יום רביעי, 21 בדצמבר 2011

8 דברים שהפסקתי לעשות מאז שעברתי לגור במצפה רמון




* לזרוק בדלי סיגריות על המדרכה
מעולם לא היססתי להשליך בדלי סיגריה על מדרכה תל אביבית. אני לא גאה בזה, אבל זו האמת. פלורנטין, שם התגוררתי, שברה בכל פעם מחדש שיאים של לכלוך והזנחה:
פחי האשפה העירוניים תמיד עלו על גדותיהם מרוב תכולה וחתולים, שכנים העיפו זבל מהגג ישירות אל הכביש, צואת כלבים התגבשה בערימות, ארגזי סחורות ריקים נערמו בפתחי החנויות, שברי רהיטים מעופשים נזרקו מדירות - לפעמים הייתי צריכה לצעוד על המדרכה בריכוז גדול, כדי לוודא שאני לא מבוססת בתוך שלולית, משתפדת על מסמר או סתם גוררת אחרי זנב של סלוטייפ, שנדבק לסוליית הנעל בערמומיות ומתלווה אליי במשך שלושה רחובות רצוף.


אחח, איזה כיף היה (תמונה: thephotoholic/freedigitalphotos.net)

באווירה הזו, לא חשבתי פעמיים לפני שנפטרתי מבדלי סיגריות - לעתים בהטסה ציורית, לפרקים במעיכה דרמטית - לאן שבא לי. ממילא מטונף כאן, וכשלאף אחד לא אכפת - למה שלי יהיה?


ואולי בכלל הגיע הזמן לייצר בדלים מתכלים
אבל פתאום, כאן במדבר, לא נעים.
הוא יישאר שם, הבדל הטיפשי הזה - אני מהרהרת בזמן שאני מועכת את הסיגריה לתוך החול - מתלבטת אם להשאיר אותו קבור שם בדיסקרטיות או לקחת אותו איתי - ולא יתכלה לעולם, במשך 60 אלף שנה לפחות, והכל בגללך.
משהו מגונן להפתיע צומח בי. הקרקע המדברית הגלויה, הנקייה, נפרשת לפניי כמו עור קורן וצח - לא בתולי כשל נערה צעירה, אלא מטופח ושמור, כשל אישה עתיקה ואצילית, מעוררת רצון כמעט בלתי נמנע להגן עליה. כל בדל נראה לעין, מכתים את הנוף כמו שומה סרטנית מכוערת.





מדבר. לא נעים להרוס. (תמונה: thephotoholic/freedigitalphotos.net) 

אם המדרכה המפויחת נוצרה כדי לשרת את הולכי הרגל, הטבע הוא בריאה פשוטה ושלמה, ואת היא זו שמתארחת.
ואני אורחת מנומסת.
אז מחוסר נעימות, פשוט כך, אני מוצאת שאני מתחילה לכבות ולאסוף את הבדלים - לתוך טישו, לתוך שקית, ובעת מצוקה - אפילו לכיס המכנסיים ולתיק היד, שמתמלאים בבדלים מעוכים.
כל כך נקי פה, וגם יפה, ומסביב ישנם המון אנשים שעובדים נורא קשה כדי לארח אותך, ובצורה הכי נעימה שאפשר: פקחי רשות שמורות הטבע, ועובדי מועצות מקומיות, ואנשי תיירות, ונהגים, ומסעידים.
אז אני, מה כל כך דחוף לי, לזרוק דווקא כאן ועכשיו את בדל הסיגריה הטיפשי שלי, על רצפת הבית שלהם, במקום שבו הם חיים ואותו הם מטפחים במסירות כל כך אדוקה?
ולפני שאני שמה לב, אני נהיית האישה המשונה הזו, שאוגרת עשרות בדלי סיגריות מעוכים בכל מיני מקומות, ושאימא שלה שואלת אותה מתי התיק שלה הפך למאפרה.


להן בטוח יש מאפרה

* ללכת על עקבים

יש נשים שיצעדו בנעלי עקב בכל מחיר. הרים, עמקים, חולות טובעניים ומשטחי עץ לולייניים - את כולם הן צולחות בדילוגים על סטילטו של 12 סנטים לפחות. אני מצדיעה להן. באמת. לא רק בגלל שהן לא מוותרות על השואו בשום מחיר, אבל בעיקר, כי יש להן שרירי רגליים פנומנליים - שניים רק לאלו של אצן אולימפי. האם ניסיתם לצעוד פעם בטבע בנעלי עקב? מדובר, ללא עוררין, בספורט האנאירובי הקשה ביותר שתוכלו לבצע, פלוס הבטחה מלאה לכאבי גב. מספיק קשה לצעוד כאן במדבר גם סתם בנעלי ספורט.



יש כזה במידה 43?




אשר לשאלתכם שלא נשאלה: למה אני צריכה ללכת על עקבים אם אני ממילא כזאת גבוהה? - מעולם לא שאלתי אנשים נמוכים למה הם מתעקשים לנעול נעליים שטוחות. אישה אוהבת לנעול מדי פעם נעלי עקב. זה מגיע עם רחם, כנראה.
גם טרם התברר לי לאן בדיוק אני אמורה לצעוד בנעלי העקב האדומות והמקסימות שלי מניין-ווסט, נניח? הלוא מלבד אלפקות וזכרים אקראיים, אין את מי להרשים כאן, ואף לדפוק הופעה אין לאן. השואו הכי לוהט שמוצג בסופשבוע הקרוב במועדון הג'ז המקומי - מקום הבילוי היחיד כאן - הוא של חבורת "בים בם בום". יש לי תחושה שיקבלו אותי שם גם בסניקרס.

* לתחזק את חיות הבית


ניתן בהחלט לומר, כי בעת מגוריו בתל אביב, היה הכלב שלי מטופח יותר מניקול ראידמן. בכל שלושה חודשים הובא אחר כבוד למספרה של נרדה ברחוב יורדי הסירה, שם נחפפו תלתליו ונגזזו ציפורניו, ובין לבין אף חטף בקביעות את כל הזריקות הנחוצות, אשר ניתנו לו במו ידיו של הווטרינר הבכיר ביותר בעיר. בנוסף, נהג העכברוש המפונק לנשנש מזון פרימיום, להתפנק בצעצוע חדש מדי שבועיים ולבקר תדירות בחוף הים, כדי לחלץ את עצמותיו התזזיתיות.


חצי השנה הראשונה: הכלב בגרסתו המפונפנת, כולל הקפוצ'ון שדודה מילי שלחה מניו יורק

כעבור שנה במצפה: הכלב מפתח ארשת של ערס דרומי מצוי


במצפה רמון, לעומת זאת, אין ווטרינר, וזאת על אף שיש כאן יותר כלבים מתושבים. מצד שני, גם אין כאן רופא בלילה - ואני מתכוונת לרופא של בני אדם, כן? - אז מה יש להתבכיין על ווטרינר.
היה וקרה אסון ובכל זאת עליכם לחוש לווטרינר, הקרוב ביותר נמצא בקיבוץ משאבי שדה, מרחק זניח של שלושת רבעי שעה נסיעה ברכב. ואם אין לכם רכב, פשוט תתפללו חזק שהכלב שלכם יהיה מאוד מאוד בריא.
על מספרה של כלבים, בטח ניחשתם, בכלל אין מה לדבר.





כיום: הכלב אדיש, מטונף ורופס, והחתולה שולטת בו ביד רמה

לפיכך, הפך הכלב די מהר לגוש מאובק, מזוהם ומצחין - וגם נטול חיסון אחד, שכבר אמור היה להינתן לפני לפחות שלושה חודשים. בהמשך, שונמך למזון כלבים נחות מהשופרסל (המשלוחים מחנות החיות בשדה בוקר יקרים להחריד), ובמקום צעצועים חדשים, הוא נאלץ להסתפק בלהטריד את החתולה - אשר ממילא נולדה וגדלה כאן, ולפיכך טרם הספיקה לפתח סטנדרטים אורבניים אנינים. קשה לי לומר שזה מטריד אותו. או אותה. למעשה, נדמה לי שהם מבסוטים לאללה.







* לסבול בשביל להיראות טוב
אישה עירונית מוכנה לסבול יותר בשביל להיראות טוב. היא מוכנה ללבוש שמלת מיני עם גרבונים גם בלילה גשום ומשכנעת את עצמה שתתחמם כבר בהליכה. היא תצא מהבית בלי מעיל כדי לא להיראות שמנה מדי, ותחזור עם דלקת ריאות. היא תתעקש ללבוש סקיני ג'ינס שעושים לה ישבן יפה גם כשהיא הולכת לארוחת ערב בת 13 מנות, ותנעל סנדלים שגומרים לה את כפות הרגליים אם זה מה שמתלבש לה פיקס עם השמלה. ככה זה, הכי חשוב להיראות טוב, להקרין את הדבר הנכון, לשדר את האישיות המדויקת. יש תחרות קשה שם בחוץ, ואת צריכה להשתמש בכל כלי הנשק שיש לך.
לא שבמצפה אין תחרות - תתפלאו לגלות כמה נשים יפות, עצמאיות, חכמות ופנויות גרות כאן - אבל חוקי המשחק שונים.
ראשית, צורת הלבוש הרבה יותר פרקטית: כאן, אם תצאי מהבית בלי מעיל בחורף, רוב הסיכויים שלא תחזרי אליו בחיים, ולמחרת נמצא את גופתך הקפואה מוטלת במדבר, כששועלים מנשנשים אותה. תנו לי להבהיר לכם משהו: זהו מדבר. לא סתם קר כאן - קררררררר כאן. העצמות שלכם טרם קפאו כמו שהן יקפאו כאן בחורף.
התפקיד העיקרי של בגדים כאן הוא לחמם, כמה שיותר. הלהיט: כובע עם מגני אוזניים, שגורם לך להיראות כמו רלף קליין המנוח. יש גם צעיף-צווארון מפליז, שאפשר למתוח אותו על הפרצוף, ואז את נראית כמו מחבלת מג'סר א-זרקה. הוסיפו לזה סוודרים בשכבות, מעילים וכפפות - וקיבלתם דובון אכפת לי קטן ונוטף סקס אפיל.

