הבלוג עובר לכתובת חדשה - ואתם מוזמנים

קוראים יקרים ואהובים,
בשעה טובה, עלה היום לאוויר הבלוג המחודש והמורחב "בביתי במדבר".
מאוד אשמח אם תסכימו להצטרף אליי גם לשם.
http://www.mydesert.co.il
שנה מעולה שתהיה, שנת חופש והתחדשות.
נתראה!
אליען

קול ודממה

פסטיבל "אינטימדבר" הראשון היה הצלחה משמחת, שרק חיכתה להתרחש. השאלה המעניינת היא מה אפשר ללמוד מכך על עתידו

"יש לי שאלה", עוצר אותי בחור עם קרקפת חלקה, עיניים חומות לחות וגיטרה, "אני דומה לדני רובס?" הם יוצרים מעין מעגל, הוא וחבורתו - שלושה גברים ושתי נשים - על המדרכה ברחוב הראשי של איזור התעשייה במצפה רמון, סמוך לכניסה להאנגר "אדמה". יושבים על הרצפה ושרים. הוא מנגן בגיטרה משהו של מאיר אריאל. או ככה לפחות נדמה לי. תמיד כשיש חבורה עם גיטרה, מישהו בסוף מנגן שיר של מאיר אריאל.

ואנחנו בכלל בדני רובס. "פשוט התערבנו", ממשיך הבחור, "היא אומרת שאני כן דומה לו", הוא מצביע על הג'ינג'ית היפה והצעירה ממנו בכעשור, שיושבת לידו, "ואני לא". עכשיו עיני כולם נשואות אליי בציפייה, ממתינות לתשובה. ואני, מאיפה לי לדעת? אני גם לא רואה טוב בלי משקפיים, ובכלל, חצי מהעולם נראה כמו דני רובס. זה לוק גנרי. מספיק שיהיו לך קרחת ועיניים חומות – ואתה באיזור. אבל יש לי הרגשה שזאת לא התשובה שהוא רוצה לשמוע. בטח לא מול הבחורה הזאת. "מצטערת", אני עונה, "לא רואה דמיון". הוא מחייך חיוך צחור ורחב של תודה. ועכשיו, כמובן, הוא דווקא ממש דומה לדני רובס, אבל מה זה משנה.

זהו לילה עדין ונדיב, לילו השני של "אינטימדבר" הראשון. "נקמת הטרקטור" הרגע סיימה את ההופעה הכי מרוממת רוח שראיתי לאחרונה (ועוד נחזור אליה). להקת ANGELCY הופיעה במדרחוב והקסימה את מי שנשאר בחוץ. נחשולי הקהל משתי ההופעות מתערבבים אחד בשני, מחליפים חוויות. הרוח קרירה ומנחמת, שולחת דרישת שלום מהסתיו הממשמש. אורם הלבן של פנסי הרחוב משמח את השמיים השחורים. זהU לילה של רוך, שבסופו מתגבשת ההבנה שהפסטיבל, שיזמו והפיקו מנהל מועדון הג'ז גדי לייברוק והמוסיקאי ואיש הרדיו אסי זיגדון ומימנה קרן מיראז', הוא הצלחה חלוצית ומרגשת. והלב שמח, מתרחב ומתגמש כמו בצק, כאילו בכוחו לכסות יבשות וימים.

שלושה חודשים לפני, כשהידיעות על פסטיבל מוסיקה חדש במצפה רמון החלו להתפשט, התקבל העניין בחשדנות ראשונית חמצמצה. בימים רגילים, ההיצע המוסיקלי השגרתי כאן (ללא מועדון הג'ז, אומנם) נע בין הופעה של "האחים צנחני" להרצאה פלוס זמירות שבת של הרב בני אלבז. לפיכך, כל שפע ההופעות נראה, במבט ראשון, כמעט מוגזם מכדי להיות אמיתי. משיחים שצצים משום מקום ומבטיחים להביא ישועה כזו או אחרת למצפה רמון – יש לא מעט. אותו הדבר לגבי פרוייקטים מפוארים. שדה התעופה, מרכז המדיה, מועדון הנשים – כל אלה הן דוגמאות אקראיות לבלוני ניסוי שנופחו לממדי ענק, אך מעולם לא התרוממו. לפיכך, רבים מהתושבים כאן אינם ממהרים לתת את התקווה שלהם בקלות. מאמינים בטוב, אבל באותה נשימה – גם מורגלים באכזבות. "אינטימדבר", לפיכך, התקבל בריחוק מסויים, ונדרש להוכיח את עצמו.

חגיגי ומפורכס, מתמתח המדרחוב באיזור התעשייה בערב הפתיחה לקראת קהל מבקריו, והם ממלאים אותו לאטם. לא במאות אלפים, אבל הם באים: זוגות, בודדים, קבוצות. סקרנים, נעימים, צעירים ומבוגרים. סטודנטים מספיר ומבאר שבע. חיילים. אמהות עם עגלות. בני נוער בחבורות. היפסטריות. ילדים בשלל גילאים. כלבים. יעלים. חתולים. ושתי לאמות, כמובן. הערב הראשון של הפסטיבל הוא גם שיאם של ההתרגשות והבלגן. ניידת השידור של גל"צ מונחת בפינת המדרחוב כמו קופסת נעליים ענקית. ריח הפקורה המטוגנת עולה מדוכן המאכלים ההודיים של דגנית וראג'י, ומפתה אליו את הרעבים. התור מול עמדת הכרטיסים מתארך ומתעקל, והעיניים והאוזניים סופגות את המראות והצלילים, מבקשות לפענח את טיבו של התינוק החדש הזה שבא לעולם, ולעמוד מקרוב על אופיו.

כל הכרטיסים להופעת הפתיחה של עמיר לב וברי סחרוף אזלו, כך שאי אפשר היה להכניס לאולם אפילו גרגר חול. הבמה בהאנגר אדמה אינה מוגבהת אלא שטוחה, וגם לא כוללת אחורי הקלעים, כך ששניהם עולים לבמה דרך הקהל. קצת מצחיק לראות אותם נכנסים בחוסר טקסיות כזה, כאילו הרגע חזרו מביקור בשירותים. ואף על פי כן, דווקא חוסר ההפרדה הוא זה ששומר על גובה העיניים, על המסגרת הקרובה והפשוטה שבתוכה מישהו מספר סיפור, ויש מי שמקשיב. סגורים ומרוחקים ובה במידה שבריריים ומדוייקים, לב וסחרוף מתכנסים בקונכיותיהם על הבמה, ומחלקים מתוכן בביישנות מנות נדיבות של יופי. את "פעם בחיים" של לב, שסגר את ההופעה, הקהל כבר שר בעצמו.

"את יכולה לעזור לי להכניס את האוזנייה לאוזן?" מבקשת ילדה יפה, נראית בת 11, עיניים ירוקות, משקפיים וצמה קלועה. היא מחזיקה בידה נגן מוסיקה קטן וחבוט ומאזינה לו בהפגנתיות, מתעלמת מכל שפע המוסיקה שסביבה. יש לה פסטיבל משלה בתוך האוזניים. זהו היום השני של "אינטימדבר", יום שישי בשבוע. השעה עדיין מוקדמת, אנשים טרם הקיצו מתנומת השבת או סתם מתעפצים על מחצלת עם בירה. בידה הקטנה, הילדה עם הנגן אוחזת בזרועי ומושכת אותי לדוכן שלה ושל חבריה. הם מוכרים כדורי שוקולד, ונשאר אחד אחרון. קצת מעוך, אבל דווקא טעים. כשאני נאלצת להיפרד ממנה כדי ללכת להופעה של מיקה קרני, היא מנסה לפתות אותי להישאר: "אני אקלע לך צמה סינית בשיער", היא מבטיחה.

ההופעה של קרני תובענית ומאתגרת, אבל יש בה רגעים יפים ונוגעים ללב. קרני שרה בכוונה מסורה, כמעט כפייתית. לפרקים זה כובש, לפרקים זה אינטנסיבי מדי עבורי, ואני תוהה אם לא עדיף היה להישאר מאחור, ולאפשר לכפות ידיים קטנות וסקרניות, שלאצבעותיהן דבוקים פירורי קוקוס מהציפוי של כדורי השוקולד, לקלוע בשיערי צמה סינית.

פניו הרחבות, האקספרסיביות, של אבי בללי בהקו באור הפנסים, כשהתיישב על הכיסא עם הגיטרה באחת עשרה בלילה ועצם את עיניו. הקהל בשורות הראשונות שילב רגליים על המזרונים, התנודד והתלחשש, זז אל הבר ובחזרה, והמתין למשהו. חבורת ילדות בנות 6 התרוצצו החוצה ופנימה. חוסר מנוחה הזדמזם באוויר כמו צרעה לכודה. אנרגיה שמבקשת הארקה.

