יום שלישי, 31 ביולי 2012

חצי אחריות


איך קרה שהכלב שלי הותקף באכזריות ובסוף יצא אשם

אחד החסרונות הגדולים בלגור במקום קטן הוא ההכרח לריב בנימוס. אם בתל אביב הייתי חופשייה לשחרר את עצביי על כל נהג אופנוע שחתך אותי בגסות ועל כל פוסטמה שעקפה אותי בנונשלנטיות בתור לקופה – בידיעה שלעולם לא אתקל בהם שוב – במקום קטן כמו מצפה אין לי את הפריבילגיה הזו. כל אדם שתתקוטטי עמו היום, יצוץ מול עינייך מחר, מחרתיים ועד תחיית המתים. רוב הסיכויים שהוא או היא אף גרים ברחוב לידך, וסביר גם להניח, שהוא, או היא, או שניהם, עובדים בבנק שלך. או בקופת החולים. או במועצה. או שהם סתם חברים של חברים שלך. לפיכך, הבנתי די מהר, מומלץ שאתנהג יפה. ועל אף שדי שנאתי בהתחלה את הזהירות הזו, שנכפתה עליי, אני מוכרחה להודות, שעכשיו היא דווקא די מוצאת חן בעיניי.

מצפה מקיימת איזון חברתי עדין, שמתנדנד בין מחנק לחופש. מצד אחד - מקום קטן, אוכלוסייה קטנה. מצד שני, המגוון האנושי הוא עצום, וכולל קבוצות קטנות ואינטימיות, ומאוד שונות זו מזו. כולן חיות, מתקיימות ושואפות לשגשג כאן, בעיירה זעירה, שלווה ואהובה, וכולן רוצות לחיות בטוב. אז אין ברירה, צריך להסתדר איכשהו. כל אחד מוותר קצת, מקטר קצת, מתפשר קצת. וזה בסדר גמור מבחינתי, בחיי. למרות זעפנותי הראשונית, אני יצור שוחר שלום בבסיסי, וממילא אינני מרבה לצאת מהבית. אלא אם כן נגמר הדיאט קולה.

אבל לפעמים קורה משהו חריג, שלא מאפשר לך להתפשר או לוותר. שנוגע בך במקום עמוק, כך שאינך יכולה לשתוק ולהיות מנומסת, למרות שאת יודעת היטב מה יהיו ההשלכות. דבר כזה קרה לי לפני כחודש וחצי, כשהכלב שלי, פונצ'ו, טרייר בן שבע, שאני קשורה אליו מאוד, הותקף על ידי שתי כלבות גדולות, כאן במצפה, ונפצע קשה. אני לא הייתי לידו, אלא בתל אביב. גם בעלי הכלבות שתקפו את פונצ'ו לא היו לידן בזמן התקיפה, אלא בחו"ל. חברים טובים – משני הצדדים - שמרו על הכלבים. ומזל שכך, כי אם הם לא היו מפרידים ביניהם בזמן, הכלב שלי היה מת.

לפונצ'ו נגרמו שני שברים – ברגל השמאלית הקדמית ובעצם הבריח - ושני קרעים בבשר, שהובילו לשני ניתוחים. בהמשך הוא גם חטף זיהום חריף עם חום גבוה וכאבים עזים, והיה מאושפז במשך שבוע. חברתי הבהילה אותו לתל אביב, שם הייתי, והוא אושפז שם. במהלך שבועיים, הייתי על קו מצפה-תל אביב – עד שהכלב חזר לאיתנו. הייתי מנותקת רגשית רוב הזמן. כשכן הרגשתי משהו, אם לומר את האמת, בעיקר רעדתי מכעס.
 