עוד כובע צמר טיפשי. לא אליו התכוונתי, אבל מה זה משנה

עניין נוסף: מצפה היא עיירה קטנה. כמו שכבר ציינתי, אין את מי להרשים. את אותם אנשים שתפגשי בסופר, תפגשי גם בבנק, בקופת חולים ובבריכה. וכולם ילבשו בדיוק את אותו הדבר: טרנינג. זה לא תמיד אסתטי, אין מה לומר, אבל תחשבו על הצד החיובי: אתם באמצע המדבר, בשום מקום, אף אחד לא רואה, אף אחד לא שופט, ולאף אחד לא אכפת. כל האנשים מסביבכם שמים קצוץ בפיתה על מה שהם לובשים. אפשר לשחרר, ממש לשחרר, את כל העניין הזה של איך אתם נראים. לא בקטע של להזניח את עצמכם חלילה, פשוט לא לעבוד בזה. יש בזה משהו נעים, לדעת שכבר לא צריך לחשוב 30 פעם לפני שיוצאים מהבית. שזה לא משנה. המון המון מקום ואנרגיה מתפנים בתוך הראש.




* לשבת בבתי קפה 

בבית הקפה הזה הייתי דווקא יושבת בכיף


כפי שקוננתי בהרחבה בפוסט הזה: http://inmydeserthome.blogspot.com/2011/10/blog-post_26.html






* להזיע 


כן, הגועל נפש הזה

זה נורא פשוט: דמיינו שעכשיו יום רגיל בתחילת אוגוסט, ואתם עושים את כל מה שאתם עושים ביום-יום - סידורים, סופרמרקט, להקפיץ את הילדים לחוג, אחר הצהריים בפארק, לעמוד בפקקים, מה שזה לא יהיה - ולאורך כל הזמן הזה, אתם לא מזיעים בכלל.
חם לכם, זה כן, אבל היי - בכל זאת אוגוסט. מה גם שהחום הופך נסבל הרבה יותר, כשלא מתלווים אליו אגלי זיעה שזולגים במורד הגב, הכתפיים או הצוואר, וכשאין לך רצון להתקלח בכל שנייה נתונה.
וזה לא שכל כך סבלתי מזה קודם. כל עוד גרתי בתל אביב, חייתי בשלום יחסי עם עניין הלחות והזיעה, וקיבלתי את העסק כרע הכרחי. רק כשחזרתי לתל אביב לביקורים, התחלתי להבין באיזו טבעיות התרגלתי להיעלמותה של הזיעה, וכמה היא תרמה להעלאת סף העצבים שלי. האימרה השחוקה טוענת שאת לא מעריכה משהו עד שאת לא מאבדת אותו. כאן זה עובד הפוך: את לא מעריכה עד כמה סבלת ממשהו, עד שלא נפטרת ממנו.


* לזכור איך מגיעים ממקום למקום בתל אביב
העיר הולכת ומתפוגגת מזכרוני, ואני אפילו לא מבחינה בכך בזמן אמת. רחובות שנהגתי אליהם מתוך שינה, כתובות שצעדתי לכיוונן משחר ילדותי - נעלמות לאט לאט, דוהות כמו כתובת אדים על מראה באמבטיה. ופתאום זה תופס אותך, שאלות טיפשיות כמו: איפה זה רחוב שי"ר? יש כניסה ליהודה הלוי מהחשמונאים? באיזה צד של אבן גבירול ממוקם לחם ארז? והכי משפיל: לחנות בחניונים. מצד שני, אני מתנחמת בכך שאני כבר מצליחה להבדיל בין שמות הרחובות כאן במצפה, למרות שרובם ככולם - אלוהים יודע מדוע - מתחילים במילה "נחל": נחל כרכום, נחל ניצנה, נחל ציה, נחל ברק. כל כך הרבה נחלים באמצע המדבר - ואף טיפת מים. שחיתות, אני אומרת לכם.

* להשתתף באירועים של חברים 
המון אירועים משמחים החמצתי בשנתיים האחרונות. כולל כאלו של חברים קרובים, וכאלו שבאמת רציתי להשתתף בהם: השקת הסדרה של נועה, ולהבדיל - הספר של יונתן. המסיבות של שרון ואייל. והכי הכי - החתונה של גבי ומאיר.

גבי ומאיר מתחתנים. מי שלא היה - כמוני - לגמרי הפסיד

זה העציב וציער אותי. ומצד שני, אני מניחה שאם הייתי עושה מאמצי-על, אולי הייתי מצליחה איכשהו להגיע, לפחות לחלק מהאירועים. אלא שאז הייתי מבלה את רוב חיי על קו תל-אביב מצפה רמון, ואיכשהו לא נראה לי שזה היה מסב לי - או לחברים שלי - שמחה כלשהי.
אני גרה רחוק. אין לי רכב. התחבורה הציבורית כאן גרועה. שלוש עובדות, שהופכות את ההתניידות מכאן לדי מסובכת. ואלו לא רק הקשיים הטכניים, כמו ההבנה שאני מרוחקת גם מבחינה מנטלית. אני לא זוכרת יותר איך עומדים בקוקטייל עם פאסון בסינמטק, או אפילו סתם בבר, ומנהלים סמול טוק. לא נורא, ממילא תמיד שנאתי סמול טוק. כל כך הרבה מאמץ בשביל שיחה כל כך חסרת משמעות. לא פלא שתמיד הייתי יוצאת מפרמיירות והשקות מותשת לגמרי, ורעבה. הרגשתי שהשקעתי יותר אנרגיה בפטפטת כמו-אגבית מאשר כשאני מנקה יסודי את הבית לפסח.
אני חיה בעולם שונה לחלוטין עכשיו, והיכולת להתחבר מתוכו לעולמי הקודם לא מופעלת בלחיצת כפתור. הקפיצה בין העולמות היא לא מובנת מאליה, ומעוררת לא פעם רגשות מעורבים: לפעמים געגועים עצומים - לאנרגיה המופלאה של תל אביב, למשפחה שלי, לחברים שלי, לאפשרויות, לזיכרונות, למי שהייתי. ולפעמים - בדרך כלל, האמת - אני נזכרת בכל מה שגרם לי להחליט שאני לא מאושרת מספיק בשביל להישאר כאן, למרות כל אלו.


* להתעדכן
בהתחלה עוד נשארתי מחוברת לתל אביב מכוח האינרציה: גלשתי מדי שבוע באתר האינטרנט של טיים אאוט, טחנתי שיחות טלפון בלתי נגמרות עם חברים, חרכתי כבישים בנסיעות למרכז בתדירות גבוהה יותר מנהג אגד וותיק.
אבל הבעיה עם ריחוק גיאוגרפי, שהוא אף פעם לא נשאר רק כזה. עם הזמן, הריחוק מחלחל והופך לניתוק. זו תחושה משונה, לא תמיד נעימה. בכל זאת, מדובר בעיר הולדתי, העיר שבה נולדתי וגדלתי, ושהכרתי בה את כל - טוב, לפחות את רוב - המועדונים, הברים ובתי הקפה השווים, ואת כל האנשים הנכונים, ואת כל כללי המשחק הדרושים. ועכשיו, פתאום, אני מתנהלת בה קצת כמו אאוטסיידרית שנשכחה מחוץ ללופ, נשרכת מאחור באיטיות גמלונית ומבולבלת, שחושפת את ערוותי.
מה, באמת? פתחו עוד קפה "תולעת ספרים" ליד מאז"ה? יש בר כזה, "לוציפר"? סגרו את "המחתרת"? לא היה לי מושג. אפילו לפענח את מנגנון ההשאלה של האופניים העירוניים בתל אביב עדיין לא הצלחתי. אני רק רואה כל מיני אנשים רוכבים עליהם ברחבי העיר, חגבים ירוקים-זוהרים על גלגלים, יודעים משהו שאני לא, מעודכנים.


אופניים להשכרה. אבל למה ירוק זוהר, למה?


אני נזכרת ברגע הזה, שבו החלטתי לעבור למצפה רמון.
יום אחד אכתוב עליו בפוסט נפרד, בעיקר כי זה רגע שאני עדיין מפענחת.
אבל אם לקצר סיפור ארוך, זה היה רגע שבו הבנתי, שזה לא משנה כמה ארוץ - לעולם לא אגיע לאן שאני רוצה, וכיוון שאני כבר נורא עייפה מכל הריצה הזו, אולי כדאי שאני אוריד מהירות ואתחיל ללכת. פשוט אצעד בדרך, לאט, במקום לרוץ אותה כמו משוגעת, למרות שהשרירים שלי כבר קרועים, והסחוס שחוק, ואין לי נשימה ונשמה.
הרי זו מהותה של תפיסת החיים, שעומדת בבסיסן של רוב הפילוסופיות והדתות: מהות החיים היא לא התאבדות על החלומות, התשוקות והמטרות שלך, אלא ההנאה מהדרך שאת עושה במהלך הניסיון להגשים אותן. זה לא משנה אם תצליחי או לא, משנה רק איך תעשי את הדרך הזו.
שיתקדמו להן, חשבתי בזמן שהבטתי בשלוש בחורות צעירות משחררות את האופניים הירוקים-בהירים במהירות קלילה ומדוושות לדרכן בנונשלנטיות, שגם לי הייתה פעם. אני נשארת כאן, בינתיים.









יום שבת, 19 בנובמבר 2011

בארץ הברושים המתים - חלק ב'


מדריך לעירונית מלידה, המנסה ללמוד להשתמש במעדר:
1. החזיקי את המעדר באמצע מוט האחיזה, ולא בקצהו - כי אחרת יכאב לך פרק כף היד בטירוף.
2. עדרי בתנועות קטנות טווח, ואל תניפי את המעדר גבוה מדי. זו אינה רקטת טניס, ואת אינך אנה סמשנובה (ע"ע שחקנית טניס בלונדינית וחטובה). זהו כלי גינון כבד, והמטרה שלך היא לתחח את הקרקע, ולא להגיש סרב חינני בחצאית מיני.
3. אל תעדרי באטרף כמו שאהידית, אלא השתדלי גם להביט מדי פעם על הקרקע שבתוכה את עודרת. את עלולה לגלות, למשל, שמרוב התלהבות, ניקבת צינור השקיה עם המעדר שלך. לחילופין, את עלולה גם לגלות שרצחת חסה צעירה ותמה, על לא עוול בכפה.
עונת הכלניות התחילה - והיא אחת הנחמות הגדולות
בחורף המדברי הנוקשה
4. אל תוציאי יותר מדי אנרגיה על ההתחלה. בקיצור, התייחסי לעידור כמו לשיעור התעמלות: אם מתאבדים על ההתחלה, נשארים נטולי אנרגיה באמצע, וסמרטוטיים לגמרי לקראת הסוף.
5. התעלמי מן הכלב האידיוט שלך, המתייחס למעדר כאויבו המושבע, ואף נוטה לארוב לו ולתקוף אותו בכל הזדמנות.