"נקמת הטרקטור" הם דוגמה לליהוק מושלם ל"אינטימדבר". הדור המבוגר זוכר את הלהקה ונוטה לה חסד, בעוד חובבי מוסיקה צעירים למדו להכיר ולהעריך אותה בכוחות עצמם. לא זכור לי מה היה השיר שבו התחילו כולם לקום ולרקוד, אבל זה קרה בשלב די מוקדם. המזרונים הוזזו הצידה בזה אחר זה; יושבי הכסאות נעמדו עליהם כדי לראות יותר טוב, ואחר כך על השולחנות; ואחר כך פשוט התחילו לרקוד עליהם בעצמם. שמחה גדולה, פשוטה, מילאה את האולם והרימה אותו לאוויר כמו בלון הליום ענקי. שריקות, מחיאות כפיים, עיניים בורקות. מדי פעם עלה כלב על הבמה, בשיא הנונשלנטיות המצפאית, שוטט עליה כמה שניות – וירד. בללי לא ידע מה לעשות עם עצמו קודם: לצחוק,  להשתגע מהסיטואציה החצי-סהרורית, או פשוט להניח ללב שלו להתפקע. "לא אשכח את ההופעה הזאת", שב ואמר.  

אם ימשיך להיבנות בחוכמה ובתשומת לב, וישכיל לבנות לעצמו אופי מגובש ומבודל, "אינטימדבר" יכול להפוך לאחד הפסטיבלים האיכותיים והמצליחים בארץ. כוחו טמון דווקא באיזון העדין שבין הפלירטוט עם שולי המיינסטרים לבין השמירה על פתיחות אומנותית רחבה והימנעות ממיסחור ייתר. פסטיבלי קוקה קולה יש בארץ מספיק. "אינדינגב", פסטיבל מוסיקת האינדי המתקיים במצפה גבולות, מציע מצידו את כל מוסיקת האינדי הרלוונטית, כולל אג'נדה תואמת.

"אינטימדבר", לעומת זאת, יכול להציע שילוב ייחודי בין דור מבוגר ובשל של יוצרים וותיקים ומוכרים המושכים גם קהל (לב, סחרוף, קרני, נקמת הטרקטור); לבין דור ביניים של יוצרים פעילים ופחות מוכרים (שני פלג, עינב ג'קסוןכהן, עוזי פיינרמן ודודו כוכב, אסי זיגדון) והדור הבא - יוצרים מסקרנים וחדשים לגמרי. התוצאה: הצצה לעבר, להווה ולעתיד, היוצרת פסיפס מוסיקלי רחב יריעה, צבעוני ומסקרן. שלם העולה על סך חלקיו, ולא פחות חשוב - מייצג נאמנה גם את מצפה רמון עצמה, שאינה רק אכסניה לפסטיבל הזה, אלא מהות ודרך חיים.

לקראת סוף הלילה השני, כשהמכוניות מתחילות לעזוב בטור איטי, מתגנבת לגוף העייפות, מעורבת בתחושת הקלה מסויימת. השקט חוזר, הזרים עוזבים, מצפה שבה לידינו. אני מתבוננת בצוות בזמן שהוא מתחיל לפרק את הבמות ולהסיר את הקישוטים. יש קסם מעגלי במסלול שבו האין הופך ליש – ואחר כך חוזר אל האין. כמו מערבולת חול שמציירת ארמון יפהפה בשמיים ואז נעלמת באבחה אחת. הלוואי ש"אינטימדבר" יהפוך לאירוע שיום אחד אפשר יהיה להגיד עליו בגאווה: "הייתי בפסטיבל אינטימדבר הראשון". זה בכלל לא בשמיים, אגב. זה באדמה. רק באדמה.

* הטקסט על פסטיבל "אינטימדבר" מתפרסם במקביל גם בכביש 40 - מגזין התרבות המשובח של הדרום: www.kvish40.co.il

** עדכון מיוחד לחובבי הבלוג: בעוד כשבועיים, טפו טפו, תעלה לכבוד החגים הגרסה החדשה, המורחבת והמדונדשת של הבלוג. ראו הוזהרתם.

יהירות בדרכים

כנראה שלא הייתי צריכה ללבוש את מכנסי הג'ינס הקצרים. זו המסקנה הראשונה שמכה בי כשאני נכנסת לכיתה הקטנה, הדחוסה והלא מספיק מאווררת בבית הספר "עמל" בבאר שבע. 35 אנשים טרוטי עיניים ועגמומי מבע מצטופפים בפנים, מפגינים את כל שמחת החיים השמורה למי שתלשו אותו מהמיטה ביום שישי בשבע בבוקר, כדי להשתתף באחת המטלות השנואות ביותר על הישראלי הממוצע – קורס נהיגה מונעת.

הנה עובדה חשובה שאולי לא ידעתם על קורס נהיגה מונעת בבאר שבע: 70 אחוז מהמשתתפים בו הם בדואים. לפיכך, אם את מספיק סתומה ומנומנמת כדי להשחיל את עצמך בבוקר לתוך זוג מכנסי ג'ינס קצרצרים של שרלילה, קחי בחשבון שאת הולכת לבלות את 6 השעות הבאות כשרוב חברייך לכיתה בוהים לך ברגליים. אני בוחרת את המקום הכי אחורי, מניחה את התיק על הברכיים ומביטה בשעון. השעה שמונה ושבע דקות. השיעור מסתיים בשתיים. שמש נפלאה ופתיינית של יום שישי בבוקר מתפנקת בחוץ. קח אותי אלוהים, ויפה שעה אחת קודם.

כבר שנה וחצי אני דוחה את הקץ. נהיגה מונעת, כמו טיפול שורש, כמו הדו"ח השנתי אצל רואה החשבון, הם מסוג הדברים שאין לי כל עניין לעשות אלא אם כן אני כבר ממש ממש חייבת. וכשאני אומרת חייבת, אני מתכוונת לשלב אחד לפני מעצר מנהלי. לפיכך, כשהגיע מכתב מאחד, גנאם חמאדה, בוחן ראשי במשרד התחבורה, המודיע שהוא מתלה את רשיון הנהיגה שלי – לא מתנה, מתלה, מלשון "תלוי", עברית כל כך יפה יש להם שם, במשרד הרישוי – קשה לומר שהייתי מופתעת. עוד פחות מזה הופתעתי לגלות שאין קורס כזה במצפה רמון, ושעליי לנסוע לבאר שבע. ככה זה בפריפריה. אפילו בשביל להיענש, צריך לנסוע שעה לכל צד.

שיעורי הנהיגה המונעת בישראל, אם טרם שמעתם, עברו הפרטה, והם מתקיימים היום בעשרות בתי ספר ומכללות ברחבי הארץ. זה לא הפך אותם לחווייה כיפית, חלילה, אלא את המערכת ליותר יעילה ובאותה נשימה - גם הרבה יותר נוקשה ומפחידה. "תחזרי בעל פה על מספר תעודת הזהות שלך", ביקשה-דרשה מזכירת הקבלה בכניסה לקורס, עיניה התכולות אדומות מעייפות, קולה מנסה להתגבר על המהומה שיוצרים עשרות האנשים הצובאים על שולחנה. "אבל נתתי לך הרגע את התעודה עצמה", עניתי בתמהון. "בעל פה!" פקדה שוב ברוגז לאקוני. מבולבלת וקצת מבוהלת, דקלמתי את המספר בצייתנות. בהמשך גיליתי שהיכולת לחזור על מספר תעודת הזהות בעל פה - ובמהירות - היא אחת הדרכים לבדוק שלא שלחתי לקורס מישהו אחר, מתחזה, במקומי. אני עוקבת אחרי כף ידה של המזכירה בזמן שהיא נעה על פני הרשימה הארוכה, נעצרת ליד שמי, מסמנת וי. מבלי להרים את ראשה, היא יורה: "חדר 102, לכבות סלולארי".

אסור סלולארי. או לפטופ. או טאבלט. אסור גם - לגמרי אמיתי - שיותר משני אנשים יילכו לשירותים בבת אחת. אחרי הכול, אנחנו עוד עשויים, פושעים נקלים שכמותנו, לגנוב סיגריה בעמידה בחוץ, או גרוע מזה: לרקוח מזימה בינלאומית מרושעת, שתכלול זלילת בורקס בטעם קרטון מחומם מהמזנון בצוותא. נכון, אפשר גם לסרב, אבל היי – כשרשיון הנהיגה שלך תלוי בידיים של האנשים האלה, לא בטוח שלהתווכח איתם זה רעיון חכם.