הכלבות שתקפו את פונצ'ו, כדאי לציין, לא היו קשורות ברצועה. למיטב זכרוני, אין להן אפילו קולר. הבעלים שלהם, מתברר, לא מאמינים בזה. הם מאמינים, אם הבנתי נכון, שחיות צריכות להסתובב חופשיות בטבע. גם פונצ'ו לא היה קשור ברצועה. אני לא מקפידה לקשור אותו כאן במצפה, וזה לא לעניין, ואני הראשונה להודות בכך. מצד שני, חברתי דווקא כן מקפידה לקשור אותו, כי הוא לא הכלב שלה, והיא מרגישה רגועה יותר ככה. הבעיה הייתה, שהיא פשוט לא הספיקה. היא עמדה בפתח החצר שלה, עם פונצ'ו ועם בנה בן התשע, שרצה לגלוש על סקייטבורד. כשניסתה לעזור לילד שלה להשיג שיווי משקל על הסקייטבורד שלו, לא היה לה מושג שהכלבות, שבדיוק חזרו מטיול במדבר ונעצרו בכניסה לבית ממול, עומדות לפצוח בדהרה מפחידה אל הכלב שלי, ולקרוע לו את הצורה.

בעלי הכלבים הם זוג צעיר עם תינוק, מוכר ואהוד בקרב חלק גדול מהתושבים כאן. לפני התקרית, יחסינו היו מצויינים והיינו מיודדים. לפיכך, למרות כל הכעס, השתדלתי לזכור שלא מדובר במפלצות. ששום דבר לא קרה בכוונה. שהם בטח מרגישים נורא עם מה שקרה. שדברים כאלו קורים לפעמים, ואין מה לעשות. כששבו מחו"ל, נפגשנו ושוחחנו פעמיים. השיחות היו רגועות וברובן אפילו נעימות. הם אמרו שהם כאן, ואינם בורחים מאחריות. בדיעבד התברר, שהם בהחלט לוקחים אחריות – אבל רק חצי ממנה. 

האשפוז, הנסיעות, התרופות, הכל עלה כסף. 3200 שקלים, לייתר דיוק. אני מציינת את הסכום הזה מסיבה מסויימת, ותכף תבינו למה. ד"ר עופר הירשפלד, הווטרינר הגאון והאהוב, ידע שכולם כאן אנשי מעמד הביניים, הכורעים תחת הנטל הכלכלי, ולפיכך טיפל בפונצ'ו במחירי עלות בלבד. ואף על פי כן, מתברר שבעלי הכלבות התוקפות לא מוכנים לשלם את כל החשבון, אלא רק חצי ממנו. 1700 שקלים, לייתר דיוק. חצי כסף – חצי אחריות.

חשוב לי לציין: בכל מקרה אחר, לא הייתי טורחת להקדיש לנושא הזה פוסט. הייתי פוטרת את כל העניין כסכסוך שכנים מכוער, ומחליטה ביני לבין עצמי אם מתחשק לי להילחם על הכסף ולתבוע (לפי שני עורכי דין שונים, לגמרי יש לי קייס), או שאני מחליטה לוותר, כפי שהחלטתי לבסוף. אבל מה שהטריף אותי כאן, מה שקומם אותי באמת – זו היומרה.

הזוג הזה, ידידיי לשעבר, מקדישים את חייהם לקידום הנושא של לקיחת אחריות בקהילה, בעולם, בין אדם לעצמו. הם מנהלים עסק שכל תכליתו היא ללמד את העולם לקחת אחריות על הסביבה ועל הטבע. דרך המזון שאנו אוכלים, הרהיטים שאנו משתמשים בהם ועד החיתולים החד פעמיים. הבעיה היחידה היא, שהאג'נדה הרוחנית והסביבתית הזו – שבאופן כללי, מאוד ראויה להערכה – מתגלה כסלקטיבית להפליא.

אני לא יודעת איך זה אצלכם,  אבל בעולם הבלתי רוחני והנחות שממנו אני מגיעה, כשכלב שלי תוקף ופוצע כלב אחר, אני ניגשת לבעלים, מתנצלת ואומרת: כל עלות הטיפול - עליי. לא בגלל שאני אדם נעלה ומושלם, וגם לא בגלל הכסף, אלא מתוך הבנה ברורה, שלקחת אחריות על משהו – במקרה זה, על בעל חיים - משמעו לקחת אחריות מלאה, כולל לתוצאות מעשיו.

