בארץ הברושים המתים - חלק ב'

מדריך לעירונית מלידה, המנסה ללמוד להשתמש במעדר:
1. החזיקי את המעדר באמצע מוט האחיזה, ולא בקצהו - כי אחרת יכאב לך פרק כף היד בטירוף.
2. עדרי בתנועות קטנות טווח, ואל תניפי את המעדר גבוה מדי. זו אינה רקטת טניס, ואת אינך אנה סמשנובה (ע"ע שחקנית טניס בלונדינית וחטובה). זהו כלי גינון כבד, והמטרה שלך היא לתחח את הקרקע, ולא להגיש סרב חינני בחצאית מיני.
3. אל תעדרי באטרף כמו שאהידית, אלא השתדלי גם להביט מדי פעם על הקרקע שבתוכה את עודרת. את עלולה לגלות, למשל, שמרוב התלהבות, ניקבת צינור השקיה עם המעדר שלך. לחילופין, את עלולה גם לגלות שרצחת חסה צעירה ותמה, על לא עוול בכפה.

עונת הכלניות התחילה - והיא אחת הנחמות הגדולות
בחורף המדברי הנוקשה

4. אל תוציאי יותר מדי אנרגיה על ההתחלה. בקיצור, התייחסי לעידור כמו לשיעור התעמלות: אם מתאבדים על ההתחלה, נשארים נטולי אנרגיה באמצע, וסמרטוטיים לגמרי לקראת הסוף.
5. התעלמי מן הכלב האידיוט שלך, המתייחס למעדר כאויבו המושבע, ואף נוטה לארוב לו ולתקוף אותו בכל הזדמנות.

אחרי שנה וחצי שבה רוב הצמחים שנשתלו בה נפטרו בטרם עת,
מה שהצמיד לה את הכינוי "ערוגת המוות", היום היא מלבלבת

סוקולנטים (ע"ע צמחים שכוללים אחוזים גבוהים של מים):
עולם מסתורי, יפהפה ומסקרן

****************************************

את כל זה כמובן גיליתי עם הזמן, ובעזרת אילה.
אילה, ב-י' אחת, כי בקיבוץ, שם נולדה וגדלה, הקפידו על קוצו של י'.

היא שנאה אותו, את השם שלה, במהלך כל ילדותה. תמיד חלמה שיהיה לה שם אקזוטי יותר, מסתורי. ענ-בל, למשל. או אבישג.
ואילו אני תמיד מתווכחת אתה, וטוענת שקשה לי לחשוב על מישהי ששמה כל כך מתאים לה.
קלת משקל ותנועה, אנרגטית וחזקה, יפה ופראית - אילה היא כנראה האדם הכי שונה ממני, שאי פעם פגשתי.
ואף על פי כן, מהר מאוד נפשי נקשרה בנפשה כאילו היינו אחיות - עניין חריג למדי, בגיל שבו כבר לא עושים חברים כל כך בקלות.
נפגשנו בכלל בגלל הכלב.
חיפשתי מישהי שתטפל בו כשאני נוסעת לתל אביב, ושמעתי שבין עבודותיה, היא גם מטפלת בחיות תמורת תשלום. אחרי פעמיים כאלו, פונצ'ו (הכלב) והיא התאהבו עד כדי כך, שהוא המציא ריקוד שמחה במיוחד לכבודה, ואילו היא, מצידה, הודיעה שתשמור עליו בכל פעם שארצה, ומה פתאום כסף.
אילה היא חקלאית.
עד שהיא לא אמרה את זה בפעם הראשונה, לא תפסתי עד כמה זה נדיר. אישה, חקלאית.
לא בהכרח (רק) מהמקום הפמיניסטי, אלא כי זו אינה עבודה קלה או פשוטה, ובעיקרה זו עבודה גופנית מאוד, תובענית ומעייפת. אך אילה היא חקלאית בנשמתה. היא נולדה לאדמה ולצמחים. לשמש ולרוח ולמשימה הקשה, המעגלית והדוממת של עיבוד האדמה. ועל אף שאין לה, ולא הייתה לה מעולם, אדמה משלה, היא תמיד מצאה דרך להיות קרובה אליה.
היום, למשל, היא עובדת בחווה המגדלת צמחי מרפא ליד באר שבע. במקביל, היא גם בונה גינות לפני הזמנה, למדה קצת פארמקלצ'ר (חקלאות מקיימת) ובעיקר מטפחת את הגינה הביתית שלה, שהתפרסמה בתור הגינה הכי יפה במצפה רמון. לימודיה מעולם לא היו מסודרים ואין לה תעודות. ומי צריך תעודה כשמספיק להעיף מבט אחד בגינה הזו שלה - ספק ג'ונגל פראי ומרהיב, ספק הזייה מדברית מתעתעת - כדי להבין שהלב שלה פועם עמוק מתוך האדמה הזו, והיא משיבה לה אהבה כפליים.
אילה התחילה איתי מהדברים הבסיסיים ביותר, כמו שתילת צמח בעציץ - שני שליש אדמה, חופן קומפוסט, צמח, עוד קצת אדמה מלמעלה. לכסות, להדק - אבל לא חזק מדי - להשקות.
היא לימדה אותי להתבונן על האדמה: יבשה או לחה, מלאה שורשים או גרגרית, קלילה ונטולת חיים או כבדה ורוחשת חיפושיות וזוחלים. אולי להתבונן זו לא המילה הנכונה. כי באדמה לא רק מתבוננים, אלא קודם כל נוגעים.
חשבתי שזה ירתיע אותי: לגעת בידיים חשופות באדמה, להתלכלך, בקיצור. שיהיו לי ציפורניים שחורות מעפר, בגדים רטובים מזיעה ומים, סוליות מרובבות בוץ, סימנים על הרצפה, כלב עם פרווה מטונפת, שטיח עם סימנים. אבל לא רק שזה לא הגעיל אותי, לגעת באדמה, המפגש הזה אתה היה מפתיע בעוצמתו.
שכבתם פעם על האדמה? לא על מחצלת או מזרון בדואי, על האדמה עצמה? כן, אני יודעת שזה מלכלך את השיער והבגדים, וגם ברור לי שאני נשמעת כמו שאנטיפית מטורללת מהאשראם של רפיק, אבל אם ייצא לכם פעם לשכב קצת על האדמה - אז ראשית, כדאי שתוודאו שאין שם סלעים, כי אחרת נורא יכאב לכם בגב (שלא לומר, במקומות אחרים).
ואם יתמזל מזלכם ותמצאו משטח אדמה ישר ונעים, ותצליחו לשכב עליו לשעה קלה, תגלו שזה מרגיש קצת כמו שקע חשמלי.  משהו זורם ממך, ואלייך, לא ברור מה, אבל זה חזק ונעים וממגנט. קצת כמו באזז של בירה, אבל כזה שמהדהד לך בתוך הנשמה. אף פעם לא האמנתי באנרגיות וכל זה, אבל כששכבתי על האדמה, הבנתי מהן. ה ר ג ש ת י אותן.