"תעירי אותו", דורש המנחה מאישה בת 50 עם ליפסיק וורוד זרחני וסנדלי קרוקס, שחברה לשולחן – בדואי מבוגר עם כאפייה מגולגלת - קרס לתוך עצמו ונרדם, "לא ישנים פה". בינתיים המזכירה - שוב - נכנסת לכיתה עם רשימת שמות, כדי לערוך בדיקת נוכחות. היא עושה זאת כל שעה וחצי, ובסך הכול חמש פעמים (!) במהלך הקורס. גברת, מתחשק לי לצרוח, זה קורס נהיגה מונעת פה, לא כנס הפדופילים הבינלאומי לשנת 2012. ובכלל, מי יכול לברוח? אם לא שמתם לב, אנחנו תקועים פה בתוך "חומות של תקווה" - גרסת באר שבע. איפה מורגן פרימן כשצריך אותו.

בהיעדר אופציות הימלטות כלשהן, קורה הדבר הנורא מכל: עלינו אשכרה ללמוד נהיגה מונעת. הו, התופת, הפלצות, הבארקו עם שקופיות התמרורים. כל כך ניסינו להימלט מהם, והנה הם מכים בנו. קצת מצחיק כשחושבים על זה. כמות האנרגיות שהושקעה רק כדי למסמר אותנו לכיסא, והכול כדי שניאלץ להקשיב. פשוט להקשיב. ואז, קורה דבר מעניין: אלי, המנחה, שלמרות הנוקשות הוא איש נחמד להפתיע, מבקש מכל אחד מהמשתתפים לציין את מספר הנקודות שקיבל ואת העבירות שביצע. התשובות הן לא פחות ממדהימות.

עד היום פונקתי על ידי משטרת ישראל ב-12 נקודות, על שתי עבירות שונות – מהירות מופרזת ופניית פרסה לא חוקית, אם אתם חייבים לדעת. חשבתי שזה הרבה, אבל מתברר שזה המספר הכי נמוך בכיתה. חוץ מבחור אחד, שצבר עשר נקודות (כולן על עבירה אחת – שימוש בסלולארי ללא דיבורית), שאר המספרים היו מבהילים: 26 נקודות, 32 נקודות (לפחות עשרה מהתלמידים), והגבוה מכולם – 64 נקודות. נכון, שיטת הניקוד הוחמרה, ולכל עבירה מוצמדות היום נקודות רבות יותר מבעבר. ובכל זאת, לקראת ההפסקה, אני כבר בוחנת את חבריי לכיתה במבט חדש. אולי בכל זאת יש סיבה לכל אווירת הכלא הזאת.

למה אנחנו כל כך נמנעים מנהיגה מונעת? השעמום, הטרחה, השעות הרבות, ההתווספות של עוד מטלה מעיקה לרשימה – כל אלו הן רק סיבות שטחיות. הסיבה האמיתית, מן הסתם, היא שפשוט לא מתחשק לנו לפגוש את הצד המכוער של הנהגים שאנחנו. אותו צד שהוא חסר אחריות, קצר רוח, טיפש ופרוע, על חשבון עצמו ואחרים. אותו צד שנוסע לפחות 140 קמ"ש בכביש שש – ולא רק שם. שמגניב שיחות טלפון בנהיגה; שעוקף גם כשאסור; שיודע שכל זה לא חוקי – וממשיך בכל זאת. כי הוא נורא ממהר. כי הוא עצבני. כי הנהג שלפניו טמבל. כי הוא יודע הכי טוב. כי הוא שונא את המערכת, וזו הדרך שלו לנקום בה. תמיד יש סיבה, ומה זה משנה בעצם.

12 שעות בכיתה צפופה, עם מבחן אמריקאי לא מאוד אינטיליגנטי בסופן, הן בטח לא מה שיהפוך נהג שודים לרגוע ואחראי. אבל האילוץ לעצור ולהסתכל על עצמך – ולא פחות חשוב מזה, על  האנשים שחולקים איתך את הכיתה – הוא מאוד אפקטיבי. כולם חוכמולוגים כמוני, אני מסתכלת עליהם ומבינה פתאום, כולם חושבים שהם יודעים הכי טוב. המחשבה הזאת, אין מה לומר, די מפחידה אותי. אין לי משהו נגד אף אחד מהאנשים כאן, אבל ממש לא הייתי רוצה למצוא את עצמי חולקת איתם כביש. עם אדון 64 נקודות לא הייתי רוצה לחלוק גם מכונית צעצוע, האמת. ואם כך, אז מה כל זה אומר על הנהגת שאני?

בניגוד להרבה אנשים, אני אוהבת לנהוג. בניגוד לסטריאוטיפ הנשי, אני עושה את זה לא רע. כן, גם חניות. בעיקר, להשערתי, כי אני נהנית. נהיגה מרגיעה אותי והנופים – כן, גם פקקים - ממלאים אותי השראה. אבל לא אכחיש: אני בהחלט יכולה להיות נהגת פרועה. כבישי המדבר מזמינים את זה, ולא רק הם. נהיגה פרועה היא קצת כמו סמים. איכשהו, תמיד נראה לך שאת בשליטה על זה, יכולה להפסיק כל הזמן. עד שמגיע רגע – מהיר וחטוף כמו מצמוץ, ובאותה נשימה גם אכזרי ומטלטל והרה גורל - שבו מתבהר לך שאת ממש לא. באותו יום שישי שבו התקיים הקורס, שושן ברבי דורס למוות שלוש נשים. לא בכוונה, כן ביהירות. הוא לקח פנייה במהירות גבוהה מדי (100 קמ"ש לפחות, לפי חוקר התאונות) ופספס את מעבר החצייה. פשוט, יבש, טיפשי. שתי משפחות גמורות. כמה שליטה יש כאן, ולמי?

אינני נאיבית: ברור לי שבסוף הקורס הזה, נצא מכאן ונשכח מכל העסק. ואף על פי כן גם ברור לי היטב - וקשה לי להאמין שאני כותבת את זה - שנהיגה מונעת היא קורס הכרחי. גם בגלל שהסברה וחינוך הם תמיד יותר אפקטיביים מכל שלילה או קנס, אבל בעיקר כי הוא מבהיר היטב לכל אחד ואחד מהמשתתפים בו בדיוק מה הם – עבריינים פעילים שמסכנים חיים. זו לא הרגשה נעימה, האמינו לי, וגם אין בה שום אקזוטיות או סקס אפיל. רק בושה קטנה, כבושה, וגעגועים משונים למורגן פרימן.

פורסם לראשונה (תחת כותרת שונה) באתר מאקו:
http://www.mako.co.il/video-blogs-elian-lazovsky/Article-b8add0d34235931006.htm&sCh=7d61bdd9ccbc4310&pId=1471243973&Partner=mw

* בקרוב: פוסט חדש בבלוג - חוויות (ותמונות) מפסטיבל "אינטימדבר" ה-1.

חצי אחריות

איך קרה שהכלב שלי הותקף באכזריות ובסוף יצא אשם

אחד החסרונות הגדולים בלגור במקום קטן הוא ההכרח לריב בנימוס. אם בתל אביב הייתי חופשייה לשחרר את עצביי על כל נהג אופנוע שחתך אותי בגסות ועל כל פוסטמה שעקפה אותי בנונשלנטיות בתור לקופה – בידיעה שלעולם לא אתקל בהם שוב – במקום קטן כמו מצפה אין לי את הפריבילגיה הזו. כל אדם שתתקוטטי עמו היום, יצוץ מול עינייך מחר, מחרתיים ועד תחיית המתים. רוב הסיכויים שהוא או היא אף גרים ברחוב לידך, וסביר גם להניח, שהוא, או היא, או שניהם, עובדים בבנק שלך. או בקופת החולים. או במועצה. או שהם סתם חברים של חברים שלך. לפיכך, הבנתי די מהר, מומלץ שאתנהג יפה. ועל אף שדי שנאתי בהתחלה את הזהירות הזו, שנכפתה עליי, אני מוכרחה להודות, שעכשיו היא דווקא די מוצאת חן בעיניי.

מצפה מקיימת איזון חברתי עדין, שמתנדנד בין מחנק לחופש. מצד אחד - מקום קטן, אוכלוסייה קטנה. מצד שני, המגוון האנושי הוא עצום, וכולל קבוצות קטנות ואינטימיות, ומאוד שונות זו מזו. כולן חיות, מתקיימות ושואפות לשגשג כאן, בעיירה זעירה, שלווה ואהובה, וכולן רוצות לחיות בטוב. אז אין ברירה, צריך להסתדר איכשהו. כל אחד מוותר קצת, מקטר קצת, מתפשר קצת. וזה בסדר גמור מבחינתי, בחיי. למרות זעפנותי הראשונית, אני יצור שוחר שלום בבסיסי, וממילא אינני מרבה לצאת מהבית. אלא אם כן נגמר הדיאט קולה.