עם כל הכבוד לרצון האוטופי והמקסים לגדל חיות באווירת חופש וטבע, בסופו של דבר, המציאות היא מאוד פשוטה וברורה: כלב, כל כלב, אינו חד-קרן קסום מארץ נרניה, אלא יצור שחי בקרב בני אדם וכלבים אחרים, ולפיכך נדרש להתחשב בהם. זה קצת מגוחך להגן על איכות הסביבה בחירוף נפש – אבל לזלזל באיכות חייה של הסביבה הקרובה ביותר אליך. אם אתם מגדלים כלב גדול וחזק, שעלול להיות תוקפני, ומאפשרים לו להסתובב חופשי ללא רצועה - אז סליחה, מי בדיוק לוקח פה אחריות? איזו איכות סביבה אתם מקדמים כאן, ועל חשבון מי? ומי מבטיח שהתקיפה הבאה לא תהיה כלפי ילד?

אחריות אינה מתבטאת במילים גבוהות ובנאומי ניו-אייג' מתגעשים – אלא במעשים. אבל בעולם הרוחניקי, מתברר, זה לא עובד ככה. למה? כי פונצ'ו התגרה פעם, לפני חצי שנה, באחת הכלבות שתקפו אותו - ולכן הן נוטרות לו טינה. כי אולי הוא חשף עליהן שיניים, אולי הוא נהם. הרי ברור שגם לו יש אשמה בסיפור הזה. "אתם צודקים", אמרתי, כשהטיעונים נהיו כבר ממש לא אינטיליגנטים, "אולי הוא בכלל תקף את עצמו?" הם לא הבינו את הבדיחה.

כל זה לא באמת הפתיע אותי. זו אינה הפעם הראשונה שאני עדה לאנשים רוחניים לכאורה, המגלים חוסר רוחניות מפתיע כשזה מגיע למציאות החיים - ובמיוחד כשהם נדרשים לפתוח את כיסם ולשלם. וזו, למעשה, הסיבה שבחרתי לכתוב על הסיפור הזה. המחשבה שאפשר למזער אחריות בהתאם לצורך, כמו שממזערים חלון בווינדואוז, פשוט שיגעה אותי, וגם הידיעה, שבסופו של יום, כל האג'נדות הרוחניקיות הנהדרות מתעופפות מבעד לחלון כמו ציפורים מבוהלות, והכל מסתכם בשורה אחת, קטנה ולאקונית: כסף.

מה שבאמת קרה פה, אם תשאלו אותי, זו שיטת "מצליח" קלאסית. נשלם חצי – ונקווה שזה יצליח. ואם לא – נראה מה עושים. פרקטיקה ישראלית נפוצה להפליא, ואם יורשה לי – גם מאוד לא רוחנית. במילים פשוטות יותר קוראים לזה בריונות. למה הזוג הרוחני בחר לשלם חצי מעלות הטיפול? לא בגלל האופן שבו הוא תופס גידול בעלי חיים, ולא בגלל אג'נדה רוחנית מעמיקה, אלא פשוט כי הוא חשב שהוא יכול. שבמאזן הכוחות בינינו, הוא יותר חזק, ואני אאלץ לבלוע את הגלולה המרה. במצפה מתגוררים, בין השאר, פושעים בדימוס. תרשו לי להניח שלו הכלב שלהם היה זה שנפגע – אף אחד לא היה מעז לדבר איתם ברוחניקית.

האם התנהלותי בפרשה הייתה מושלמת? ברור שלא. אולי אם הייתי תקיפה יותר מההתחלה, לא היינו מגיעים למצב הזה בכלל. אני אדם שקשה לו להביע כעס ולריב. בטח טעיתי בעוד כמה דברים, אבל היי, אני גם לא מטומטמת. אי אפשר לשווק לי את המציאות בתור משהו שונה ממה שהיא, רק כדי לא להתמודד איתה. לקחת אחריות – מעל הכול - זה לא רק לשלם, אלא בעיקר לשנות הרגלים מול הכלב: לקשור, לרסן, לשים מחסום על הפה, להימנע ממגע עם כלבים אחרים, להתעסק עם פרוצדורות לא נוחות ומרגיזות. ולמה לעשות את כל זה, אם אפשר בכלל להאשים את הכלב המותקף, ולהמשיך לנאום בלהט על איכות הסביבה?