אילה. רחוק, מהגב. זה הכי הרבה שהיא הסכימה להצטלם, המעצבנת

*************************************************

אפרופו אדמה, אמרה אילה, צריך לבנות כאן אחת.
הבטתי בה בתמיהה. מה זאת אומרת לבנות אדמה? שאלתי, זה לא הדבר הזה, שנוצר באופן טבעי?
כדי לבנות אדמה באופן טבעי, הסבירה אילה, צריכים ליצור בה כמה שכבות חיים, שנרקמות זו לתוך זו לאורך זמן. הגינה שלך הייתה מתה במשך כמה שנים, וצריך לייצר מחדש חיים באדמה. השכבה הראשונה שניצור תהיה הכי עדינה, ובהתחלה יילך קשה, אבל עם הזמן האדמה תלך ותתחזק וגם הצמחים.
בקיצור, היא הזדקפה, אני צריכה לדעת שלא תישברי. אני מבקשת שתתחייבי.
פרצתי בצחוק. חשבתי שהיא מנסה לשעשע אותי. לתדהמתי, היא נשארה רצינית כמו קקטוס.
והאמינו לי, קקטוסים הם עסק רציני ביותר.
ואם לא? תהיתי.
אז לא בטוח שאני אוכל להמשיך לעזור לך עם הגינה.
באמת?
תשמעי, צמחים זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. הייתה תקופה שהייתי עוזרת לאנשים להקים כאן גינות, ובאיזשהו שלב נמאס להם, והם היו עוזבים את הגינות ככה, מייבשים אותן. ואז הייתי צריכה ללכת בכל מצפה, ולראות מלא גינות, שאני הקמתי, גוססות לאט לאט למוות. אז בשביל מה?
שתקנו קצת, מעשנות סיגריה של באמצע-העבודה-בגינה.
את צודקת, עניתי, אבל פתאום זה נורא מלחיץ אותי, כל המחויבות הזו. וזאת גינה ענקית.
אילה משכה בכתפיה ומעכה את הסיגריה לתוך העציץ של היסמין. בסדר, הפטירה וחייכה, תעשי מה שאת יכולה. זאת לא משימה, ואין מבחן בסוף. את אמורה ליהנות מזה, זוכרת?