אבל לפעמים קורה משהו חריג, שלא מאפשר לך להתפשר או לוותר. שנוגע בך במקום עמוק, כך שאינך יכולה לשתוק ולהיות מנומסת, למרות שאת יודעת היטב מה יהיו ההשלכות. דבר כזה קרה לי לפני כחודש וחצי, כשהכלב שלי, פונצ'ו, טרייר בן שבע, שאני קשורה אליו מאוד, הותקף על ידי שתי כלבות גדולות, כאן במצפה, ונפצע קשה. אני לא הייתי לידו, אלא בתל אביב. גם בעלי הכלבות שתקפו את פונצ'ו לא היו לידן בזמן התקיפה, אלא בחו"ל. חברים טובים – משני הצדדים - שמרו על הכלבים. ומזל שכך, כי אם הם לא היו מפרידים ביניהם בזמן, הכלב שלי היה מת.

לפונצ'ו נגרמו שני שברים – ברגל השמאלית הקדמית ובעצם הבריח - ושני קרעים בבשר, שהובילו לשני ניתוחים. בהמשך הוא גם חטף זיהום חריף עם חום גבוה וכאבים עזים, והיה מאושפז במשך שבוע. חברתי הבהילה אותו לתל אביב, שם הייתי, והוא אושפז שם. במהלך שבועיים, הייתי על קו מצפה-תל אביב – עד שהכלב חזר לאיתנו. הייתי מנותקת רגשית רוב הזמן. כשכן הרגשתי משהו, אם לומר את האמת, בעיקר רעדתי מכעס.

 

הכלבות שתקפו את פונצ'ו, כדאי לציין, לא היו קשורות ברצועה. למיטב זכרוני, אין להן אפילו קולר. הבעלים שלהם, מתברר, לא מאמינים בזה. הם מאמינים, אם הבנתי נכון, שחיות צריכות להסתובב חופשיות בטבע. גם פונצ'ו לא היה קשור ברצועה. אני לא מקפידה לקשור אותו כאן במצפה, וזה לא לעניין, ואני הראשונה להודות בכך. מצד שני, חברתי דווקא כן מקפידה לקשור אותו, כי הוא לא הכלב שלה, והיא מרגישה רגועה יותר ככה. הבעיה הייתה, שהיא פשוט לא הספיקה. היא עמדה בפתח החצר שלה, עם פונצ'ו ועם בנה בן התשע, שרצה לגלוש על סקייטבורד. כשניסתה לעזור לילד שלה להשיג שיווי משקל על הסקייטבורד שלו, לא היה לה מושג שהכלבות, שבדיוק חזרו מטיול במדבר ונעצרו בכניסה לבית ממול, עומדות לפצוח בדהרה מפחידה אל הכלב שלי, ולקרוע לו את הצורה.

בעלי הכלבים הם זוג צעיר עם תינוק, מוכר ואהוד בקרב חלק גדול מהתושבים כאן. לפני התקרית, יחסינו היו מצויינים והיינו מיודדים. לפיכך, למרות כל הכעס, השתדלתי לזכור שלא מדובר במפלצות. ששום דבר לא קרה בכוונה. שהם בטח מרגישים נורא עם מה שקרה. שדברים כאלו קורים לפעמים, ואין מה לעשות. כששבו מחו"ל, נפגשנו ושוחחנו פעמיים. השיחות היו רגועות וברובן אפילו נעימות. הם אמרו שהם כאן, ואינם בורחים מאחריות. בדיעבד התברר, שהם בהחלט לוקחים אחריות – אבל רק חצי ממנה. 

האשפוז, הנסיעות, התרופות, הכל עלה כסף. 3200 שקלים, לייתר דיוק. אני מציינת את הסכום הזה מסיבה מסויימת, ותכף תבינו למה. ד"ר עופר הירשפלד, הווטרינר הגאון והאהוב, ידע שכולם כאן אנשי מעמד הביניים, הכורעים תחת הנטל הכלכלי, ולפיכך טיפל בפונצ'ו במחירי עלות בלבד. ואף על פי כן, מתברר שבעלי הכלבות התוקפות לא מוכנים לשלם את כל החשבון, אלא רק חצי ממנו. 1700 שקלים, לייתר דיוק. חצי כסף – חצי אחריות.

חשוב לי לציין: בכל מקרה אחר, לא הייתי טורחת להקדיש לנושא הזה פוסט. הייתי פוטרת את כל העניין כסכסוך שכנים מכוער, ומחליטה ביני לבין עצמי אם מתחשק לי להילחם על הכסף ולתבוע (לפי שני עורכי דין שונים, לגמרי יש לי קייס), או שאני מחליטה לוותר, כפי שהחלטתי לבסוף. אבל מה שהטריף אותי כאן, מה שקומם אותי באמת – זו היומרה.

הזוג הזה, ידידיי לשעבר, מקדישים את חייהם לקידום הנושא של לקיחת אחריות בקהילה, בעולם, בין אדם לעצמו. הם מנהלים עסק שכל תכליתו היא ללמד את העולם לקחת אחריות על הסביבה ועל הטבע. דרך המזון שאנו אוכלים, הרהיטים שאנו משתמשים בהם ועד החיתולים החד פעמיים. הבעיה היחידה היא, שהאג'נדה הרוחנית והסביבתית הזו – שבאופן כללי, מאוד ראויה להערכה – מתגלה כסלקטיבית להפליא.

אני לא יודעת איך זה אצלכם,  אבל בעולם הבלתי רוחני והנחות שממנו אני מגיעה, כשכלב שלי תוקף ופוצע כלב אחר, אני ניגשת לבעלים, מתנצלת ואומרת: כל עלות הטיפול - עליי. לא בגלל שאני אדם נעלה ומושלם, וגם לא בגלל הכסף, אלא מתוך הבנה ברורה, שלקחת אחריות על משהו – במקרה זה, על בעל חיים - משמעו לקחת אחריות מלאה, כולל לתוצאות מעשיו.

עם כל הכבוד לרצון האוטופי והמקסים לגדל חיות באווירת חופש וטבע, בסופו של דבר, המציאות היא מאוד פשוטה וברורה: כלב, כל כלב, אינו חד-קרן קסום מארץ נרניה, אלא יצור שחי בקרב בני אדם וכלבים אחרים, ולפיכך נדרש להתחשב בהם. זה קצת מגוחך להגן על איכות הסביבה בחירוף נפש – אבל לזלזל באיכות חייה של הסביבה הקרובה ביותר אליך. אם אתם מגדלים כלב גדול וחזק, שעלול להיות תוקפני, ומאפשרים לו להסתובב חופשי ללא רצועה - אז סליחה, מי בדיוק לוקח פה אחריות? איזו איכות סביבה אתם מקדמים כאן, ועל חשבון מי? ומי מבטיח שהתקיפה הבאה לא תהיה כלפי ילד?

אחריות אינה מתבטאת במילים גבוהות ובנאומי ניו-אייג' מתגעשים – אלא במעשים. אבל בעולם הרוחניקי, מתברר, זה לא עובד ככה. למה? כי פונצ'ו התגרה פעם, לפני חצי שנה, באחת הכלבות שתקפו אותו - ולכן הן נוטרות לו טינה. כי אולי הוא חשף עליהן שיניים, אולי הוא נהם. הרי ברור שגם לו יש אשמה בסיפור הזה. "אתם צודקים", אמרתי, כשהטיעונים נהיו כבר ממש לא אינטיליגנטים, "אולי הוא בכלל תקף את עצמו?" הם לא הבינו את הבדיחה.

כל זה לא באמת הפתיע אותי. זו אינה הפעם הראשונה שאני עדה לאנשים רוחניים לכאורה, המגלים חוסר רוחניות מפתיע כשזה מגיע למציאות החיים - ובמיוחד כשהם נדרשים לפתוח את כיסם ולשלם. וזו, למעשה, הסיבה שבחרתי לכתוב על הסיפור הזה. המחשבה שאפשר למזער אחריות בהתאם לצורך, כמו שממזערים חלון בווינדואוז, פשוט שיגעה אותי, וגם הידיעה, שבסופו של יום, כל האג'נדות הרוחניקיות הנהדרות מתעופפות מבעד לחלון כמו ציפורים מבוהלות, והכל מסתכם בשורה אחת, קטנה ולאקונית: כסף.

מה שבאמת קרה פה, אם תשאלו אותי, זו שיטת "מצליח" קלאסית. נשלם חצי – ונקווה שזה יצליח. ואם לא – נראה מה עושים. פרקטיקה ישראלית נפוצה להפליא, ואם יורשה לי – גם מאוד לא רוחנית. במילים פשוטות יותר קוראים לזה בריונות. למה הזוג הרוחני בחר לשלם חצי מעלות הטיפול? לא בגלל האופן שבו הוא תופס גידול בעלי חיים, ולא בגלל אג'נדה רוחנית מעמיקה, אלא פשוט כי הוא חשב שהוא יכול. שבמאזן הכוחות בינינו, הוא יותר חזק, ואני אאלץ לבלוע את הגלולה המרה. במצפה מתגוררים, בין השאר, פושעים בדימוס. תרשו לי להניח שלו הכלב שלהם היה זה שנפגע – אף אחד לא היה מעז לדבר איתם ברוחניקית.