אני לא יודעת איך הדברים היו מתנהלים אם כל זה היה קורה בתל אביב, מול זוג עירוני ובלתי רוחני בעליל. יש סיכוי טוב שהם היו בורחים מזירת האירוע, ולא היה לי בכלל עם מי לדבר. אני, מצידי, הייתי מסוגלת להיות  מנוכרת ואכזרית יותר, ולהתלונן בעירייה - שהייתה מכניסה את הכלבות להסגר. הכל יכול היה להיות קיצוני ורשמי יותר, אם לא הייתה כאן היכרות אישית ומגורים במקום קטן, שמרסנים את כל ההתנהלות מלכתחילה. אבל אנשים כוחניים, מתברר, יש בכל מקום מגורים.

יש בי אמונה גדולה בחיים שיש בהם רוח, אבל באותה מידה אני גם יודעת, שאדם נמדד בדיוק ברגעי מפתח מכריעים כאלו, בהם הוא נדרש להקרבות כואבות. ואם דווקא כאן, בנקודה הקריטית הזו, מגיחה מאחורי החזות הרוחנית מפלצת קפיטליסטית קטנה ומבוהלת, שתובעת את שלה באגרוף קפוץ - אז אין באדם הזה שום רוח. רק הרבה מאוד אוויר חם. ובאוגוסט, במדבר, בבית בלי מזגן – אוויר חם יש לי די והותר.


מיד אחרי הפציעה והניתוח הראשון


נ.ב: לטובת המתעניינים בשלומו של הפונצ'ו:
הכלב חזר לעצמו לחלוטין, תודה לאל, ואף חידש את הרגלו האהוב - לנבור בזבל ולחלץ ממנו טישואים משומשים ולחמניות עבשות. נשארו בעיקר צלקות. אני מנסה לשכנע אותו שהן נוצרו בקרב הירואי, במהלכו ניסה להציל את חיי, אבל לא נראה לי שהוא קונה את זה בינתיים. אולי בסוף הוא ישתכנע. או שאני אפנים שאני משוחחת עם כלב. מעטים הסיכויים לשניהם, האמת.

יום ראשון, 22 ביולי 2012

מה לעזאזל את עושה בכזה חור?*


  1. "אז מה את עושה במצפה?"
בערך שלושים שניות אחרי שאני מספרת לאנשים שאני גרה במצפה רמון, מגיעה השאלה הקבועה: "אז מה את עושה במצפה?". בי נשבעתי, שאם הייתי מקבלת שקל – אפילו חצי שקל, לא נהיה חמדניים – על כל פעם ששמעתי אותה, הייתי קונה לא רק את מצפה כולה, אלא גם את באר שבע, דימונה וח'ורה - שזה, מתברר, יישוב בדואי, ולא הצליל שמשמיעה אלפקה כשהיא יורקת, כפי שסברתי בסתר במשך זמן רב.
השאלה הזו מדהימה אותי בכל פעם מחדש. ואני כותבת את זה בלי שמץ של ציניות. מה זאת אומרת מה אני עושה כאן, בן אדם?? מה את עושה באור יהודה? מה אתה עושה בעפולה? ואתם, מה אתם מעוללים בקריית אתא? באמת? את כל זה??? אז נחשו מה – גם אני.
לאנשים שגרים בעיר – תל אביביים, אבל לא רק – קשה מאוד לתפוס שקיימים חיים מלאים מחוץ לה, ועוד ביישוב מדברי מרוחק. מבחינתם, אם אני גרה במצפה, חייב להיות לזה אילוץ טכני. נניח, היותי קצינה בבסיס חיל האוויר רמון, או – הגרסה המועדפת עליי - סוהרת קשוחה בכלא נפחא. אבל סתם לגור במצפה רמון? מרצוני? מה יש לעשות כאן?
ברור לי שעל פי הסטנדרטים שלהם, אין כאן כלום: לא קניונים או חנויות בוטיק, לא קולנוע או תיאטרון, וגם לא מועדוני לילה או מוזיאונים. בקושי שני בתי קפה ושתי מסעדות, המשרתים בעיקר את התיירים. ואף על פי כן – חיי הפנאי כאן, לטעמי, מלאים בתוכן. איך זה יכול להיות? מתברר שיכול.

