמה הזו, ברגע זה, עכשיו, היא כבר לא רק שטח, אלא מרחב עם נוכחות. כזה שיש בו חיים ומשמעות.
בכל זאת, עבדת כל כך קשה כדי לנקות אותה. במו אצבעותייך - הפצועות, המאובקות, כי כמובן שלא שמת כפפות - אספת ממנה את כל הזוהמה.והנה היא סוף סוף נגלית בפנייך, ערומה וצמאה, פצועה ומוזנחת. אדמת מדבר.
אני מחפשת את הצ'ופצ'יק הלבן הקטן, כמו שדוד הסביר לי, ומסובבת אותו ימינה. שריקות קולניות מתחילות להשתעל מתוך החול, ומתוכו מזדקפות שתי ממטרות קטנות, שמתחילות להסתובב בעליזות ולהתיז מים. במקביל אליהן מפעפעות טפטפות שחורות-עין, מימיהן נספגים במהירות באדמה. מה אתם יודעים. אפילו מערכת השקייה יש כאן.

היא שותה עוד ועוד, האדמה, ואני מטיילת באיטיות לאורך השבילים, מסתכלת על המים שנספגים, חשה סיפוק משונה. אותו סיפוק שאני מרגישה כשאני מקשיבה למישהו צמא מאוד, שותה כוס מים קרים אחרי המתנה ארוכה.
בבוקר למחרת, כשאני מתעוררת, אני מגלה עוד חידושים, שלא ראיתי קודם - בין אם בגלל שהסתתרו מתחת לזוהמה, ובין אם פשוט בגלל שלא השכלתי לראותם:
עץ רימון שהצליח לשרוד למרות הכול, ואפילו הניב רימונים נהדרים; בוגונביליה שפורצת מתוך האדמה כמו כף יד של אדם שנקבר חיים, ולפיכך זכתה לכינוי "פרדי קרוגר"; כמה קקטוסים; ארבעה שיחי הדסים; שתי אלות המסטיק וחמישה דקלים - כולם מיובשים למוות ומתחננים על חייהם.
בעבר, סיפרו לי, הייתה כאן גינה מפוארת, עם עצי שזיף ומשמש ואפרסק ושקד ותאנה. עכשיו כולם מתו. אבל האדמה עדיין חיה, היא רק צריכה שישימו לב.

גם את צריכה שישימו לב אלייך, ניסיתי נואשות לעצור את מה שכבר קלטתי שאין דרך לבלום בשום אופן, וזה לא תמיד קורה. מה לעשות, החיים קשים. זה לא אומר שאת צריכה עכשיו להתחיל לשתול מלפפונים. בקושי לחתוך סלט את יודעת. הפרח היחיד שאת מכירה זה וורד. גרניום במקרה הטוב. ובגינה יש קומפוסט. וקומפוסט עושים מזבל. וזבל זה מגעיל. ומה בדיוק, תתחילי לעדור לי ערוגות עכשיו? איפה את חיה? אין לך זמן וכסף לזה.

וכל זה, האמת, היה אפילו די נכון - אלמלא הייתי פוגשת את אילה.

(וקצת תמונות מהיום, בשביל הפיתוי):

ככה נראה עץ הרימון כשהוא פורח ושמח, וברקע נתלה גם ערסל.
את הבוגונוויליה פרדי קרוגר טרם צילמתי, והעוול יתוקן בקרוב

 את הערוגה הזו כבר בניתי בכוחות עצמי (ובהדרכתה ועזרתה של אילה, כמובן). זו תמונה מהחורף שעבר.
היום היא כבר כוכבת פורחת

אחד הדברים המפתיעים שלמדתי על צמחים, זה שהם אוהבים חברה של צמחים אחרים, ומתקשרים נפלא אחד עם השני מתחת לאפינו, בני האדם.
כך, למשל, הפטוניות והסיגליות האלו, שפשוט נראות כאילו כרתו ברית אהבים אמיצה מרגע שנפגשו


עץ התמר ממלא את הקרקע בשורשים, וקשה מאוד לשתול בה צמחים - כי הם נחנקים ולא גדלים.
הפתרון: צמחים משתרעים, פקעות ושתילים שאינם תובעים מקום רב. ביחד מסתדרים, איכשהו
חלון המטבח. כאן הוא באחד משיאיו.
מאז השתנה כל הרכב העציצים, לפי העונה, והיום יש שם יערה, בת-שבע ועוד אחד ששכחתי את שמו



* בלוג בשני חלקים. חלק ב' - על האש :)
** בבלוג הבא - תמונות גינה עדכניות.