האם התנהלותי בפרשה הייתה מושלמת? ברור שלא. אולי אם הייתי תקיפה יותר מההתחלה, לא היינו מגיעים למצב הזה בכלל. אני אדם שקשה לו להביע כעס ולריב. בטח טעיתי בעוד כמה דברים, אבל היי, אני גם לא מטומטמת. אי אפשר לשווק לי את המציאות בתור משהו שונה ממה שהיא, רק כדי לא להתמודד איתה. לקחת אחריות – מעל הכול - זה לא רק לשלם, אלא בעיקר לשנות הרגלים מול הכלב: לקשור, לרסן, לשים מחסום על הפה, להימנע ממגע עם כלבים אחרים, להתעסק עם פרוצדורות לא נוחות ומרגיזות. ולמה לעשות את כל זה, אם אפשר בכלל להאשים את הכלב המותקף, ולהמשיך לנאום בלהט על איכות הסביבה?


אני לא יודעת איך הדברים היו מתנהלים אם כל זה היה קורה בתל אביב, מול זוג עירוני ובלתי רוחני בעליל. יש סיכוי טוב שהם היו בורחים מזירת האירוע, ולא היה לי בכלל עם מי לדבר. אני, מצידי, הייתי מסוגלת להיות  מנוכרת ואכזרית יותר, ולהתלונן בעירייה - שהייתה מכניסה את הכלבות להסגר. הכל יכול היה להיות קיצוני ורשמי יותר, אם לא הייתה כאן היכרות אישית ומגורים במקום קטן, שמרסנים את כל ההתנהלות מלכתחילה. אבל אנשים כוחניים, מתברר, יש בכל מקום מגורים.

יש בי אמונה גדולה בחיים שיש בהם רוח, אבל באותה מידה אני גם יודעת, שאדם נמדד בדיוק ברגעי מפתח מכריעים כאלו, בהם הוא נדרש להקרבות כואבות. ואם דווקא כאן, בנקודה הקריטית הזו, מגיחה מאחורי החזות הרוחנית מפלצת קפיטליסטית קטנה ומבוהלת, שתובעת את שלה באגרוף קפוץ - אז אין באדם הזה שום רוח. רק הרבה מאוד אוויר חם. ובאוגוסט, במדבר, בבית בלי מזגן – אוויר חם יש לי די והותר.

מיד אחרי הפציעה והניתוח הראשון

נ.ב: לטובת המתעניינים בשלומו של הפונצ'ו:

הכלב חזר לעצמו לחלוטין, תודה לאל, ואף חידש את הרגלו האהוב - לנבור בזבל ולחלץ ממנו טישואים משומשים ולחמניות עבשות. נשארו בעיקר צלקות. אני מנסה לשכנע אותו שהן נוצרו בקרב הירואי, במהלכו ניסה להציל את חיי, אבל לא נראה לי שהוא קונה את זה בינתיים. אולי בסוף הוא ישתכנע. או שאני אפנים שאני משוחחת עם כלב. מעטים הסיכויים לשניהם, האמת.

מה לעזאזל את עושה בכזה חור?*

1. "אז מה את עושה במצפה?"

בערך שלושים שניות אחרי שאני מספרת לאנשים שאני גרה במצפה רמון, מגיעה השאלה הקבועה: "אז מה את עושה במצפה?". בי נשבעתי, שאם הייתי מקבלת שקל – אפילו חצי שקל, לא נהיה חמדניים – על כל פעם ששמעתי אותה, הייתי קונה לא רק את מצפה כולה, אלא גם את באר שבע, דימונה וח'ורה - שזה, מתברר, יישוב בדואי, ולא הצליל שמשמיעה אלפקה כשהיא יורקת, כפי שסברתי בסתר במשך זמן רב.

השאלה הזו מדהימה אותי בכל פעם מחדש. ואני כותבת את זה בלי שמץ של ציניות. מה זאת אומרת מה אני עושה כאן, בן אדם?? מה את עושה באור יהודה? מה אתה עושה בעפולה? ואתם, מה אתם מעוללים בקריית אתא? באמת? את כל זה??? אז נחשו מה – גם אני.

לאנשים שגרים בעיר – תל אביביים, אבל לא רק – קשה מאוד לתפוס שקיימים חיים מלאים מחוץ לה, ועוד ביישוב מדברי מרוחק. מבחינתם, אם אני גרה במצפה, חייב להיות לזה אילוץ טכני. נניח, היותי קצינה בבסיס חיל האוויר רמון, או – הגרסה המועדפת עליי - סוהרת קשוחה בכלא נפחא. אבל סתם לגור במצפה רמון? מרצוני? מה יש לעשות כאן?

ברור לי שעל פי הסטנדרטים שלהם, אין כאן כלום: לא קניונים או חנויות בוטיק, לא קולנוע או תיאטרון, וגם לא מועדוני לילה או מוזיאונים. בקושי שני בתי קפה ושתי מסעדות, המשרתים בעיקר את התיירים. ואף על פי כן – חיי הפנאי כאן, לטעמי, מלאים בתוכן. איך זה יכול להיות? מתברר שיכול.

2. "אבל מה את עושה שם בערב?"

חונטת בדואים, כמובן. או, נניח, בדיוק כמוכם, אוכלת מקושקשת עם סלט ובוהה ב"היפה והחנון 3", בסוף יום עבודה מפרך. לפעמים הולכת לבקר חברים. לפעמים מתנדנדת על הערסל בגינה, בוהה בשמיים מנוקדי הכוכבים ומקשיבה לשקט.

זמן הפנאי במדבר, גיליתי די מהר, מתבסס על שני אלמנטים מרכזיים. הראשון בהם הוא הבילוי בטבע. את הסיבוב בקניון, הישיבה בבתי קפה והדרינקים בברים, מחליפים קומזיצים בחורשה או בחצרות אחוריות בבתים של חברים, טיולי ג'יפים, מסעות ארוכים עם הכלב, ואפילו סתם טיפוח גינה לתפארת. מצפה היא אומנם עיירה, אך היא מוקפת במדבר, ואפופה בקסמו ובקסם המכתש שהיא משקיפה עליו. אז מה הטעם לחיות שם, אם אינך יוצאת לפגוש אותו?

קשה לומר שאני יוצאת למדבר כל יום, כמו שהייתי רוצה - בדיוק כמו שאין תל אביבי שיוצא כל יום לבלות, להתקרחן ולטעום מכל מנעמיה של העיר. כולנו אנשים עובדים, בסופו של דבר. אבל אני בהחלט משתדלת. מפגש עם איתני הטבע במלוא עוצמתם הוא דרך מאוד יעילה להיזכר במקומך הנכון והאמיתי בעולם.

כשהטבע הוא הבילוי המרכזי, גם חילופי העונות ואירועים טבע חריגים בטבע הופכים לאקשן. בחורף, למשל, נסעתי לראות מקרוב את השטפונות בנחל צין – זרועות מים אדירות ומתפתלות, שוצפות וכועסות, שסחפו את כל מה ומי שהעז לעמוד בדרכן - והתגנבתי לחצר הקפואה כדי ללכוד פתיתי שלג בכפות הידיים. באביב, להבדיל, נסענו שלוש חברות לראות את הפריחה של הצבעונים ולטבול בגווי המים שהתמלאו מהגשם. ואילו בקיץ, ממש אוטוטו, מתרחשת כאן נפילת מטאורים (ב-12 באוגוסט) - מופע אורקולי מסחרר ביופיו שכולו מתוצרת הטבע. וזה עוד לפני שהזכרתי את היעלים, השועלים, הצבועים, השפנים ואלפי הזוחלים והחרקים. כן, בהחלט, מצפה היא טבע. הכי טבע שיש. חוץ מנתניה, כלומר.

3. "ולא קורה שאת משתעממת נורא?"

בטח שקורה. קורה המון. אבל האם את, גברתי, לא משתעממת מדי פעם במהלך חייך המופלאים בראשון לציון? ואתה, אדוני? מרותק מכל שנייה ושנייה בחייך החד פעמיים בעכו? לא משנה איפה תגורו, החיים כוללים מדי פעם גם רגעי שעמום ובטלה. איתי, השכן שלי, אומר שבמצפה אנחנו מתמחים בזה, בלא לעשות כלום. זה לא אומר שאנשים כאן בטלנים חלילה, אלא שקצב החיים כאן איטי הרבה יותר, ואיש אינו חש צורך לרדוף אחרי כלום – פרט למטלות של אותו היום.

הקצב הזה מחלחל פנימה, לתוך הנפש, המאפשרת לעצמה להישען לאחור ולנוח מעט מדחק החיים. ולא רק הנפש, גם הגוף מושפע מהורדת ההילוך. התפוגגות הלחץ נותנת את אותותיה: הצעדים איטיים יותר. התנועות מתעגלות. הפנים מתרככות. השינה הופכת עמוקה ושלווה, מערסלת אותך לתוכה בבטחון ובשקט.