אחרי שנה וחצי שבה רוב הצמחים שנשתלו בה נפטרו בטרם עת,
מה שהצמיד לה את הכינוי "ערוגת המוות", היום היא מלבלבת
סוקולנטים (ע"ע צמחים שכוללים אחוזים גבוהים של מים):
עולם מסתורי, יפהפה ומסקרן



****************************************

את כל זה כמובן גיליתי עם הזמן, ובעזרת אילה.
אילה, ב-י' אחת, כי בקיבוץ, שם נולדה וגדלה, הקפידו על קוצו של י'.
היא שנאה אותו, את השם שלה, במהלך כל ילדותה. תמיד חלמה שיהיה לה שם אקזוטי יותר, מסתורי. ענ-בל, למשל. או אבישג.
ואילו אני תמיד מתווכחת אתה, וטוענת שקשה לי לחשוב על מישהי ששמה כל כך מתאים לה.
קלת משקל ותנועה, אנרגטית וחזקה, יפה ופראית - אילה היא כנראה האדם הכי שונה ממני, שאי פעם פגשתי.
ואף על פי כן, מהר מאוד נפשי נקשרה בנפשה כאילו היינו אחיות - עניין חריג למדי, בגיל שבו כבר לא עושים חברים כל כך בקלות.
נפגשנו בכלל בגלל הכלב.
חיפשתי מישהי שתטפל בו כשאני נוסעת לתל אביב, ושמעתי שבין עבודותיה, היא גם מטפלת בחיות תמורת תשלום. אחרי פעמיים כאלו, פונצ'ו (הכלב) והיא התאהבו עד כדי כך, שהוא המציא ריקוד שמחה במיוחד לכבודה, ואילו היא, מצידה, הודיעה שתשמור עליו בכל פעם שארצה, ומה פתאום כסף.
אילה היא חקלאית.
עד שהיא לא אמרה את זה בפעם הראשונה, לא תפסתי עד כמה זה נדיר. אישה, חקלאית.
לא בהכרח (רק) מהמקום הפמיניסטי, אלא כי זו אינה עבודה קלה או פשוטה, ובעיקרה זו עבודה גופנית מאוד, תובענית ומעייפת. אך אילה היא חקלאית בנשמתה. היא נולדה לאדמה ולצמחים. לשמש ולרוח ולמשימה הקשה, המעגלית והדוממת של עיבוד האדמה. ועל אף שאין לה, ולא הייתה לה מעולם, אדמה משלה, היא תמיד מצאה דרך להיות קרובה אליה.
היום, למשל, היא עובדת בחווה המגדלת צמחי מרפא ליד באר שבע. במקביל, היא גם בונה גינות לפני הזמנה, למדה קצת פארמקלצ'ר (חקלאות מקיימת) ובעיקר מטפחת את הגינה הביתית שלה, שהתפרסמה בתור הגינה הכי יפה במצפה רמון. לימודיה מעולם לא היו מסודרים ואין לה תעודות. ומי צריך תעודה כשמספיק להעיף מבט אחד בגינה הזו שלה - ספק ג'ונגל פראי ומרהיב, ספק הזייה מדברית מתעתעת - כדי להבין שהלב שלה פועם עמוק מתוך האדמה הזו, והיא משיבה לה אהבה כפליים.
אילה התחילה איתי מהדברים הבסיסיים ביותר, כמו שתילת צמח בעציץ - שני שליש אדמה, חופן קומפוסט, צמח, עוד קצת אדמה מלמעלה. לכסות, להדק - אבל לא חזק מדי - להשקות.
היא לימדה אותי להתבונן על האדמה: יבשה או לחה, מלאה שורשים או גרגרית, קלילה ונטולת חיים או כבדה ורוחשת חיפושיות וזוחלים. אולי להתבונן זו לא המילה הנכונה. כי באדמה לא רק מתבוננים, אלא קודם כל נוגעים.
חשבתי שזה ירתיע אותי: לגעת בידיים חשופות באדמה, להתלכלך, בקיצור. שיהיו לי ציפורניים שחורות מעפר, בגדים רטובים מזיעה ומים, סוליות מרובבות בוץ, סימנים על הרצפה, כלב עם פרווה מטונפת, שטיח עם סימנים. אבל לא רק שזה לא הגעיל אותי, לגעת באדמה, המפגש הזה אתה היה מפתיע בעוצמתו.
שכבתם פעם על האדמה? לא על מחצלת או מזרון בדואי, על האדמה עצמה? כן, אני יודעת שזה מלכלך את השיער והבגדים, וגם ברור לי שאני נשמעת כמו שאנטיפית מטורללת מהאשראם של רפיק, אבל אם ייצא לכם פעם לשכב קצת על האדמה - אז ראשית, כדאי שתוודאו שאין שם סלעים, כי אחרת נורא יכאב לכם בגב (שלא לומר, במקומות אחרים).
ואם יתמזל מזלכם ותמצאו משטח אדמה ישר ונעים, ותצליחו לשכב עליו לשעה קלה, תגלו שזה מרגיש קצת כמו שקע חשמלי.  משהו זורם ממך, ואלייך, לא ברור מה, אבל זה חזק ונעים וממגנט. קצת כמו באזז של בירה, אבל כזה שמהדהד לך בתוך הנשמה. אף פעם לא האמנתי באנרגיות וכל זה, אבל כששכבתי על האדמה, הבנתי מהן. ה ר ג ש ת י אותן.

אילה. רחוק, מהגב. זה הכי הרבה שהיא הסכימה להצטלם, המעצבנת


*************************************************

אפרופו אדמה, אמרה אילה, צריך לבנות כאן אחת.
הבטתי בה בתמיהה. מה זאת אומרת לבנות אדמה? שאלתי, זה לא הדבר הזה, שנוצר באופן טבעי?
כדי לבנות אדמה באופן טבעי, הסבירה אילה, צריכים ליצור בה כמה שכבות חיים, שנרקמות זו לתוך זו לאורך זמן. הגינה שלך הייתה מתה במשך כמה שנים, וצריך לייצר מחדש חיים באדמה. השכבה הראשונה שניצור תהיה הכי עדינה, ובהתחלה יילך קשה, אבל עם הזמן האדמה תלך ותתחזק וגם הצמחים.
בקיצור, היא הזדקפה, אני צריכה לדעת שלא תישברי. אני מבקשת שתתחייבי.
פרצתי בצחוק. חשבתי שהיא מנסה לשעשע אותי. לתדהמתי, היא נשארה רצינית כמו קקטוס.
והאמינו לי, קקטוסים הם עסק רציני ביותר.
ואם לא? תהיתי.
אז לא בטוח שאני אוכל להמשיך לעזור לך עם הגינה.
באמת?
תשמעי, צמחים זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. הייתה תקופה שהייתי עוזרת לאנשים להקים כאן גינות, ובאיזשהו שלב נמאס להם, והם היו עוזבים את הגינות ככה, מייבשים אותן. ואז הייתי צריכה ללכת בכל מצפה, ולראות מלא גינות, שאני הקמתי, גוססות לאט לאט למוות. אז בשביל מה?
שתקנו קצת, מעשנות סיגריה של באמצע-העבודה-בגינה.
את צודקת, עניתי, אבל פתאום זה נורא מלחיץ אותי, כל המחויבות הזו. וזאת גינה ענקית.
אילה משכה בכתפיה ומעכה את הסיגריה לתוך העציץ של היסמין. בסדר, הפטירה וחייכה, תעשי מה שאת יכולה. זאת לא משימה, ואין מבחן בסוף. את אמורה ליהנות מזה, זוכרת?

 ***************************************************

כל כך הרבה צמחים מתו בדרך. ועדיין מתים, כל הזמן.
כל כך הרבה כשלונות קטנים, צמוקים, מעליבים ומייאשים.
להקים גינה במדבר, להקים גינה בכלל, זה עסק מאוד לא מתגמל. לפחות בהתחלה. תחשבו על זה כמו תוכנית חסכון. רק אחרי שנה-שנתיים, מתחיל להצטבר שם סכום שאפשר לעשות איתו משהו.
ועד שזה קורה, את רק רואה את הכסף מצטבר לאט לאט, לאט מדי, כמו טפטוף של אינפוזיה.
ובמקרה של גינה: זרעים של טאגטס וציפורני חתול שנובטים - אבל לא מתפתחים. ארטישוק וברוקולי שצומחים לתפארת - אבל לא מניבים שום תוצרת. במיה זעירה ומעוותת, שמניבה יחידת במיה אחת (!) ויחידה. צנוניות תקועות, יפות כרבולות, אבל פשוט לא גדלות.
ומצד שני, ישנן גם הפתעות: עשרות כלניות נפלאות, באלפי צבעים; תרד בריא ופריך וטעים; שובלים משתפלים של כובע הנזיר משכר; תפוחי אדמה בטעם חמאה; שיח פלפל צ'ילי לוהב, והחמניות, כמובן.
ולפני שהספקתי לשים לב, הפכתי לאישה הזו, שקמה בבוקר, ויוצאת מיד אל הגינה.
לפני צחצוח שיניים, או קפה, או שירותים.
מצטמררת מהקור המקפיא - וכאן הוא בלתי נתפס עוד מסוף אוקטובר - אני יוצאת לשם, כדי לנשום ולהבין ולראות מה חדש.
מטושטשת עדיין, אני פוסעת בין הערוגות, עטופה בשמיכת צמר, בוחנת מקרוב כל פרט.
השינויים הם לפעמים מינוריים עד מקרוסקופיים - נביטה ראשונית של זרע, עלה חדש של שתיל. ולפעמים הם דרמטיים - פרח ראשון שנפקח לעולם, פרי שהבשיל. אבל הם תמיד מתרחשים, השינויים האלו, בשנייה הסמויה שמתחמקת מן העין: רגע אחד לא שמת לב ופתאום התרחש הפלא הזה, מופע הקסמים של הטבע, והוא מרגש ומשמח בכל פעם מחדש, כמו שמחה של ילדה שנפעמת מלהטוט אדיר, ובבת אחת יש טעם. ליום הזה. לבוקר. לגינה.

