איך קרה שהכלב שלי הותקף באכזריות ובסוף יצא אשם
אחד החסרונות הגדולים בלגור במקום קטן הוא ההכרח לריב בנימוס. אם בתל
אביב הייתי חופשייה לשחרר את עצביי על כל נהג אופנוע שחתך אותי בגסות ועל כל
פוסטמה שעקפה אותי בנונשלנטיות בתור לקופה – בידיעה שלעולם לא אתקל בהם שוב –
במקום קטן כמו מצפה אין לי את הפריבילגיה הזו. כל אדם שתתקוטטי עמו היום, יצוץ מול
עינייך מחר, מחרתיים ועד תחיית המתים. רוב הסיכויים שהוא או היא אף גרים ברחוב
לידך, וסביר גם להניח, שהוא, או היא, או שניהם, עובדים בבנק שלך. או בקופת החולים.
או במועצה. או שהם סתם חברים של חברים שלך. לפיכך, הבנתי די מהר, מומלץ שאתנהג
יפה. ועל אף שדי שנאתי בהתחלה את הזהירות הזו, שנכפתה עליי, אני מוכרחה להודות,
שעכשיו היא דווקא די מוצאת חן בעיניי.
מצפה מקיימת איזון חברתי עדין, שמתנדנד בין מחנק לחופש. מצד אחד - מקום
קטן, אוכלוסייה קטנה. מצד שני, המגוון האנושי הוא עצום, וכולל קבוצות קטנות
ואינטימיות, ומאוד שונות זו מזו. כולן חיות, מתקיימות ושואפות לשגשג כאן, בעיירה זעירה,
שלווה ואהובה, וכולן רוצות לחיות בטוב. אז אין ברירה, צריך להסתדר איכשהו. כל אחד
מוותר קצת, מקטר קצת, מתפשר קצת. וזה בסדר גמור מבחינתי, בחיי. למרות זעפנותי
הראשונית, אני יצור שוחר שלום בבסיסי, וממילא אינני מרבה לצאת מהבית. אלא אם כן
נגמר הדיאט קולה.
אבל לפעמים קורה משהו חריג, שלא מאפשר לך להתפשר או לוותר. שנוגע בך
במקום עמוק, כך שאינך יכולה לשתוק ולהיות מנומסת, למרות שאת יודעת היטב מה יהיו
ההשלכות. דבר כזה קרה לי לפני כחודש וחצי, כשהכלב שלי, פונצ'ו, טרייר בן שבע, שאני
קשורה אליו מאוד, הותקף על ידי שתי כלבות גדולות, כאן במצפה, ונפצע קשה. אני לא
הייתי לידו, אלא בתל אביב. גם בעלי הכלבות שתקפו את פונצ'ו לא היו לידן בזמן
התקיפה, אלא בחו"ל. חברים טובים – משני הצדדים - שמרו על הכלבים. ומזל שכך,
כי אם הם לא היו מפרידים ביניהם בזמן, הכלב שלי היה מת.
לפונצ'ו נגרמו שני שברים – ברגל השמאלית הקדמית ובעצם הבריח - ושני קרעים
בבשר, שהובילו לשני ניתוחים. בהמשך הוא גם חטף זיהום חריף עם חום גבוה וכאבים
עזים, והיה מאושפז במשך שבוע. חברתי הבהילה אותו לתל אביב, שם הייתי, והוא אושפז
שם. במהלך שבועיים, הייתי על קו מצפה-תל אביב – עד שהכלב חזר לאיתנו. הייתי מנותקת
רגשית רוב הזמן. כשכן הרגשתי משהו, אם לומר את האמת, בעיקר רעדתי מכעס.
הכלבות שתקפו את פונצ'ו, כדאי לציין, לא היו קשורות ברצועה. למיטב
זכרוני, אין להן אפילו קולר. הבעלים שלהם, מתברר, לא מאמינים בזה. הם מאמינים, אם
הבנתי נכון, שחיות צריכות להסתובב חופשיות בטבע. גם פונצ'ו לא היה קשור ברצועה.
אני לא מקפידה לקשור אותו כאן במצפה, וזה לא לעניין, ואני הראשונה להודות בכך. מצד
שני, חברתי דווקא כן מקפידה לקשור אותו, כי הוא לא הכלב שלה, והיא מרגישה רגועה
יותר ככה. הבעיה הייתה, שהיא פשוט לא הספיקה. היא עמדה בפתח החצר שלה, עם פונצ'ו
ועם בנה בן התשע, שרצה לגלוש על סקייטבורד. כשניסתה לעזור לילד שלה להשיג שיווי
משקל על הסקייטבורד שלו, לא היה לה מושג שהכלבות, שבדיוק חזרו מטיול במדבר ונעצרו
בכניסה לבית ממול, עומדות לפצוח בדהרה מפחידה אל הכלב שלי, ולקרוע לו את הצורה.