יש אנשים שזה מאוד מפחיד אותם, לא לעשות כלום. להשתעמם. בעיקר כי זה הרגע שבו הם פוגשים את עצמם – ומגלים טיפוס לא ממש סימפטי. הם מעדיפים את העיר, בין השאר, כי קל יותר למצוא בה הסחות דעת שימנעו מהם את המפגש הזה. אבל כשמצליחים לפגוש את עצמך ולהישאר בחיים, מגלים דבר נהדר: יש לך המון זמן פנוי - ומעט מאוד גנבים שיתחרו עליו. ופתאום, כל הדברים שתכננתי לעשות כשיהיה לי קצת זמן, אבל איכשהו זה לא יצא – הפכו למציאות.

ככה התחלתי ללמוד איך מגדלים ירקות, פירות ועשבי תיבול בגינה. וגם איך עושים חמוצים; ואיך צולים רוסטביף. ואחר כך חזרתי לנגן בפסנתר, ועשיתי פילאטיס. והשקעתי בתחפושת מגניבה לפורים, כמו שאף פעם לא טרחתי. ועכשיו אני משתתפת בקורס מצויין לכלכלה נכונה, והולכת לטיפול בהילינג. ומה אני אגיד לכם, אני כל כך משועממת, שאני נופלת מהרגליים. ואגב, אני לא היחידה. כל חבריי כאן מנהלים חיי פנאי נחמדים. מציירים, לומדים, מנגנים, מטפחים גינות אקולוגיות, בונים באדמה, רוקדים.

חשוב לי להדגיש: אם לא הייתי מרגישה שאינני מסוגלת לשבת יותר אפילו בבית קפה אחד, לא הייתי עוזבת את תל אביב מלכתחילה. מאז ומעולם הייתי בליינית קטנה מאוד ולקראת עזיבתי איבדתי כל עניין בברים או מועדונים. אני לא מתגעגעת אליהם וגם לא לבתי הקפה או למסעדות. קשה לי לשבת היום במקומות סגורים, מגניבים ככל שיהיו. במילים אחרות, ברור לי שלגור במדבר לא מתאים לכל אחד ואחת, ושהייתי בשלה לשינוי הזה. אבל כשעברתי לכאן רק ראיתי מה אני הולכת לאבד. לא הבנתי שאני הולכת גם להרוויח. זו הייתה הפתעה נעימה. ובמובנים רבים, מרגשת.

4. "אז מה, את לא מתגעגעת בכלל?"

לא יודעת איך זה אצלכם, אבל כשגרתי בתל אביב – כמעט תמיד עבדתי. לא היה לי בכלל דבר כזה, זמן פנאי. זמן הפנאי העיקרי שלי היה טיולים של 20 דקות עם הכלב לגינת הנרקומנים בפלורנטין ושעה בשבוע של יוגה. עבדתי גם בסופי שבוע. וגם בחגים. ולפחות בשלוש עבודות במקביל. ועדיין גירדתי את תקרת האשראי שלי. עשיתי את זה בניסיון נואש להישאר לגור בעיר, עד שנשברתי והחלטתי שזה לא שווה את המאמץ. גם היום, אגב, אני עובדת במשך שעות רבות, ובמספר עבודות. אבל יש לי זמן פנאי. אני מספיקה יותר, ונדרש לי פחות כסף למחייה ראויה. ועוד פרט שולי: אני הרבה יותר שמחה.

כן, ברור שיש ימים ורגעים שחסר לי משהו. לפעמים זה סושי ממש משובח. הופעת רוק טובה (את זה דווקא יש כאן בקרוב). חוף ים. או חיבוק נחמה אינסופי של אבא שלי. אבל אז אני נזכרת שאם כל אלו היו כאן, זאת לא הייתה מצפה רמון, אלא מקום אחר. ואם ממש מגרד לי שם, בעצבי החישה של הנוסטלגיה, אני עולה על האוטו ונוסעת לכמה ימים לתל אביב, רק כדי להיזכר כמה אני אוהבת אותה, ולא פחות מזה – כמה אני אוהבת לחזור ממנה הביתה.

* פורסם לראשונה באתר מאקו ביום שישי האחרון, 20.7.2012

http://www.mako.co.il/video-blogs-elian-lazovsky/Article-5ec0f5139fd9831006.htm&Partner=facebook_share

אבל לא היה בום

איך קרה שמצפה רמון ספגה טיל גראד ואפילו לא שמה לב

אדי מחדשות ערוץ 1 היה הראשון ששלח אס.אם.אס. "היי מותק, דאגתי לך", כתב, "אומרים שנפל גראד ליד מצפה. את יודעת מזה משהו?". אני מתה על אדי, אבל בשנייה הראשונה חשבתי שהתפטרותו של ינון מגל קצת הוציאה אותו מדעתו. גראד? על מצפה? מישהו לקח פה אל.אס.די ולא קרא לי?

 הסמס הבא הגיע מחברה שעובדת ב"וואללה". "את בסדר?" שאלה, "אומרים שנפל גראד על מצפה. שמעת את הבום?" השעה הייתה קרוב לעשר בלילה. הדממה הייתה כל כך מהדהדת, שיכולתי לשמוע את החתולה מעכלת את ה"קט-לי" כבש-סלמון שלה.

אני מתחילה להרים טלפונים לחברים ביישוב, ולנסות לברר אם ייתכן שהחמצתי משהו. רובם נשמעים מנומנמים, או מצויים במצב בהייה כלשהו. אף אחד לא מבין מה אני רוצה מחייו. הם מול הטלוויזיה. מול המחשב. מול מסמך מהעבודה שצריך לסיים לפני תחילת השבוע. לא, לא שמענו כלום. את בטוחה שאמרו במצפה? אבל לא היה בום.

בין לבין, שיחה ממתינה. אבא שלי. כתוב באינטרנט שנפלו גראדים על מצפה. אז עכשיו זה כבר גראדים, ברבים? אני מרפרשת את עמודי הבית של וויינט, מאקו ו-וואללה. אבא שלי טעה. גראד אחד נפל ליד עובדה, שקרובה לאילת, עניין של לפחות שעה וחצי נסיעה מפה, אבל למה להתקטנן. הגראד השני אכן נפל באזור מצפה, לא רחוק מחוות האלפקות. קרוב מאוד - אבל לא מספיק קרוב כדי שמישהו, חוץ מהאלפקות, ישמע.

עניין נוסף, לא פחות חשוב: גם אם היה מהדהד פיצוץ גדול בשמי מצפה רמון – קיים סיכוי גבוה שאף אחד כאן לא היה ממצמץ. סביב מצפה רמון ממוקמים כמה וכמה בסיסים צבאיים (מחנה רמון ובה"ד 1 הם הכי גדולים אבל לא היחידים), ואלו עורכים אינספור מטווחים, פיצוצי רימונים ומטסים מרובי בומים על-קוליים מעל לראשינו - בכיף שלהם, אגב - דרך קבע. החיים תחת ה-"בום" מוכרים כאן היטב. יש לא מעט ימים שבמהלכם הפיצוצים האלו מחרידים את שלוות התושבים – ואת שלוותן של חיות המחמד האומללות - אחת לכמה דקות. השקט הפסטורלי של הפריפריה, רשמו לעצמכם, מאוד תלוי בבסיס הצה"לי שלידו אתם מתגוררים.

 יום ראשון בבוקר, העיתונים היומיים עשו את עבודתם. מישהו כבר הספיק להגיע לראש המועצה פלורה שושן, וכמובן גם לויקי כנפו. מדברים על "הרחבת הגזרה בדרום". גם בעיירה השמועה מתפשטת במהירות. נפל גראד ולא ידענו. אבל איך יכול להיות? נשאלת כל הזמן אותה שאלה, לא היה בום.

מכירים עוד עיירה שהייתה מצליחה לפספס טיל שנוחת עליה? אני לא. ובכלל, מבחינה אסטרטגית – ולא שאני איזה דה-גול, כן? - הייתי מצפה מנציגי אל-קאעידה להשקיע את האנרגיות שלהם בערים מרכזיות יותר. ואני לא היחידה שבונה על הנידחות של המקום. כל תושב מצפה שדיברתי איתו לא הבין מה פתאום טרחו להפגיז כאן. היי, זאת מצפה. אנחנו העיירה הסהרורית והשלווה ההיא, על קצה ההר. לא עדיף להשקיע בראשון לציון, נניח?

יום לאחר מכן נחסמים שוב כביש 10 ו-12, וגם צומת טללים עד קדש ברנע. לחלקכם זה לא אומר הרבה, אבל עבור מי שגר כאן הכבישים האלו הם צירי תנועה מרכזיים. דמיינו שדיזנגוף, דרך נמיר ודרך פתח תקווה נחסמים פעמיים בחודש, כי אנשים נרצחים שם. כן, מפחיד. מאוד לא נעים. ההדחקה עובדת שעות נוספות. יהיה בסדר, זה חד פעמי.