תרד. טעים יותר מזה של פופאי, באחריות. וגם אורגני!
שלישייה סוערת בין כלניות, כובע הנזיר ותפוז סיני


*********************************************

אלוהים לבדו יודע איך התגלגלתי, ילדת פרברים רמת אביבית שכמותי, לגדל גינה באמצע המדבר - ולאהוב את זה ככה.
לעתים אני שואלת את עצמי האם זה מרד מאוחר של גיל ההתבגרות, או שסתם השתגעתי.
לעתים אני חושדת שאני פשוט צריכה אהבה חדשה.
יש מצב שכל התשובות נכונות.
ואף על פי כן, אני יודעת שבשלב זה של חיי, אינני רוצה להתרחק מן האדמה יותר מדי.
נולדתי, גדלתי וגרתי כל חיי בתוך בניינים סגורים, גבוהים ועירוניים.
בכלל לא ידעתי איך זה מרגיש, לגור על אדמה.
הכי קרוב שהגעתי לזה היה הקוטג' שבו גרתי ברמת אביב - נשמע עשיר, אני יודעת, אבל זה לא - שהיה למעשה בית קרקע.
הוא היה מוגבה מהרחוב בחצי קומה, ובכלל לא הייתה קרקע. הוריי ריצפו את החצר הגדולה, ובחלקה השני הניחו דשא. מסביב היו פרחים, כנראה גרניום, כמובן, ועץ או שניים שאינני זוכרת, והייתה גם גפן. זו הייתה גינה נעימה, פרברית מאוד, אבל אדמה לא ממש הייתה בה. ובכלל, איזו קרבה לאדמה אפשר להרגיש ברמת אביב, נו?
אינני יודעת אם הגינה שלי הייתה נראית ככה אלמלא אילה.
בלעדיה, אולי לא נכנסת לזה בכלל.
אבל אם ניכנס לארץ ה"אולי", אז לא נצא ממנה: כי אולי אם לא הייתי עוברת למצפה, ואם לא הייתה גינה, ואילה היא חלק ממצפה, ומהגינה, ומהבית, ומהחיים שלי, כאן.
אם להיות כנה, לפעמים אני כן מתרשלת קצת, למרות שהבטחתי לה.
היא גוערת בי בעדינות, וכשזה לא עוזר, היא מטפלת בגינה שלי בעצמה. ממילא יש לה כאן מניות, בדיוק כמו לי.
אבל רוב הזמן אני כן כאן. שותלת, מנכשת, משקה, עודרת.
זה לקח קצת זמן, אבל בסוף הצלחתי להבין:
זאת באמת לא משימה, ובאמת אין מבחן בסוף.
זו פשוט עוד דרך לשמוח.

למי שרוצה להיזכר, הנה הקישור לחלק א':
http://inmydeserthome.blogspot.com/2011/11/blog-post.html












יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

בארץ הברושים המתים* (חלק א')

13 עצי ברוש מתים. זו התמונה הראשונה שאני זוכרת, כשפקחתי את העיניים בפעם הראשונה במצפה.
זה די מדהים, כי בכלל לא הבחנתי בהם לפני ששכרתי את הבית.
כשהגעתי לכאן, הייתי כל כך מוקסמת מהנוף אל המדבר, מהבית הקטן ובעל הפוטנציאל, מהשלט הקטן והמפוייח שהזהיר: "זהירות, כלב נושך" וכל כך לא הסתדר עם הכלבון הטיפשי שאני מגדלת - שהעצים המתים פשוט נמחקו, איכשהו, משדה הראייה שלי.
כלומר, ראיתי את החצר שבתוכה הבית שוכן, והבחנתי שאין סוג של טינופת שלא התקבץ אליה: אמבטיות ואסלות שבורות, שקיות וכוסות פלסטיק, מחצלות מתפוררות ורשתות צל קרועות, גרוטאות מתכת וכיסאות תלת רגליים, קוצים יבשים וצואת כלבים.
אבל בכלל לא שמתי לב לגולת הכותרת: הבית מוקף בטבעת של 20 עצים - שני אקליפטוסים ענקיים, קליסטמון, פלפלון, וכל השאר ברושים.
היום אני יודעת שזה בגלל בעל הבית, דויד, איש צבע קבע בפנסיה, שבילה את רוב חייו בבסיסים צה"ליים מוקפים בעצים, התאהב בקונספט - והחליט שהוא רוצה לעשות את אותו דבר אצלו בבית.
אבל בית להשכרה הוא לא בסיס צבאי, והשוכר שגר כאן לפניי החליט להתקמצן על המים ולא להשקות את הגינה במשך שלוש שנים, מה שגרם למותם בטרם עת של כל הברושים (חוץ משניים, ששרדו כנגד כל הסיכויים).
בעיקר לא ברור לי איך הצלחתי לפספס מחזה זוועה שכזה: 13 גופות צפודות של ברושים, חנוטות על עומדן, לאחר מוות מייסר בצמא.
רק בבוקר הראשון שלי כאן, כשהקצתי משנתי ויצאתי אל הגינה, פתאום זה הכה בי. אני מוקפת בעצים מתים. הם לא רק מדכאים ומכוערים, אלא גם מסתירים חלק גדול מהמדבר. והם מתים, קיבינימט. מי רוצה לחיות בבית שמוקף בעצים מתים?
אני לא ממש מבינה בדברים האלו, אבל די בטוח שזה הורס לך את הקארמה.

החצר הקדמית, לאחר ניקוי ראשוני.
אם תשימו לב - רוב העצים מאחור מתים או גוססים.
מתחת לעץ התמר במרכז, בנינו ערוגה חדשה (תמונה למטה)
                                          
שני הברושים ששרדו, והשלט הטיפשי "זהירות כלב נושך"
בצד ימין: עץ הרימון, עירום מעלים (ולמטה - בגרסתו המפוארת)
                                                   

את הטינופת לא צילמתי. לצערי, ואולי לשמחתי

                                 
וזה הברוש המת הכמעט אחרון, שנפל במהלך סערה ורק בנס לא הרג אף אחד

***************************************

הייתי שמחה לספר לכם שעוד בתל אביב נהגתי לטפח צמחים באהבה ובקפדנות, אבל שתי אדניות מתות שהשארתי מאחוריי בפלורנטין ללא כל סנטימנטים, יספרו לכם שלא היה לי מושג בגינון לפני שעברתי לכאן. גם היום אינני בדיוק מומחית בתחום, ומעולם גם לא תכננתי להפוך לכזו. פשוט הייתי חייבת להיפטר מהעצים המתים.
או כך, לפחות, אמרתי לעצמי כשכל הסיפור התחיל.
אחרי שנוריד את העצים המתים - גיבשתי עם עצמי תוכנית כללית - ניפטר על הדרך מכל אביזרי האינסטלציה ומשאר סוגי הטינופת, כדי שאפשר יהיה לחיות כאן כמו שצריך.
לפיכך זימנתי את אנדריי, בחור צעיר שלומד ריקוד בהאנגר אדמה, גם כי הוא חתיך וגם כי לא באמת חשבתם שאנסר 13 גזעים של עצים מתים בכוחות עצמי, נכון?
עבדנו יומיים רצופים, אנדריי ואני, מעשר בבוקר ועד חמש בערב. אנדריי, שאין לו מי יודע מה מוסר עבודה, הלך וחזר מדי פעם. חלק מהזמן המשכתי בלעדיו, ולעתים עבדנו במקביל, כל אחד בחלקתו.
הוא גודם וסוחב, עוקר ושובר, גזעים ואמבטיות, ענפים ואסלות.
ואני, מצידי, מגרפת את הזבל לערימות מתגבהות במהירות מבהילה, ואוספת אותו לשקיות ניילון. עבדנו בשקט. גם ככה אנו לא מכירים. מילות נימוסין הוחלפו בין לבין. בקבוקי מים התרוקנו. פירות נאכלו. השמש עלתה, קפחה ושקעה. אנדריי פרש, ואני המשכתי.
26 שקיות זבל הוצאתי מהחצר שלי, וזו הייתה רק הנאגלה הראשונה. המשכתי לנקות, בכל יום קצת, עד ששבוע לאחר מכן הגיעה לביקור כל משפחתי בהרכב מלא, כולל אח גדול ואחיינים. רק אחרי ששינסנו מותניים כולנו יחד - מאחרון האחיינים ועד אבי ואמי - הצלחנו להשלים את המשימה ולפנות את כל הזבל מהחצר.

*******************************

דברים משונים קורים, כשאת מבלה ימים שלמים בניקוי אדמה.
את לומדת להכיר אותה. היא כבר לא סתם אדמה, קרקע שאת דורכת עליה, חול שנכנס אלייך הביתה וצריך לטאטא. היא אדמה ש ל ך. כמובן, בתוקף חוזה שכירות. וגם לו היית רוכשת אותה, מעולם לא באמת הייתה שלך - ולו במובן המוסרי - אבל האדמה הזו, ברגע זה, עכשיו, היא כבר לא רק שטח, אלא מרחב עם נוכחות. כזה שיש בו חיים ומשמעות.
בכל זאת, עבדת כל כך קשה כדי לנקות אותה. במו אצבעותייך - הפצועות, המאובקות, כי כמובן שלא שמת כפפות - אספת ממנה את כל הזוהמה.והנה היא סוף סוף נגלית בפנייך, ערומה וצמאה, פצועה ומוזנחת. אדמת מדבר.
אני מחפשת את הצ'ופצ'יק הלבן הקטן, כמו שדוד הסביר לי, ומסובבת אותו ימינה. שריקות קולניות מתחילות להשתעל מתוך החול, ומתוכו מזדקפות שתי ממטרות קטנות, שמתחילות להסתובב בעליזות ולהתיז מים. במקביל אליהן מפעפעות טפטפות שחורות-עין, מימיהן נספגים במהירות באדמה. מה אתם יודעים. אפילו מערכת השקייה יש כאן.