  1. "אבל מה את עושה שם בערב?"
חונטת בדואים, כמובן. או, נניח, בדיוק כמוכם, אוכלת מקושקשת עם סלט ובוהה ב"היפה והחנון 3", בסוף יום עבודה מפרך. לפעמים הולכת לבקר חברים. לפעמים מתנדנדת על הערסל בגינה, בוהה בשמיים מנוקדי הכוכבים ומקשיבה לשקט.
זמן הפנאי במדבר, גיליתי די מהר, מתבסס על שני אלמנטים מרכזיים. הראשון בהם הוא הבילוי בטבע. את הסיבוב בקניון, הישיבה בבתי קפה והדרינקים בברים, מחליפים קומזיצים בחורשה או בחצרות אחוריות בבתים של חברים, טיולי ג'יפים, מסעות ארוכים עם הכלב, ואפילו סתם טיפוח גינה לתפארת. מצפה היא אומנם עיירה, אך היא מוקפת במדבר, ואפופה בקסמו ובקסם המכתש שהיא משקיפה עליו. אז מה הטעם לחיות שם, אם אינך יוצאת לפגוש אותו?
קשה לומר שאני יוצאת למדבר כל יום, כמו שהייתי רוצה - בדיוק כמו שאין תל אביבי שיוצא כל יום לבלות, להתקרחן ולטעום מכל מנעמיה של העיר. כולנו אנשים עובדים, בסופו של דבר. אבל אני בהחלט משתדלת. מפגש עם איתני הטבע במלוא עוצמתם הוא דרך מאוד יעילה להיזכר במקומך הנכון והאמיתי בעולם.
כשהטבע הוא הבילוי המרכזי, גם חילופי העונות ואירועים טבע חריגים בטבע הופכים לאקשן. בחורף, למשל, נסעתי לראות מקרוב את השטפונות בנחל צין – זרועות מים אדירות ומתפתלות, שוצפות וכועסות, שסחפו את כל מה ומי שהעז לעמוד בדרכן - והתגנבתי לחצר הקפואה כדי ללכוד פתיתי שלג בכפות הידיים. באביב, להבדיל, נסענו שלוש חברות לראות את הפריחה של הצבעונים ולטבול בגווי המים שהתמלאו מהגשם. ואילו בקיץ, ממש אוטוטו, מתרחשת כאן נפילת מטאורים (ב-12 באוגוסט) - מופע אורקולי מסחרר ביופיו שכולו מתוצרת הטבע. וזה עוד לפני שהזכרתי את היעלים, השועלים, הצבועים, השפנים ואלפי הזוחלים והחרקים. כן, בהחלט, מצפה היא טבע. הכי טבע שיש. חוץ מנתניה, כלומר.