 ***************************************************

כל כך הרבה צמחים מתו בדרך. ועדיין מתים, כל הזמן.
כל כך הרבה כשלונות קטנים, צמוקים, מעליבים ומייאשים.
להקים גינה במדבר, להקים גינה בכלל, זה עסק מאוד לא מתגמל. לפחות בהתחלה. תחשבו על זה כמו תוכנית חסכון. רק אחרי שנה-שנתיים, מתחיל להצטבר שם סכום שאפשר לעשות איתו משהו.
ועד שזה קורה, את רק רואה את הכסף מצטבר לאט לאט, לאט מדי, כמו טפטוף של אינפוזיה.
ובמקרה של גינה: זרעים של טאגטס וציפורני חתול שנובטים - אבל לא מתפתחים. ארטישוק וברוקולי שצומחים לתפארת - אבל לא מניבים שום תוצרת. במיה זעירה ומעוותת, שמניבה יחידת במיה אחת (!) ויחידה. צנוניות תקועות, יפות כרבולות, אבל פשוט לא גדלות.
ומצד שני, ישנן גם הפתעות: עשרות כלניות נפלאות, באלפי צבעים; תרד בריא ופריך וטעים; שובלים משתפלים של כובע הנזיר משכר; תפוחי אדמה בטעם חמאה; שיח פלפל צ'ילי לוהב, והחמניות, כמובן.
ולפני שהספקתי לשים לב, הפכתי לאישה הזו, שקמה בבוקר, ויוצאת מיד אל הגינה.
לפני צחצוח שיניים, או קפה, או שירותים.
מצטמררת מהקור המקפיא - וכאן הוא בלתי נתפס עוד מסוף אוקטובר - אני יוצאת לשם, כדי לנשום ולהבין ולראות מה חדש.
מטושטשת עדיין, אני פוסעת בין הערוגות, עטופה בשמיכת צמר, בוחנת מקרוב כל פרט.
השינויים הם לפעמים מינוריים עד מקרוסקופיים - נביטה ראשונית של זרע, עלה חדש של שתיל. ולפעמים הם דרמטיים - פרח ראשון שנפקח לעולם, פרי שהבשיל. אבל הם תמיד מתרחשים, השינויים האלו, בשנייה הסמויה שמתחמקת מן העין: רגע אחד לא שמת לב ופתאום התרחש הפלא הזה, מופע הקסמים של הטבע, והוא מרגש ומשמח בכל פעם מחדש, כמו שמחה של ילדה שנפעמת מלהטוט אדיר, ובבת אחת יש טעם. ליום הזה. לבוקר. לגינה.

תרד. טעים יותר מזה של פופאי, באחריות. וגם אורגני!

שלישייה סוערת בין כלניות, כובע הנזיר ותפוז סיני

*********************************************

אלוהים לבדו יודע איך התגלגלתי, ילדת פרברים רמת אביבית שכמותי, לגדל גינה באמצע המדבר - ולאהוב את זה ככה.
לעתים אני שואלת את עצמי האם זה מרד מאוחר של גיל ההתבגרות, או שסתם השתגעתי.
לעתים אני חושדת שאני פשוט צריכה אהבה חדשה.
יש מצב שכל התשובות נכונות.
ואף על פי כן, אני יודעת שבשלב זה של חיי, אינני רוצה להתרחק מן האדמה יותר מדי.
נולדתי, גדלתי וגרתי כל חיי בתוך בניינים סגורים, גבוהים ועירוניים.
בכלל לא ידעתי איך זה מרגיש, לגור על אדמה.
הכי קרוב שהגעתי לזה היה הקוטג' שבו גרתי ברמת אביב - נשמע עשיר, אני יודעת, אבל זה לא - שהיה למעשה בית קרקע.
הוא היה מוגבה מהרחוב בחצי קומה, ובכלל לא הייתה קרקע. הוריי ריצפו את החצר הגדולה, ובחלקה השני הניחו דשא. מסביב היו פרחים, כנראה גרניום, כמובן, ועץ או שניים שאינני זוכרת, והייתה גם גפן. זו הייתה גינה נעימה, פרברית מאוד, אבל אדמה לא ממש הייתה בה. ובכלל, איזו קרבה לאדמה אפשר להרגיש ברמת אביב, נו?
אינני יודעת אם הגינה שלי הייתה נראית ככה אלמלא אילה.
בלעדיה, אולי לא נכנסת לזה בכלל.
אבל אם ניכנס לארץ ה"אולי", אז לא נצא ממנה: כי אולי אם לא הייתי עוברת למצפה, ואם לא הייתה גינה, ואילה היא חלק ממצפה, ומהגינה, ומהבית, ומהחיים שלי, כאן.
אם להיות כנה, לפעמים אני כן מתרשלת קצת, למרות שהבטחתי לה.
היא גוערת בי בעדינות, וכשזה לא עוזר, היא מטפלת בגינה שלי בעצמה. ממילא יש לה כאן מניות, בדיוק כמו לי.
אבל רוב הזמן אני כן כאן. שותלת, מנכשת, משקה, עודרת.
זה לקח קצת זמן, אבל בסוף הצלחתי להבין:
זאת באמת לא משימה, ובאמת אין מבחן בסוף.
זו פשוט עוד דרך לשמוח.

למי שרוצה להיזכר, הנה הקישור לחלק א':
http://inmydeserthome.blogspot.com/2011/11/blog-post.html