היא שותה עוד ועוד, האדמה, ואני מטיילת באיטיות לאורך השבילים, מסתכלת על המים שנספגים, חשה סיפוק משונה. אותו סיפוק שאני מרגישה כשאני מקשיבה למישהו צמא מאוד, שותה כוס מים קרים אחרי המתנה ארוכה.
בבוקר למחרת, כשאני מתעוררת, אני מגלה עוד חידושים, שלא ראיתי קודם - בין אם בגלל שהסתתרו מתחת לזוהמה, ובין אם פשוט בגלל שלא השכלתי לראותם:
עץ רימון שהצליח לשרוד למרות הכול, ואפילו הניב רימונים נהדרים; בוגונביליה שפורצת מתוך האדמה כמו כף יד של אדם שנקבר חיים, ולפיכך זכתה לכינוי "פרדי קרוגר"; כמה קקטוסים; ארבעה שיחי הדסים; שתי אלות המסטיק וחמישה דקלים - כולם מיובשים למוות ומתחננים על חייהם.
בעבר, סיפרו לי, הייתה כאן גינה מפוארת, עם עצי שזיף ומשמש ואפרסק ושקד ותאנה. עכשיו כולם מתו. אבל האדמה עדיין חיה, היא רק צריכה שישימו לב.

גם את צריכה שישימו לב אלייך, ניסיתי נואשות לעצור את מה שכבר קלטתי שאין דרך לבלום בשום אופן, וזה לא תמיד קורה. מה לעשות, החיים קשים. זה לא אומר שאת צריכה עכשיו להתחיל לשתול מלפפונים. בקושי לחתוך סלט את יודעת. הפרח היחיד שאת מכירה זה וורד. גרניום במקרה הטוב. ובגינה יש קומפוסט. וקומפוסט עושים מזבל. וזבל זה מגעיל. ומה בדיוק, תתחילי לעדור לי ערוגות עכשיו? איפה את חיה? אין לך זמן וכסף לזה.

וכל זה, האמת, היה אפילו די נכון - אלמלא הייתי פוגשת את אילה.

(וקצת תמונות מהיום, בשביל הפיתוי):

ככה נראה עץ הרימון כשהוא פורח ושמח, וברקע נתלה גם ערסל.
את הבוגונוויליה פרדי קרוגר טרם צילמתי, והעוול יתוקן בקרוב

 את הערוגה הזו כבר בניתי בכוחות עצמי (ובהדרכתה ועזרתה של אילה, כמובן). זו תמונה מהחורף שעבר.
היום היא כבר כוכבת פורחת

אחד הדברים המפתיעים שלמדתי על צמחים, זה שהם אוהבים חברה של צמחים אחרים, ומתקשרים נפלא אחד עם השני מתחת לאפינו, בני האדם.
כך, למשל, הפטוניות והסיגליות האלו, שפשוט נראות כאילו כרתו ברית אהבים אמיצה מרגע שנפגשו


עץ התמר ממלא את הקרקע בשורשים, וקשה מאוד לשתול בה צמחים - כי הם נחנקים ולא גדלים.
הפתרון: צמחים משתרעים, פקעות ושתילים שאינם תובעים מקום רב. ביחד מסתדרים, איכשהו
חלון המטבח. כאן הוא באחד משיאיו.
מאז השתנה כל הרכב העציצים, לפי העונה, והיום יש שם יערה, בת-שבע ועוד אחד ששכחתי את שמו



* בלוג בשני חלקים. חלק ב' - על האש :)
** בבלוג הבא - תמונות גינה עדכניות.

יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

פויקה במדבר*


בשנתיים האחרונות פיתחתי תיעוב שקט אך עקבי כלפי בתי קפה. לא המקומות עצמם, חלילה, פשוט כלפי הרעיון שאני עצמי אשב בבית קפה. מדובר בטוויסט די מפתיע בעלילה, שכן בזמן שהתגוררתי בתל אביב – תקופה שנמשכה רוב חיי הבוגרים - ישיבה בבתי קפה הייתה פעולה שעשיתי בתדירות גבוהה בערך כמו, נניח, לנשום.
אבל מאז הכול התהפך. אחרי שהיו עבורי במשך שנים מקום מפלט, פינוק והנאה, עכשיו בתי קפה איכשהו מרגישים לי מיותרים לגמרי. הכיסאות לא נוחים. הדיאט קולה יקרה מדי. שיחות החולין תפלות. הבגדים יומרניים. אפילו ב"קפה איטליה" החמוד, שמגישים בו אוכל ממש טעים, אני מגלה שמתישהו נגמר לי האוויר ואני נמלטת החוצה כדי להתיישב על הרצפה, לעשן סיגריה, ולהשתעשע מהידיעה שאימא שלי הייתה מזדעזעת לראות אותי ככה, זרוקה כמו ג'וחית על המדרכה המזוהמת.
זה לא בגללם, זה בגללי. נדמה לי שמילאתי את מכסת בתי הקפה שלי לזמן הקרוב. ישבתי שם מספיק בשביל חיים שלמים של שלושה אנשים. אני עדיין יושבת בהם מדי פעם, כשיוצא, אבל בשורה התחתונה - כנראה שנגמלתי. לא שזה היה קל. למעשה, עקירה כירורגית ללא הרדמה כנראה הייתה נעימה יותר. אבל עכשיו, כשעין הסערה מאחוריי, קשה לחזור לאחור.
ידעתי מראש שבמצפה רמון, בה עברתי לגור לפני שנתיים, אין היצע קולינרי בכלל, ולא ממש היה אכפת לי, אבל כמי שנולדה וגדלה בעיר שיכולה לספק כל גחמה קולינרית במחי שיחת טלפון – החל בירקות המאודים עד לדרגת שלמות הבראסרי וכלה בשיפוד צלופח אוורירי ברוטב טריאקי של "אונאמי" – חשבתי ש"היעדר היצע" משמעו בעיקר שאין את הלחם מקמח מלא האהוב עליי בסופר. אסון, אבל בקנה מידה מקומי.
לפיכך, כשגיליתי שאין כאן בכלל בתי קפה - כלומר, יש אחד וחצי, אבל הם לא ממש עומדים בסטנדרטים תל אביביים – וגם לא מסעדה (חוץ מאחת), נפלה עליי תוגה. במקביל, התברר לי שבסניף "שופרסל שלי" במצפה רמון, ללא ספק אחד הסניפים הכי הזויים, צפופים ומוזנחים שנתקלתי בהם אי פעם - משווקים מלאי מוצרים חלקי וגחמני. בימי שישי, כשכל היישוב צובא על הקופות, תגידו תודה אם תצליחו למצוא קוטג' – אפילו רק כדי שתהיה לכם האופציה להחליט לא לקנות אותו. מילא קוטג' - סלסלות להנחת המצרכים לא תמצאו. פשוט גנבו את כולן.
כמו בכל גמילה, זה התחיל בפחד קר ושקט. כזה שמתפשט לך בבטן כשאת מבינה שהגיע הזמן להיפרד מהרגל מענג במיוחד. אחר כך הגיעו געגועים עזים. ובהמשך סתם קיטרתי. אני עדיין מקטרת לפעמים. אבל בסוף, בלית ברירה - נגמלתי. מגבינות בוטיק. ממוצרי המזרח הרחוק. ממעדניות. מהטייקאוויי, מהמסעדות, מבתי הקפה. מתנועת החיוג האוטומטית ל"קנגורו", מלדקלם בעל פה את מספר כרטיס האשראי שלי. ככה זה: כשאין היצע – אין צריכה. גם אם את רוצה לבזבז כסף, אין על מה.
אז התרגלתי לחיות פשוט. לא בגלל שאני אדם כה רוחני ונעלה, אלא פשוט בגלל שאין בנמצא קבלני תיווך שיבצעו עבורי את העבודה המלוכלכת. אני מנקה בעצמי – כי המנקות פה מבוקשות יותר מבר רפאלי; מטפלת בגינה – כי אחרת אאלץ לגור בתוך שדה קוצים מטונף. וכן, גם מבשלת לעצמי. ממילא אין כאן משהו יותר טוב לעשות.
כשההיצע הוא בסיסי, גם החך מתרגל לחשוב פשוט. בעיר אומנם התרגלתי לטעמים מתוחכמים, אבל מישהו אחר היה זה שבישל אותם. גם כשכבר בישלתי, היה לי היצע זמין של מצרכים. הפעם, אין לי אף אחד מהם אז בלית ברירה, אני נפרדת מכל התבלינים, הרטבים והציפויים, שחצי מהם מעולם לא הגיעו לסופרמרקט של מצפה, ונשארת רק עם חומרי הגלם.
ככה הפסקתי לאכול פסטרמה. ואחר כך ביצים ועוף לא אורגניים. ובהמשך חומוס תעשייתי. ועוגות קנויות. לא בגלל שיש לי עקרונות אורגניים ואקולוגיים נעלים. פשוט שמתי לב שזה נורא לא טעים. אובייקטיבית. אם בעיר עוד יכולתי לתקוע כאלו על הדרך, מול המחשב, בימי לחץ של העבודה - עכשיו, אני פשוט יותר מדי מבחינה בכך שאני אוכלת קקה של דבר. זה די מוציא את כל הכיף מהעסק.
המפגש עם הפויקה, הקדירה האפריקאית ששף אריאל כהן – שגם עומד בראש המסעדה המוכרת, בעלת השם הזהה, ביפו -  התקין עבורי במדבר למען הגליון הזה, המחיש סופית את השינוי הבלתי צפוי שחל בי. אני יודעת, פויקה ומדבר נשמעים כמו שידוך משמיים, אבל כמי שלא טעמה פויקה מימיה, הייתי דווקא די חשדנית בהתחלה. מי אמר שזה שאני גרה במדבר אומר שאני צריכה לאהוב פויקה? עד שלמדתי לתקשר עם להבת הגז הביתית שלי, אין לי שום עניין בטכניקות בישול אתניות, ועוד של גויים.
העניין עם מאכלי פויקה, זה שרוב הישראלים, כמוני, מכירים אותו בגרסה הלכאורה יותר מתוחכמת. בדרך כלל היא כוללת כמה סוגי בשר (או דגים ופירות ים), ירקות, תפוחי אדמה, לפעמים גם חלב קוקוס ותבלינים, מה שהופך את כל העסק למעין נזיד עשיר למתקדמים. צורת הבישול הזאת מאפשרת לעשות שימוש בסוגי בשר פחות איכותי, שמתערבבים ביחד לתוצאה סופית מוצלחת יותר מסך רכיביה.
אבל הגרסה השנייה - והכל כך יותר מגניבה -  פשוט שומרת על חומרי הגלם כמות שהם. או במקרה שלנו, נתח אנטרקוט ונתח שייטל יפהפיים ומחרמנים, כמה תפוחי אדמה קטנים, קצת פטריות פורטובלו וצרור בצלים ירוקים, שמושלכים לתחתית הסיר, כדי לשמש כמצע. כאן הפויקה משמשת פחות כקדרה ויותר כמעין תנור, שחומו העז אוטם את הבשר וחורך בנעימות את תפוחי האדמה והפטריות.
או ככה לפחות נדמה לי. אני לא נורא מבינה בפויקה, ובזמן שאריאל כהן סידר את כל המרכיבים הנחמדים האלו בתוך הסיר הרותח - והוסיף בין לבין גם שבבי עץ בשביל הארומה - נפתח גם בקבוק יין, ומאז הזכרון שלי קצת התערער. מה שאני כן זוכרת זה שירח צהוב חסר עלה בשמי הלילה, ולצידו נפרשה שמיכת כוכבים, ואני השתרעתי ליד הגחלים הלוחשות וחשבתי שאולי פויקה דווקא כן מתאים למדבר.
צריך לאהוב אותו, את הנוף המדברי. לא כולם אוהבים. רוב האנשים מעדיפים את הצפון, רוצים לראות ירוק בעיניים. נחלים זורמים ברגיעה ומפלים שוצפים בעליזות, עצים ופרחים ושיחים ודשא שפורצים מתוך האדמה הפורייה, השוקקת חיים. לעומתם, העירום הצהוב של המדבר נראה להם מונוטוני ומדכא, מעורר תחושה של כלום ומוות. אבל מי שאוהב את המדבר, מרגיש שהיעדרה של הצמחייה והמים רק חושף את הבסיס, שממנו הכל מתחיל – את האדמה.
אדמה היא הארכיטיפ של חומר הגלם. קליפת כדור הארץ. אין יותר חומר גלם מאדמה. במדבר, האדמה הזו היא עירומה, ולעירום הזה יש עוצמה אדירה, בראשיתית, שלפעמים קשה להכיל. זה בסדר, היא שם כדי להזכיר לך גודלך הנכון בעולם, וזה דבר טוב להיזכר בו, כשיש מסביב כל כך הרבה רעשי רקע, והסחות דעת, ורטבים, ותבלינים, וציפויים – עד שלרגע את עלולה להתבלבל ולשכוח את מה שחשוב באמת. ומה שהיה חשוב באמת, במקרה שלנו, זה הבשר.
אז קצת אחרי שנפתח בקבוק היין השני, ותפוחי האדמה והפטריות חוסלו כולם, כהן מחלץ מהסיר את נתחי הבשר המוכנים, ומניח אותם על נייר פרגמנט. הוא פורס נתחים אדומים מבהיקים, מיציהם ניגרים על קרש החיתוך, ואנחנו זוללים בידיים, ולא מפסיקים עד שלא נשארת אפילו חתיכת בשר אחת.
"אז מה, נגמלת לחלוטין?", שואל כהן, אחרי שארבעתנו – כולל הצלם והכלב שלי – נשכבים על האדמה ושותקים כחצי שעה, שמוקדשת לבהייה בכוכבים ולעיכול. לא ממש ברור לי ממה הוא חושב שנגמלתי, אולי כי גם לי לא ממש ברור: מבתי קפה? מאוכל מתוחכם? מתל אביב? מתרבות הצריכה? כל זה מרגיש פתאום נורא רציני וכבד, כמו החושך ושקט הסמיכים שעוטפים אותנו בבת אחת.
לא חושבת שנגמלתי מכלום, עניתי בסוף, רק הבנתי שכשאת הופכת את הדרישות שלך לצנועות יותר, כל דבר קטן הופך למטח זיקוקי די-נור של עונג. הגעתי לפה קהת חושים מרוב ריגושים, אני אומרת לו, מסוחררת מרוב אטרקציות שנלחמו על תשומת ליבי וחכי. עכשיו, אני לא צריכה הרבה בשביל לשמוח: תפוח אדמה בטעם מדורה, כוס תה מהביל, נתח בשר משובח שמדמם על חתיכת נייר. אין בית קפה תל אביבי, מוצלח ככל שיהיה, שיכול היה לנצח את זה. על אחת כמה וכמה אם הצטיידתם מראש בגבר חסון, שיסחוב עבורכם את הפויקה. שוקל מאה טון, הדבר הזה. 