בהתקפה המאסיבית האחרונה על יישובי הדרום נשארה מצפה רמון, עד היום, מחוץ לקו האש. לא מעט משפחות מבאר שבע, דימונה ושדרות הגיעו לכאן מדי פעם, כדי לנוח מהאזעקות והמקלטים. "עכשיו אני כבר לא בטוחה שאני באה", אומרת לינה, חברה מבאר שבע, חצי בצחוק - חצי ברצינות. נסחפת לגמרי, אני מגחכת, כולה גראד אחד – וגם הוא פספס.

יום שלישי. הגבול הדרומי ממשיך להתחמם. סאיד פשאפשה נרצח. עוד גראדים. מסוקים מטרטרים מעל גג ביתי במשך כל היום. מצפה נשארת מחוץ לטווח, בינתיים. יש בכך הקלה מסויימת, קשה להכחיש. ובאותה נשימה, מהול בהקלה הרגעית גם איזה טעם משונה, אירוני, של החמצה.

לרגע קצרצר הייתה תחושה שמצפה רמון על המפה. למישהו היה מספיק אכפת כדי להחדיר בלב התושבים כאן פחד. עבור עיירה קטנה ונידחת, שרגילה להיאבק כדי לקבל תשומת לב מהממשלה, מהתקשורת ומהתודעה הציבורית - זה רגע תהילה מפתיע, זרקור שהופנה כלפיה מהכיוון הכי לא צפוי. אפילו המדינה שלנו בקושי סופרת אותנו, אז איך קורה שטרוריסטים כן?

התחושה המבלבלת היא מפחידה ומחמיאה כאחת. הלב רק רוצה לחזור להיות יישוב נידח שאף אחד לא סופר, אבל האגו קצת מוחמא מכך שמישהו שם לב. ובעיקר, יש גם איזה קול פנימי, שאף פעם לא לגמרי בטוח. גראד? על מצפה? אתם בטוחים? אבל בחיי שלא היה בום.

למה החלטתי לא להיות אם חד הורית

לפני שבוע נאלצתי לקחת גלולת פוסטינור. אותה חוויית עינוגים המוכרת גם כגלולת "היום שאחרי", ובשמה הפחות רשמי: גלולת "השאירי את שפיות דעתך בכניסה וקבלי אותה בחזרה, מסמורטטת ובלויה, כשבועיים אחרי". אם לומר את האמת, זו אפילו לא הייתה גרסת המקור של הגלולה הארורה, אלא גרסה מתחרה ולואו-טקית מייצור מקומי, או כמו שהרוקח הבדואי של מצפה רמון הגדיר אותה: "אותה קללה – רק ב-25 שקל פחות".

למרות שכל זה נשמע נונשלנטי כמו כוס קפה בעמידה ברכבת, היה לי ברור שאין כאן שום דבר טבעי או ברור. ביולי הקרוב אהיה בת 37. לפי דרישות אימא-טבע אני אמורה ללדת, לא לבלוע פצצות הורמונליות קטלניות שימנעו ממני להתעבר. למעשה, לפי לוח הזמנים של המשפחה הישראלית הממוצעת – אם יש עדיין כזו בכלל – אני אמורה להיות כבר אחרי לידות, בואך משבר גיל ה-40.

השתדלו, בטובכם, להימנע מהרצאות חינוכיות על מחלות מין ואמצעי מניעה. ממילא כיסחתי את עצמי יותר טוב מכולם. להגנתי אומר, כי אינני נוהגת כך דרך קבע, או בכלל, ולרוב אני אישה אחראית. אבל גלולות כאלו הומצאו, כידוע, בשביל הרגעים שבהם אינך אישה אחראית, ולמעשה גם לא ממש אישה, כי אם בעיקר טינאייג'רית גחמנית ונטולת שיקול דעת מינימלי. אינני גאה בכך, אך כשקרה מה שקרה והמצב התבהר – היה לי ברור שחייבים להינקט צעדי מניעה מהירים וחדים. עם כל רצוני להיות אימא, לא כך אני רוצה שזה יקרה.

כן, אני רוצה להיות אימא. מאוד. זה כמעט העליב אותי בהתחלה, לגלות שהרצון לאימהות פורץ מתוכי באופן כל כך יצרי ופתאומי, כמו, להבדיל, רעב או חרמנות. אבל עם הזמן למדתי לחבב אותו, את הרצון הזה, ולקבל אותו כחלק טבעי ממני. זהו חלל גדול שאני מרגישה בתוכי כבר כמעט שלוש שנים, מגיל 34, והוא ממתין לתורו להתמלא. ובכל זאת אני בוחרת שלא לעשות זאת. עדיין.

בשנה שעברה, באיזור יומולדת 36, לקחתי את עצמי לשיחה. על סדר היום: "הריון וילדים  – תמונת מצב". נתוני הפתיחה: אני הולכת ומקשישה בקצב מואץ, וכרגע אין לי בן זוג. אם אני מעוניינת בילד, עומדות בפניי שלוש אפשרויות עיקריות: להיכנס להריון לבד, דרך בנק הזרע; להיכנס להריון בתהליך משותף עם מישהו – למשל, דרך ארגון "משפחה חדשה"; או פשוט להמתין.

חשוב לי להבהיר: אני מכבדת מאוד את בחירתן של אימהות יחידניות להיות כאלו. אני מוקפת באימהות חד הוריות, חלקן חברות נפש, שילדיהן גדלים ומתרוצצים בביתי מדי יום. כל אחת וסיפורה האישי, כל אחת וחייה היא. דווקא הקירבה הגדולה אליהן, היא ששיכנעה אותי שזו אינה בחירה פשוטה כלל ועיקר, ושאינני בנויה לכך.

יש המון סיבות, חלקן טכניות ופרקטיות, חלקן עקרוניות ורגשיות. אני לא בטוחה שאצליח לפרנס ילד בכוחות עצמי, שלא לדבר על לממן את תהליך ההפרייה המתמשך בעצמי; שני הוריי עובדים במשרה מלאה והיכולת שלהם לסייע מוגבלת; וגם הרצון האישי שלי שלילד/ה יהיה אבא.

אני יכולה גם ליצור ילד ביחד עם זוג גייז מקסים (אופציה שעוד לא פסלתי לגמרי, אם להודות). אבל במקרה הזה, משמעות הבחירה תהיה לחלוק את ההורות שלי עם עוד מישהו, וזה אומר גם להתחשב בדעתו ובשיקוליו, בתפיסת עולמו וברצונותיו. ומי צריך את כל זה, כשאני יכולה לקבל שליטה מלאה, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד מלבד עצמי?

כל חיי, בצמתים משמעותיים יותר ופחות, פעלתי לבדי. נסעתי להודו בגיל 30 לבד. עזבתי את תל אביב ועברתי למצפה רמון לבד. פחדתי אבל עשיתי, מבלי לחכות לאף אחד שיחזיק לי את היד. אלא שבנקודה הזו, שבה אני מבקשת ליצור חיים על פני האדמה, דווקא כאן אני מרגישה שאינני יכולה ורוצה לעשות את זה לבד. אני כן רוצה לחלוק באחריות הזו. אני כן רוצה לתת דין וחשבון, להתייעץ, לשאול שאלות, לנסות למזער טעויות שממילא יתרחשו. ואני מוכנה לשלם את המחיר של הצורך להתחשב בדעתו של אחר, וגם לכעוס, ולריב, ולהיאלץ למצוא את העמק השווה.

אני מסרבת להיכנע לתעשיית ההפחדה שמופעלת בישראל כנגד נשים מעל גיל 35, שמנסה לשכנע אותן לעשות ילד בכל מחיר, גם בלי בן זוג, כי "אחרת לא יהיה ותפספסי". לא רוצה לעשות ילד לבד. מה תעשו לי? כן, אני ערה לשעון הביולוגי, לסיכונים ולסטטיסטיקות. ואף על פי כן, הרפואה משתכללת כל הזמן והאפשרויות לא מפסיקות להתרחב. ובכלל, מה האופציה? להפוך לאם חד הורית כשאין לך את התשתית הכלכלית או הנפשית לעשות את זה? לבחור מתוך פחד? זה מה שאתם דוחקים בי לעשות? מצטערת. אני בוחרת להמתין. יתרה מכך: אם אכן יגיע יום הדין שאתם מאיימים עליי בו, אינני נרתעת מהאפשרות לאמץ ילד. כידוע, יש מספיק ילדים שזקוקים לבית אוהב בעולם הזה.