בעלי הכלבים הם זוג צעיר עם תינוק, מוכר ואהוד בקרב חלק גדול מהתושבים
כאן. לפני התקרית, יחסינו היו מצויינים והיינו מיודדים. לפיכך, למרות כל הכעס,
השתדלתי לזכור שלא מדובר במפלצות. ששום דבר לא קרה בכוונה. שהם בטח מרגישים נורא
עם מה שקרה. שדברים כאלו קורים לפעמים, ואין מה לעשות. כששבו מחו"ל, נפגשנו
ושוחחנו פעמיים. השיחות היו רגועות וברובן אפילו נעימות. הם אמרו שהם כאן, ואינם
בורחים מאחריות. בדיעבד התברר, שהם בהחלט לוקחים אחריות – אבל רק חצי ממנה.
האשפוז, הנסיעות, התרופות, הכל עלה כסף. 3200 שקלים, לייתר דיוק. אני
מציינת את הסכום הזה מסיבה מסויימת, ותכף תבינו למה. ד"ר עופר הירשפלד,
הווטרינר הגאון והאהוב, ידע שכולם כאן אנשי מעמד הביניים, הכורעים תחת הנטל
הכלכלי, ולפיכך טיפל בפונצ'ו במחירי עלות בלבד. ואף על פי כן, מתברר שבעלי הכלבות התוקפות
לא מוכנים לשלם את כל החשבון, אלא רק חצי ממנו. 1700 שקלים, לייתר דיוק. חצי כסף –
חצי אחריות.
חשוב לי לציין: בכל מקרה אחר, לא הייתי טורחת להקדיש לנושא הזה פוסט.
הייתי פוטרת את כל העניין כסכסוך שכנים מכוער, ומחליטה ביני לבין עצמי אם מתחשק לי
להילחם על הכסף ולתבוע (לפי שני עורכי דין שונים, לגמרי יש לי קייס), או שאני
מחליטה לוותר, כפי שהחלטתי לבסוף. אבל מה שהטריף אותי כאן, מה שקומם אותי באמת –
זו היומרה.
הזוג הזה, ידידיי לשעבר, מקדישים את חייהם לקידום הנושא של לקיחת אחריות
בקהילה, בעולם, בין אדם לעצמו. הם מנהלים עסק שכל תכליתו היא ללמד את העולם לקחת
אחריות על הסביבה ועל הטבע. דרך המזון שאנו אוכלים, הרהיטים שאנו משתמשים בהם ועד
החיתולים החד פעמיים. הבעיה היחידה היא, שהאג'נדה הרוחנית והסביבתית הזו – שבאופן
כללי, מאוד ראויה להערכה – מתגלה כסלקטיבית להפליא.
אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל בעולם
הבלתי רוחני והנחות שממנו אני מגיעה, כשכלב שלי תוקף ופוצע כלב אחר, אני ניגשת
לבעלים, מתנצלת ואומרת: כל עלות הטיפול - עליי. לא בגלל שאני אדם נעלה ומושלם, וגם
לא בגלל הכסף, אלא מתוך הבנה ברורה, שלקחת אחריות על משהו – במקרה זה, על בעל חיים
- משמעו לקחת אחריות מלאה, כולל לתוצאות מעשיו.
עם כל הכבוד לרצון האוטופי והמקסים לגדל חיות באווירת חופש וטבע, בסופו
של דבר, המציאות היא מאוד פשוטה וברורה: כלב, כל כלב, אינו חד-קרן קסום מארץ
נרניה, אלא יצור שחי בקרב בני אדם וכלבים אחרים, ולפיכך נדרש להתחשב בהם. זה קצת
מגוחך להגן על איכות הסביבה בחירוף נפש – אבל לזלזל באיכות חייה של הסביבה הקרובה ביותר
אליך. אם אתם מגדלים כלב גדול וחזק, שעלול להיות תוקפני, ומאפשרים לו להסתובב
חופשי ללא רצועה - אז סליחה, מי בדיוק לוקח פה אחריות? איזו איכות סביבה אתם
מקדמים כאן, ועל חשבון מי? ומי מבטיח שהתקיפה הבאה לא תהיה כלפי ילד?
אחריות אינה מתבטאת במילים גבוהות ובנאומי ניו-אייג' מתגעשים – אלא
במעשים. אבל בעולם הרוחניקי, מתברר, זה לא עובד ככה. למה? כי פונצ'ו התגרה פעם,
לפני חצי שנה, באחת הכלבות שתקפו אותו - ולכן הן נוטרות לו טינה. כי אולי הוא חשף
עליהן שיניים, אולי הוא נהם. הרי ברור שגם לו יש אשמה בסיפור הזה. "אתם
צודקים", אמרתי, כשהטיעונים נהיו כבר ממש לא אינטיליגנטים, "אולי הוא
בכלל תקף את עצמו?" הם לא הבינו את הבדיחה.
כל זה לא באמת הפתיע אותי. זו אינה הפעם הראשונה שאני עדה לאנשים רוחניים
לכאורה, המגלים חוסר רוחניות מפתיע כשזה מגיע למציאות החיים - ובמיוחד כשהם נדרשים
לפתוח את כיסם ולשלם. וזו, למעשה, הסיבה שבחרתי לכתוב על הסיפור הזה. המחשבה שאפשר
למזער אחריות בהתאם לצורך, כמו שממזערים חלון בווינדואוז, פשוט שיגעה אותי, וגם הידיעה,
שבסופו של יום, כל האג'נדות הרוחניקיות הנהדרות מתעופפות מבעד לחלון כמו ציפורים
מבוהלות, והכל מסתכם בשורה אחת, קטנה ולאקונית: כסף.