* פורסם במוסף שמחת תורה של "מעריב". ולא, זה לא במקום פוסט חדש, שיגיע בימים הקרובים.

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

בין אדם לחברו


לא הכרתי אף אחד במצפה רמון לפני שעברתי לגור כאן.
תיקון: הכרתי אדם אחד, עזרי שמו, דרך הפייסבוק, אבל מעולם לא נפגשנו עד שעברתי (שאז דווקא הפכנו לחברים).
ובמחשבה נוספת, הכרתי גם את מרב גרובר, השחקנית, אותה ראיינתי פעם למעריב.
בזאת הסתכמו כל מכריי בעיירה.
סמכתי על כך שאני עושה חברים בקלות. אלוהים בירך אותי בכך, ואני אסירת תודה.
ידעתי שאכיר אנשים ושאתיידד איתם בלי בעיה מיוחדת, כי כך הייתי תמיד.
ובכלל, העובדה שאינני מכירה אנשים במקום מסוים, מעולם לא שימשה עבורי חסם.
העסיקו אותי חששות אחרים: איך אסתדר עם עבודה, איך השירותים הרפואיים, מה אעשה עם הכלב.
מה שלא העליתי בדעתי, זה שהמעבר הזה ישפיע עמוקות גם על החברויות הקיימות בחיי.
כי קרו כל מיני דברים, שלא העליתי בחשבון כשעברתי למצפה.
ראשית, הריחוק הגיאוגרפי: רוב חבריי, מן הסתם, מתגוררים בתל אביב, ואם לא שם - אז לפחות באזור המרכז. גבעתיים, הרצליה, מרחב השרון, ויש גם בחיפה (אם זה עדיין נחשב מרכז, איכשהו).
המעבר למצפה חיסל את כל הפעילויות השגרתיות הפשוטות שלנו. לשבת בקפה השכונתי, להיפגש לבירה בשישי בצהריים, להתעפץ מול סרט בטלוויזיה עם טייקאוויי, ללכת לים עם הכלבים - כל אלו לא קרו יותר, והמפגשים שלנו הלכו והפכו יותר ויותר נדירים, עד בלתי קיימים.
לחלק מחבריי, וודאי לאלו שגרים בתל אביב (אבל לא רק) - אין רכב. זה הופך את ההגעה למצפה רמון לכמעט בלתי אפשרית עבורם. אפשר לשכור רכב, כמובן, אבל זו הפקה וגם תקציב - לא לכולם יש.
מה שעוד אין לכולם זו סבלנות, ונדרשת הרבה ממנה כדי לנסוע ברכבת ואז באוטובוס במשך שלוש שעות (לפחות), רק בשביל לפגוש חברה, טובה ככל שתהיה.
אני מבינה אותם, בחיי. זה וואחאד מאמץ, הם כולם עובדים קשה, ובעיקר, זו האינרציה של החיים, שנורא מקשה על כל העסק. צריך לקחת הפסקה קטנה מהחיים, לפנות זמן, כדי לנסוע למצפה. זה לא כמו לקפוץ לחברה שגרה בחולון.
אשר לי, יש תקופות שבהן אני דווקא מרבה לנסוע לתל אביב, אבל זה תמיד בגלל אילוצים: עבודה, אירועים משפחתיים, סידור שאינו סובל דיחוי.
אני משתדלת לרכז את כל האילוצים ליומיים דחוסים, ואם אני לא חייבת - לא להישאר לישון.
לפעמים אין  ברירה, ויש גם מקרים שהביקור שלי נמשך אפילו שלושה ימים ויותר.
ברמה הטכנית, זה די טרטור. אני לא ממש בחופש, רק מיירטת סידורים מעיקים אחד אחרי השני, ונורא מתגעגעת הביתה.
תמיד כיף לראות מה שלום תל אביב ומה התחדש בה, אבל אני לא אוהבת לעזוב את הבית שלי, ובכלל - בתקופה של נסיעות רבות, כל היום-יום שלי יוצא מאיפוס. כלב שהולך וחוזר מבייביסיטר אצל השכנה, מוצרים שנרקבים במקרר, גינה שמשתוקקת למים, תיק גב שאני כבר לא טורחת לפרוק.
אני משתדלת לנצל את הגיחות למרכז גם כדי לבקר חברים, אבל לא תמיד יש לי כוח.
הימים בעיר בדרך כלל דחוסים ועמוסים מדי וגם ההורים שלי תובעים את זמנם, ובצדק.
ככה יוצא שנדיר שאני מצליחה לבקר יותר מחבר/ה אחד/ת בביקור, ולפעמים אני לא מצליחה גם את זה.