  1. "ולא קורה שאת משתעממת נורא?"
בטח שקורה. קורה המון. אבל האם את, גברתי, לא משתעממת מדי פעם במהלך חייך המופלאים בראשון לציון? ואתה, אדוני? מרותק מכל שנייה ושנייה בחייך החד פעמיים בעכו? לא משנה איפה תגורו, החיים כוללים מדי פעם גם רגעי שעמום ובטלה. איתי, השכן שלי, אומר שבמצפה אנחנו מתמחים בזה, בלא לעשות כלום. זה לא אומר שאנשים כאן בטלנים חלילה, אלא שקצב החיים כאן איטי הרבה יותר, ואיש אינו חש צורך לרדוף אחרי כלום – פרט למטלות של אותו היום.
הקצב הזה מחלחל פנימה, לתוך הנפש, המאפשרת לעצמה להישען לאחור ולנוח מעט מדחק החיים. ולא רק הנפש, גם הגוף מושפע מהורדת ההילוך. התפוגגות הלחץ נותנת את אותותיה: הצעדים איטיים יותר. התנועות מתעגלות. הפנים מתרככות. השינה הופכת עמוקה ושלווה, מערסלת אותך לתוכה בבטחון ובשקט.
יש אנשים שזה מאוד מפחיד אותם, לא לעשות כלום. להשתעמם. בעיקר כי זה הרגע שבו הם פוגשים את עצמם – ומגלים טיפוס לא ממש סימפטי. הם מעדיפים את העיר, בין השאר, כי קל יותר למצוא בה הסחות דעת שימנעו מהם את המפגש הזה. אבל כשמצליחים לפגוש את עצמך ולהישאר בחיים, מגלים דבר נהדר: יש לך המון זמן פנוי - ומעט מאוד גנבים שיתחרו עליו. ופתאום, כל הדברים שתכננתי לעשות כשיהיה לי קצת זמן, אבל איכשהו זה לא יצא – הפכו למציאות.
ככה התחלתי ללמוד איך מגדלים ירקות, פירות ועשבי תיבול בגינה. וגם איך עושים חמוצים; ואיך צולים רוסטביף. ואחר כך חזרתי לנגן בפסנתר, ועשיתי פילאטיס. והשקעתי בתחפושת מגניבה לפורים, כמו שאף פעם לא טרחתי. ועכשיו אני משתתפת בקורס מצויין לכלכלה נכונה, והולכת לטיפול בהילינג. ומה אני אגיד לכם, אני כל כך משועממת, שאני נופלת מהרגליים. ואגב, אני לא היחידה. כל חבריי כאן מנהלים חיי פנאי נחמדים. מציירים, לומדים, מנגנים, מטפחים גינות אקולוגיות, בונים באדמה, רוקדים.
חשוב לי להדגיש: אם לא הייתי מרגישה שאינני מסוגלת לשבת יותר אפילו בבית קפה אחד, לא הייתי עוזבת את תל אביב מלכתחילה. מאז ומעולם הייתי בליינית קטנה מאוד ולקראת עזיבתי איבדתי כל עניין בברים או מועדונים. אני לא מתגעגעת אליהם וגם לא לבתי הקפה או למסעדות. קשה לי לשבת היום במקומות סגורים, מגניבים ככל שיהיו. במילים אחרות, ברור לי שלגור במדבר לא מתאים לכל אחד ואחת, ושהייתי בשלה לשינוי הזה. אבל כשעברתי לכאן רק ראיתי מה אני הולכת לאבד. לא הבנתי שאני הולכת גם להרוויח. זו הייתה הפתעה נעימה. ובמובנים רבים, מרגשת.

  1. "אז מה, את לא מתגעגעת בכלל?"
לא יודעת איך זה אצלכם, אבל כשגרתי בתל אביב – כמעט תמיד עבדתי. לא היה לי בכלל דבר כזה, זמן פנאי. זמן הפנאי העיקרי שלי היה טיולים של 20 דקות עם הכלב לגינת הנרקומנים בפלורנטין ושעה בשבוע של יוגה. עבדתי גם בסופי שבוע. וגם בחגים. ולפחות בשלוש עבודות במקביל. ועדיין גירדתי את תקרת האשראי שלי. עשיתי את זה בניסיון נואש להישאר לגור בעיר, עד שנשברתי והחלטתי שזה לא שווה את המאמץ. גם היום, אגב, אני עובדת במשך שעות רבות, ובמספר עבודות. אבל יש לי זמן פנאי. אני מספיקה יותר, ונדרש לי פחות כסף למחייה ראויה. ועוד פרט שולי: אני הרבה יותר שמחה.
כן, ברור שיש ימים ורגעים שחסר לי משהו. לפעמים זה סושי ממש משובח. הופעת רוק טובה (את זה דווקא יש כאן בקרוב). חוף ים. או חיבוק נחמה אינסופי של אבא שלי. אבל אז אני נזכרת שאם כל אלו היו כאן, זאת לא הייתה מצפה רמון, אלא מקום אחר. ואם ממש מגרד לי שם, בעצבי החישה של הנוסטלגיה, אני עולה על האוטו ונוסעת לכמה ימים לתל אביב, רק כדי להיזכר כמה אני אוהבת אותה, ולא פחות מזה – כמה אני אוהבת לחזור ממנה הביתה.



* פורסם לראשונה באתר מאקו ביום שישי האחרון, 20.7.2012