מה שבאמת קרה פה, אם תשאלו אותי, זו שיטת "מצליח" קלאסית. נשלם
חצי – ונקווה שזה יצליח. ואם לא – נראה מה עושים. פרקטיקה ישראלית נפוצה להפליא, ואם
יורשה לי – גם מאוד לא רוחנית. במילים פשוטות יותר קוראים לזה בריונות. למה הזוג
הרוחני בחר לשלם חצי מעלות הטיפול? לא בגלל האופן שבו הוא תופס גידול בעלי חיים,
ולא בגלל אג'נדה רוחנית מעמיקה, אלא פשוט כי הוא חשב שהוא יכול. שבמאזן הכוחות
בינינו, הוא יותר חזק, ואני אאלץ לבלוע את הגלולה המרה. במצפה מתגוררים, בין השאר,
פושעים בדימוס. תרשו לי להניח שלו הכלב שלהם היה זה שנפגע – אף אחד לא היה מעז
לדבר איתם ברוחניקית.
האם התנהלותי בפרשה הייתה מושלמת? ברור שלא. אולי אם הייתי תקיפה יותר
מההתחלה, לא היינו מגיעים למצב הזה בכלל. אני אדם שקשה לו להביע כעס ולריב. בטח
טעיתי בעוד כמה דברים, אבל היי, אני גם לא מטומטמת. אי אפשר לשווק לי את המציאות
בתור משהו שונה ממה שהיא, רק כדי לא להתמודד איתה. לקחת אחריות – מעל הכול - זה לא
רק לשלם, אלא בעיקר לשנות הרגלים מול הכלב: לקשור, לרסן, לשים מחסום על הפה, להימנע
ממגע עם כלבים אחרים, להתעסק עם פרוצדורות לא נוחות ומרגיזות. ולמה לעשות את כל זה,
אם אפשר בכלל להאשים את הכלב המותקף, ולהמשיך לנאום בלהט על איכות הסביבה?
אני לא יודעת איך הדברים היו מתנהלים אם כל זה היה קורה בתל אביב, מול זוג עירוני ובלתי רוחני בעליל. יש סיכוי טוב שהם היו בורחים מזירת האירוע, ולא היה לי בכלל עם מי לדבר. אני, מצידי, הייתי מסוגלת להיות מנוכרת ואכזרית יותר, ולהתלונן בעירייה - שהייתה מכניסה את הכלבות להסגר. הכל יכול היה להיות קיצוני ורשמי יותר, אם לא הייתה כאן היכרות אישית ומגורים במקום קטן, שמרסנים את כל ההתנהלות מלכתחילה. אבל אנשים כוחניים, מתברר, יש בכל מקום מגורים.
אני לא יודעת איך הדברים היו מתנהלים אם כל זה היה קורה בתל אביב, מול זוג עירוני ובלתי רוחני בעליל. יש סיכוי טוב שהם היו בורחים מזירת האירוע, ולא היה לי בכלל עם מי לדבר. אני, מצידי, הייתי מסוגלת להיות מנוכרת ואכזרית יותר, ולהתלונן בעירייה - שהייתה מכניסה את הכלבות להסגר. הכל יכול היה להיות קיצוני ורשמי יותר, אם לא הייתה כאן היכרות אישית ומגורים במקום קטן, שמרסנים את כל ההתנהלות מלכתחילה. אבל אנשים כוחניים, מתברר, יש בכל מקום מגורים.
יש בי אמונה גדולה בחיים שיש בהם רוח, אבל באותה מידה אני גם יודעת, שאדם
נמדד בדיוק ברגעי מפתח מכריעים כאלו, בהם הוא נדרש להקרבות כואבות. ואם דווקא כאן,
בנקודה הקריטית הזו, מגיחה מאחורי החזות הרוחנית מפלצת קפיטליסטית קטנה ומבוהלת,
שתובעת את שלה באגרוף קפוץ - אז אין באדם הזה שום רוח. רק הרבה מאוד אוויר חם.
ובאוגוסט, במדבר, בבית בלי מזגן – אוויר חם יש לי די והותר.
מיד אחרי הפציעה והניתוח הראשון |
נ.ב: לטובת המתעניינים בשלומו של הפונצ'ו:
הכלב חזר לעצמו לחלוטין, תודה לאל, ואף חידש את הרגלו האהוב - לנבור בזבל ולחלץ ממנו טישואים משומשים ולחמניות עבשות. נשארו בעיקר צלקות. אני מנסה לשכנע אותו שהן נוצרו בקרב הירואי, במהלכו ניסה להציל את חיי, אבל לא נראה לי שהוא קונה את זה בינתיים. אולי בסוף הוא ישתכנע. או שאני אפנים שאני משוחחת עם כלב. מעטים הסיכויים לשניהם, האמת.