*******

ישנו, כמובן, הטלפון. מי שמצליח, או מוכן, לתחזק את החברויות שלו באמצעותו - הוא כנראה אדם טוב ממני. באמת. אני לא יודעת איך עושים את זה. יש אנשים שמסוגלים לדווח על קורותיהם בקביעות, כמה פעמים ביום, לשתף בפרטים הקטנים, ובכלל - לדבר כל יום, עם כל הקרובים אליהם, בטלפון. אני אף פעם לא הייתי כזאת.
אני לא מהמדווחים בזמן אמת. אני מספרת בדיעבד. כשהדברים קורים, אני עסוקה בלחוות אותם. אחר כך אני משתפת. אבל אני ממש לא מאלה שידבררו, באותו הרגע ממש, את כל מה שעובר עליהם. זה מרגיש לי כמו להצמיד פסקול עם דיווח חדשותי + פרשנות למציאות, בזמן שאני, הכוכבת שלה, סו קולד, עדיין עסוקה בלנסות לפענח אותה. משימה שהיא לא רק מעל לכוחותיי - אני גם לא מעוניינת בה.
אז קצת אחרי שעברתי למצפה - פשוט נעלמתי.
לא יכולתי, וכנראה שלא רציתי, לתחזק את רוב הקשרים החברתיים שלי.
ומה שהיה לא פחות מעניין, אם כי קצת כואב לפרקים, היה שגם רוב הקשרים החברתיים שלי - לא התעקשו לתחזק אותי.
קולגות שדיברתי איתם מדי יום, שיצאתי לבלות איתם, שחלקתי איתם רגעים וסודות הכי אישיים - יצאו לחלוטין מחיי.
שכנים, אקסים, אפילו שתי חברות נפש - כולם נותרו מאחור.
יצא, אם כן, שהמעבר למצפה היה דרמטי במובן נוסף, עמוק יותר ממה שחשבתי. הוא שינה מאוד את מערך החברים שלי.

********

קיבלתי את זה באהבה, גם אם בעצב מפוכח.
ידעתי לאורך כל הדרך שלחלק גדול מקשריי החברתיים בעיר, בין אם המקצועיים ובין אם בידידויות השטחיות שרקמתי על הדרך, אין בסיס של חברות אינטימית ואמיתית. קצב חיים מהיר מביא עמו גם קצב קשרים מהיר, קשרים מרפרפים, שנותרים פוטנציאל אבל אף פעם לא מוגשמים עד הסוף: קולגות שחווית איתם רגעי קרבה אישיים אבל אף פעם לא הפכתם לחברים של ממש; מרואיינת שהיה לך איתה חיבור מעולה; שכנים מקסימים שמשום מה אף פעם לא התקרבתם באמת; חברה של חברה, שאת מתה לשתות איתה קפה כבר שנה. המון פוטנציאלים, שמעולם לא היה זמן או פניות רגשית וטכנית לעשות איתם משהו.
קשרים אחרים גוועו מסיבות אחרות:
בעיות פנימיות בתוך הקשר, או שהחבר/ה עברו בעצמם טלטלה גדולה בחייהם והיו טרודים בענייניהם.
והיו גם הפתעות מרגשות, נעימות. לגלות מי החברים שמתעקשים עלייך. שנוסעים לבקר אותך, ויותר מפעם אחת. שמטלפנים למרות שאת לא תמיד מקפידה להחזיר טלפונים או סמסים, וגם אף פעם לא עושים מזה עניין. שתמיד שומרים עבורך מיטה רכה, אם מתחשק לך להתאוורר קצת מהבית של ההורים, וגם דיאט קולה במקרר ומקום שאפשר לעשן בו. שלא צריכים דיווחים שוטפים. שיודעים להקשיב ולא רק לספר.
החיים מזמנים אירועים ונסיבות שכל הזמן מדגישים את המרחק. מסיבות ימי הולדת. חנוכות בית. השקות ופרמיירות (של חברים, כן?). לא מזמן נאלצתי לפספס גם חתונה. זה אולי נשמע מוגזם. מה הביג דיל, אז נוסעים קצת לתל אביב. אבל אם הייתי צריכה להגיע לכל האירועים האלה, הייתי חיה על ציר תל אביב-מצפה רמון יותר מאשר בבית שלי. אני גרה רחוק. אין לי רכב. זו המציאות. ויש לזה מחיר.


********

אשקר אם אגיד, שאין בזה גם הקלה.
המעבר למצפה איפשר לי לנפות, באופן טבעי, את מי שלא רוצה באמת להיות חלק מחיי. לא תכננתי או רציתי להקשות על החברים שלי להישאר בחיי, אבל זה מה שקרה.
המעטים ששרדו, כנראה באמת רצו להישאר, וזה מאוד קירב בינינו.
מי שלא - אולי יחזרו לחיי בהמשך, או שכבר לא יחזרו לעולם, וכנראה שכך זה צריך להיות. אין בי טיפת כעס, בחיי. זו אבולוציה טבעית בחברויות, שהן נגמרות לפעמים.
אשר למצפה, עשיתי לי כאן חברים, אבל הרבה פחות ממה שאפשר היה לחשוב. אני מכירה כאן הרבה אנשים, אבל מעטים מהם הפכו לחברים באמת קרובים. רק חברה נפש אחת באמת חדרה פנימה, למעגל האינטימי.
זה לא בגללם, זה בגללי. עם השנים, באופן טבעי, אני פחות להוטה להכניס אנשים לחיי. תפקידי החברים הטובים בחיי התמלאו והחלופה פוחתת.


יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

פיצול משפחתי (או: מה הקשר בין מצפה רמון לאורוגוואי)


לא הייתה התנגדות נחרצת יותר מזו של ההורים שלי, כשהודעתי להם שאני עוברת למצפה רמון.
הם הודיעו לי, חד משמעית וללא כחל וסרק, שאני שוברת את לבם, מפצלת את המשפחה, מרחיקה את עצמי מאוהביי ובאופן כללי השתגעתי לחלוטין ומה איבדתי בחור הזה, למען השם.
לא חשבתי שהם ימותו על הרעיון, כך שזה לא מה שהפתיע אותי, אבל עוצמת ההתנגדות בהחלט הפתיעה אותי.
ההורים שלי לא אוהבים שינויים. הם בני 65, עדיין עובדים קשה, ומבחינתם צריך לשמר את הקיים. הם גם לא אוהבים שהילדים שלהם מתרחקים יותר מדי, כי ממילא חצי מהמשפחה והחברים שלהם גרים באורוגוואי.
ככה זה במשפחה של עולים חדשים- ישנים. הם, ההורים שלי, היו שני חנאנות חמודים בני 18, שעלו לארץ בשנות השישים עם ציונות עזה ונאיבית בוורידים, וגררו אחריהם את ההורים, האחים ובני הדודים. חלקם השתקעו בישראל וחיים בה עד היום, וחלקם - כמו סבתא שלי - חזרו לאורוגוואי מסיבות שונות.
וככה נידונו, משפחתנו המורחבת, לחיות בפיצול מתמיד: הזיכרונות, החברים, חלק מהרכוש ומבני המשפחה - באורוגוואי. והחיים החדשים - בישראל. מפוצלים לנצח, לב שנמתח ומכסה יבשות וימים.
הטור הזה נכתב בין היום (7.9) למחר (8.9), אז תיקבר סבתא שלי, פאני לזובסקי (לנגסנר), שנהגו לכנות גם "דוניה פאני" - ואני כל כך אוהבת את הכינוי הזה - באורוגוואי. ואני לא אזכה להיות בלווייתה.
זהו הכאב של משפחה מפוצלת. אם הייתה לנו נציגות באירופה, זה כנראה היה הרבה יותר קל, אבל אורווגאי נמצאת מרחק שלוש (!) טיסות מכאן (תל אביב-מדריד-בואנוס איירס-מונטווידאו) - והטיסות, לרוב, מפוצצות ויקרות, כך שזה לא ממש ריאלי להביא לשם את כולנו עכשיו, וממילא אין מלינים את המת.
הקשר בינינו לא היה קרוב בשנים האחרונות, בעיקר בשל ההידרדרות במצבה. אבל איך שלא הופכים את זה, גם המרחק  מקהה את הלב. היא הפכה לדמות שמעבר לים, האישה שאני זוכרת מילדותי, תמונות עבר קרועות. עיניים כחולות מלאות חיים, חביתה מקושקשת שנאכלת מתוך צלחת פלסטיק חומה באמבטיה, וטיול השורשים באורוגוואי ב-2007, אז שוחחתי איתה את שיחתנו הקוהרנטית האחרונה, ובסופה הודיעה לי, מבלי ששאלתי, כמובן, ש"את לא יכולה להתחתן עם כל שמענדריק, אז ייקח קצת זמן, לא נורא".
את בעלה, סבא שלי, סימון, קברנו דווקא בישראל. מדי שנה אבי עולה אליו לקבר, לומר קדיש. בשנה שעברה לקח גם את האחיינים ביחד איתו. לסבתא שלי יש חלקת קבר שמורה לידו, במושב בני ציון. אבל היא כבר לא תיקבר בה. וככה נידונו להישאר, שוב, מפוצלים. האחת שם, השני כאן.


סבתא שלי ז"ל. הסריקה עקומה, כי אני טכנופובית. צולם במאי 1999.


אין לכאורה - וגם לא לכאורה - שום קשר בין מצפה רמון לאורוגוואי. פרט, אולי, לעובדה שבשני המקומות יש משהו סהרורי ולא מנומק. אורוגוואי היא מדינה קטנה ולא נורא מעניינת. רוב האנשים בכלל מתבלבלים בינה לבין פראגוואי וקשה לי להאשים אותם. אפילו שם ייחודי לא נורא התאמצו למצוא.
מה שכן משותף זו הבחירה של ההורים שלי - ועכשיו גם שלי עצמי - להתרחק מהמסורת של ההורים, גם פיזית וגיאוגרפית, כדי למצוא דרך חדשה משלך.
ההורים שלי עזבו חיים בטוחים ומגוננים בקהילה היהודית באורוגוואי - קהילה שהייתה גם שמרנית מאוד - כדי למצוא חופש, וחיים חדשים, והגשמה עצמית בישראל. הם וויתרו על חיים מפנקים ורגועים בארץ נטולת פיגועים, והרוויחו הגשמת אידיאלים ציוניים, עצמאות, הגדרה עצמית, חיים מודרניים.
אבל כל זה קרה תמיד בסביבה אורבנית להפליא.
אבא שלי אפילו לא אוהב ללכת לים. אימא שלי שומעת את המילה "טבע" וחוטפת התקף חרדה. גם אני, כנערה, לא זוכרת את עצמי כחובבת טיולים גדולה, בטח לא בבית הספר. הרצון שלי להשתתף בהם (או לא) היה קשור למצבי החברתי. לא היה לו שום קשר לטבע.
אולי בגלל זה הקשבתי להתנגדות שלהם בהתחלה, והחלטתי לבדוק אופציות מגורים קרובות למרכז, כאלו שיהיה לכולם קל יותר לעכל.
נניח, פרדס חנה.
מותק של מקום. בחיי. רק לא בשבילי.
גם לא בית אורן, החלופה השנייה שבדקתי, ושאחרי שנה וקצת נשרפה כליל במהלך הדליקה בכרמל, אז אולי מזל שלא הלכתי לגור שם.
ידעתי כל הזמן מה הבטן שלי צורחת: אני לא רוצה בית בשרון הלח והפורה. וגם לא במעלה בכרמל המוריק. אני רוצה מדבר. רוצה אדמה חשופה, שמש מעוורת, רוח מכה, מרחבים.
במובן הרחב יותר, רציתי אלטרנטיבה. משהו שונה ממה שאני מכירה. לא ידעתי אז שהאלטרנטיבה הזו נמצאת במדבר, וגם עכשיו אינני בטוחה שזהו מקומה הנצחי. אבל אורח החיים הזה, שיש בו טבע, שקט, זמן לעצור, חיים שפויים יותר, כלכלית ונפשית - מתאים לי, מתברר, הרבה יותר.
תחשבו שאתם מגיעים למקום חדש, ומרגישים בבית.
ורק אז אתם מבינים, לתדהמתכם - שבעצם, מעולם לא הרגשתם בבית במקום הקודם שגרתם.
וגם ברגעים שכן, זה אף פעם לא הרגיש ככה.
ככה איך? ככה מתאים.
זה פשוט עניין של התאמה, כמו בין בני זוג.
יש אנשים שצריכים לחיות ליד הים. חייבים לנשום ולראות ולהסניף אותו כל בוקר. יש כאלו שהנוף הירוק מרגיע אותם, ממלא אותם שמחה, וחיים ושלווה. אני צריכה, מתברר, צהוב בעיניים ורוח בשיער. כששניהם קיימים, הכול מרגיש לי פתאום לגמרי אפשרי.
האם ידעתי את זה על עצמי? לא. איך אני אדע? היו לי חיים מאוד ברורים בתל אביב, והמדבר היה אזור ששמור לחופש, לכיף, להפסקות. אשכרה לחיות שם? זה, רק למשוגעים. אבל למה, בעצם? מי אמר ומי החליט? ומה אם אוזניי לא יכולות לשמוע יותר את הרעש של העיר? ומה אם אין לי אוויר לנשום ומקום לזוז ויכולת לחשוב? מי אמר שלגור במדבר, יכול רק מי שמכיר אותו?



יום שלישי, 6 בספטמבר 2011

מה זאת אומרת מי אני, מי אתם???


שלייקעס. בעל חיים משונה, החובש מסיכת באטמן, ומתיימר להיות חתולה

חמש עובדות שאתם (לא ממש) חייבים לדעת על מצפה רמון

* אל תצפו שהיא תהיה יפה, כי היא לא.
בעצם, אולי כדאי שנגיד את זה ממש בבירור: מצפה היא מכוערת.
למעשה, יש להעמיד את הארכיטקט העירוני בכיכר העיר - זאת עם המזרקה המזוויעה ביותר שנתקלתם בה אי פעם (משהו כמו כדור אקמול גדול שנשמט על הרצפה והתבקע לשניים), שכמעט לעולם לא זורמים בה מים, כי אין כסף ואין מים - ולסקול אותו בגללי אלפקות.
כשתגיעו בנסיעה מכביש 40, יקבל את פניכם השלט המדכא "שטחי מסחר להשכרה", המרמז על האטרקטיביות העסקית של עיירתנו. כמה מטרים לפני כן תראו את השלט שמבטיח שדה תעופה. מבטיחים אותו כבר שבע שנים. אפילו הניחו אבן פינה. אבל החטא האמיתי הוא בנייני המגורים המשפחתיים שנבנו בשכונה הישנה שעל שפת המכתש. במקום למקם אותם עם הפנים אל המכתש, כך שיפנו אל הנוף השגיב שלרגליהם, הם נבנו על הצד (!), כך שיהנו מהנוף המקסים של רחבת השוק - מפלצת בטון מנוקדת בזבל ובשאריות של ירקות.
גללי אלפקות, אמרתי?

* כל בית צריך מחסן. 
למה? ככה. צורך מצפאי שכזה.
איזורי המגורים של מצפה מתחלקים, בעיקרם, לשניים: השכונה החדשה והשכונה הישנה. לא ממש ברור למה קוראים לשכונה החדשה ככה, כי היא קיימת לפחות 20 שנה, אבל בינתיים לא קמה שכונה גדולה אחרת, אז ככה זה נשאר. כל הבתים בשכונה הזו - שבה גם אני גרה - בנויים בדיוק באותה צורה: בתי קרקע דו-משפחתיים, שלושה חדרים, חנייה וגינה קטנה מקדימה, גינה נוספת מאחור.
תמיד חסר חדר, ותמיד ישנה בעיית אחסון אקוטית - וזה לא משנה אם אתה אדם יחיד או משפחה מרובת נפשות. כל מי שגר בשכונה החדשה תמיד צריך להוסיף מחסן בחצר. תעברו בית בית, ותגלו שבכולם, ללא יוצא מן הכלל, יש מחסנים.
ברור שישנם גם בתים ראוותניים וגדולים יותר, או בתים שאוחדו להם יחדיו. אבל יש משהו נחמד בידיעה שרוב הבתים לא מאוד שונים זה מזה. בכלל, יש בהם משהו חינני ונעים, בבתים האלה. הם פשוטים, לא מוגזמים אך גם לא קמצניים. אצלי בבית השכור, למשל, הזיזו את הקיר המרכזי, והסלון הפך רחב ידיים. במטבח - כמו ברוב המטבחים - קרוע חלון רחב ומואר אל החצר, מכוסה בסורגים שעליהם משתרגים העציצים בשמחה. חדר השינה פונה אל המדבר, ורואים את הירח מהחלון.

* אין באמת איפה לאכול כאן.
כלומר, יש כל מיני מקומות נחמדים, והם מגישים אוכל רע, בינוני וטוב, אבל אם אתם מצפים למסעדה ברמת 5 כוכבים תל אביבית - זה לא יקרה. גם בית קפה איכותי באמת אין ממש. יש "קפהנטו" והם חמודים, אבל זה קפהנטו. יש מסעדה צרפתית, והיא טובה. כיום, היא האופציה היחידה לאוכל טוב כאן. חוץ מזה, יש פיצה, שווארמה וחומוס במרכז המסחרי. את החומוס לא ניסיתי, השווארמה והפיצה סטנדרטיות. הפלאפל סביר.
בפאב השכונתי, החבית, יש דברים מטוגנים. ויש גם את "הקצה", אבל לא יצא לי לאכול שם והדעות חלוקות.
בקיצור, חברים, כאן זה הפריפריה, אין אוכל טוב, בדיוק כמו שאין פה סופרפארם ורופא בלילה. נא להנמיך ציפיות.
מה שכן, יש אוכל הודי מ ע ו ל ה, שמכינים זוג הודים מבוגרים. אבל צריך להזמין מראש, ואין בסופי שבוע.
וגם אומרים שפלורה שושן, ראש המועצה, עושה אחלה חריימה, אבל לא טעמתי.
הצד החיובי: זה מכריח אותך לבשל בבית, ולאכול אוכל טרי (בתנאי שאינך פדלאה - כמוני - שבסוף מתפשרת על פרוסה עם משהו).

* מגדל המים, שכונת גמל, המצוק, ה"שיישים", החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה
חמש נקודות מפגש נפוצות כשאת גרה כאן. בתל אביב זה היה קפה "התחתית", דיזנגוף-פרישמן, עזריאלי, צומת מעריב. עכשיו אני פוגשת אנשים באתרי טבע עם שמות דרמטיים כמו "החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה". אני, אין לי מושג אפילו איפה החורשה הראשונה, אז האחרונה?
ה"שיישים" (SHAISHIM) הם קבוצה של בנייני שיש, מכוערים שאין דברים כאלה, שממוקמים במרכז מצפה, לא רחוק מהשכונה הישנה. הדבר הכי מעניין שיש לי להגיד עליהם זה שויקי כנפו גרה שם.
שכונת גמל, כפי שניתן לנחש, בנויה מתחת להר גמל. טוב, לא ממש בנויה, כי התושבים ופעילי אקולוגיה נלחמים בה. בינתיים, יש רק בית אחד, והמון תשתיות.
מגדל המים דווקא שמור יפה. לא ברור איך זה קרה.
החורשה האחרונה ליד בית ספר שדה התגלתה, למרבה ההפתעה, כיפהפייה. הייתי בה ביום העצמאות האחרון, באחד הפיקניקים היותר כיפיים. מצד שני, אם תשאלו אותי איך מגיעים, אין לי מושג.
המצוק - הוא אותו מצוק נדיר ומפעים שצופה אל מכתש רמון. מקום אידיאלי לראות בו שקיעה, לפגוש יעלים ולהיזכר מה מקומך האמיתי והזניח בעולם.

* קר כאן גם באוגוסט.
למצפה יש מזג אוויר משלה, תוצאה של העובדה שהיא ממוקמת על הר הנגב, וגבוהה אפילו יותר מירושלים.
מזג האוויר כאן הוא טריטוריה מנותקת לחלוטין ממרכז הארץ: כשבחלונכם יורד גשם, אצלנו שמש ויבש. כשאצלכם נעים ואביבי, אצלנו קפוא ומצמרר. כשאתם מזיעים את נשמתכם, אנחנו לובשים חולצה ארוכה ומתענגים על בריזה קרירה.
הימים חמים מאוד, והשמש בקיץ מכה ללא רחמים.
אבל ברגע שהערב יורד, מגיעה הקלה מסחררת, וקרירות מופלאה חודרת והופכת למזג אוויר שאין לו אח ורע בכל ארץ ישראל. לא פלא שמבוגרים רבים רכשו לאחרונה בתי קיץ במצפה. הם התמכרו, ויש להם סיבה טובה.
ויש את עניין היובש. בחצי השנה האחרונה גיליתי, שכשאני מגיעה לתל אביב לביקור אצל ההורים, אני נהיית עצבנית בשעות הראשונות לביקור. לקח לי זמן להבין למה. פשוט שכחתי מה זה להזיע.