זה נשמע חצוף, אני יודעת. כל כך הרבה נשים משתוקקות לילד ואני, שעדיין יחסית צעירה ובריאה, טפו טפו, שוקלת לוותר על הזכות ליצור ילד ביולוגי? התשובה היא שלא. אני כלל לא ממהרת לוותר עליה. אבל הנסיבות שבהן הילד הזה ייווצר, חשובות ומשמעותיות עבורי הרבה יותר מהגנים הרצסיביים שלו. וכן, האגו שלי יכול לחיות בשלום גם עם העובדה שהם לא בהכרח יהיו שלי.

חשוב לי ליצור ילד מתוך בחירה מודעת, ולא מתוך הדחקה מפוחדת. הרי כולנו יודעים, שיכולתי גם לא לקחת את גלולת הפוסטינור, ופשוט להתפלל שייצא לי ילד בפוקס. כאילו שאין עשרות, אם לא מאות, מקרים כאלו. אני שומעת אותם בשנים האחרונות כל הזמן, לרוב מצד האב, לעתים מצד האם. נכנסנו למיטה, היינו חסרי אחריות כי לשנינו היה נוח להתעלם מהסוגיה באותו רגע – והופס, נקלט הריון. בחיי שלא תכננו. זה פשוט קרה.

ראיתי מקרוב לא מעט הורים, שנאלצו לחלוק בגידול ילד אחרי "גניבת זרע" – כנראה המונח הכי חד צדדי ומרגיז שהומצא. הם יצאו מהמפגש הזה מותשים, חבולים ופגועים עד עמקי נשמתם, כשאמונם בצד השני מרוצץ לעפר, לאחר שנגררו לסיבובים מכוערים אצל עורכי דין, וגיבשו הסכם ראיה נוקשה ותקשורת לאקונית וקרה. אנחנו משלמים את המחיר על השינויים העצומים שחווה התא הזוגי והמשפחתי בעולם ובישראל בשנים האחרונות. הכל זז, כל הזמן, והשינויים האלו יוצרים כאוס, בלבול ותחושת אובדן דרך עמוקה.

איזורי הדמדומים שנוצרו כאן מתעתעים כל כך. מצד אחד מאוד אוהבים להתחתן וללדת בישראל – אחת הארצות המערביות הכי שמרניות בענייני הקמת משפחה ועידוד ילודה. אבל מצד שני – כל הגבולות הישנים שהגדירו משפחה וזוגיות מתרופפים. התרת אימוץ בחו"ל גם ליחידים והתרת הפרייה חוץ גופית לנשים יחידניות הן שתי דוגמאות להתפתחויות חקיקתיות ששינו את כל חוקי המשחק. זה משמח ומוצדק, אבל יוצר ריבוי אפשרויות שרק מגביר את הבלבול. זה כאוס שם בחוץ, ואין לאף אחד מושג לאן נכון ללכת.

קצת מצחיק, אפילו מביך, לגלות שאני בעצם רומנטיקנית מסורה שבוחרת להישאר אופטימית ולהאמין שיש שם בן זוג שמחכה לי, ושאולי אפילו, שומו שמיים, אצליח להרות לו. כנראה שדווקא בגלל שכולם סביבי ויתרו מזמן ומתייחסים אליי כאל מקרה די אבוד – שלא לומר כאל סוס מת שיש לירות בראשו ולקבור אותו בחצר – אני חשה שחרור גדול שמאפשר לי לדבוק באמונתי באופן שלם. למרות שאני בת 37 ולמרות שאני מעשנת ולמרות שפוריות שחלותיי צונחת באלפי אחוזים בשניות אלו ממש. ריבוי האפשרויות שעומד בפניי היום מאפשר לי לחדד את הרצון הזה ולעמוד מאחוריו בלי פחד, בגאווה. בעולם שכמעט לא נשארו בו אידיאלים להאמין בהם, אני בוחרת להאמין בעצמי, וביכולת שלי לאהוב ולהיאהב. מעולם לא חשבתי שזה יהיה פשוט, אבל אני יודעת שזה לגמרי אפשרי.

יש לבחירה הזו מחיר לא קטן: השהיית הרצון העז שלי להיות אימא, והגדלת הסיכון שאפחית את סיכויי להרות. אני לא עיוורת לכך לרגע. זו הבחירה שלי, אני אשא בתוצאותיה, והייתי שמחה אם הייתם מכבדים אותה ומפסיקים לדחוק בי. מעדיפים להיות ציניים ולחשוב שהאהבה מתה, שגברים הם זבל, ונשים הן ציידות ממון ערלות לב? שיהיה לכם בכיף. מבחינתי, לחיים ללא אהבה אין טעם, צבע או תכלית. כנראה שבסופו של דבר, אני בכל זאת קצת טינאייג'רית. תזכירו לי מתי זה הפך לפשע?


פורסם גם באתר מאקו: 
 http://www.mako.co.il/video-blogs-elian-lazovsky/Article-7d43cb8fd7a5731006.htm&sCh=7d61bdd9ccbc4310&pId=1471243973&Partner=mw

אם את מתה, תעשי את זה בשעות היום

דרוש: רופא. כל רופא. גם ווטרינר יהיה טוב, אבל בשלב זה נתחיל ברופא של בני אדם. תנאי המשרה: מגורים ביישוב ציורי עם נוף למכתש, משכורת של 25 אלף שקל בחודש והערצה חרופה של כלל התושבים. דרישות סף: מומלץ שיהיה חתיך ופנוי, אבל בשלב זה נסתפק גם במישהו עם דופק וסטטוסקופ. התחלת עבודה: מיידית, עם אפשרות להקדמה.

לא שאין רופאים במצפה רמון. יש כאן מגוון – טוב, מספר – רופאים, חלקם אפילו מצויינים. הבעיה השולית היא שהחל בשעה שבע בערב, בכל יום, כולם הולכים הביתה, והיישוב נשאר ריק מרופאים. אם מישהו כאן חוטף התקף לב, נניח, בשעה תשע וחצי בלילה – הוא מוזמן חגיגית להתפגר כל הדרך לסורוקה בבאר שבע, כשעה נסיעה מכאן. אה, וגם לשלם 800 שקל על האמבולנס. "אז מומלץ שתחיי", אומרת חברתי אילה, שגרה כאן כבר 11 שנים, בבריאות מופלאה יש לציין, "ואם את מתה – תעשי את זה בשעות היום".

אבל לפעמים אדם לא מת, אלא פשוט נתפס לו הגב. במיוחד אדם מסויים, שנוהג להירדם על הספה הקצרה-מדי שלו, מול שידורים חוזרים של "הלוחש לכלבים". או אז, כשהוא מתעורר עקום וחיגר, האופציה היחידה שעומדת בפניו היא ללכת לאיליה האורתופד, איש אדיב וחביב להפליא, שמגיע רק בימי רביעי, לשלוש שעות, ושהמילה היחידה שהוא יודע בעברית היא "מרשם". "זאת לא האופציה היחידה", אומרת אילה, "את יכולה ללכת למרטין".

מרטין, מתברר, אינו מעסה חסון ומיוזע מקהילת העבריים, כפי שקיוויתי, כי אם אישה צרפתיה זעירה כבת 50, שאת שמה מבטאים במלרע – והיא בכלל אוסטיאופתית. "מה זה, מקצוע חדש?", מסננת אמי בקוצר רוח, "תבואי לתל אביב ונלך לאורטופד נורמלי". אני צולעת כמו כמו חמור זקן, ניסיתי להסביר, וזאת שיטת טיפול רצינית, אילה נשבעת שהיא עושה נסים.  

אלא שעושת הנסים, ע"ע מרטין, התגלתה כזמינה בערך כמו פטריית כמהין בערבות צרפת המוריקות. מתברר שהיא אינה נוהגת לענות לטלפון בבית. או לסלולארי. היא פשוט מאוד מאוד עסוקה, מרטין. במה היא כבר עסוקה?? נבחתי על אילה, היא מקריבה זבחים לאלי האוסטיאופתיה? במקום לקטר, תפסיקי כבר לישון על הספה, נזפה בי בתגובה. מה פתאום, התקוממתי, זו אחת הזכויות הבסיסיות שיש לאדם, להירדם על הספה בסלון שלו. מה הלאה, להפסיק לנשום?

אם כל כך חשוב לך, ענתה, תחליפי ספה. פחחחח, פלטתי, תשובה שלמעשה התכוונה להגיד: ספה חדשה? יש לך מושג איזה פרוייקט מטורף זה? גם ככה אף חברת ריהוט לא מסכימה לעשות הובלה עד למצפה. רק שאז בדיוק מרטין החליטה להרים את השפופרת, וביקשה שאבוא לבית חב"ד, כי "שם יש חדר של טיפולים". זה כולל זמירות שבת? התבדחתי. היא לא צחקה.

היא אישה זעירה וממוקדת, מרטין, דתייה שומרת מצוות, שיערה הכהה קלוע לשתי צמות ארוכות ודקות, ומכוסה במטפחת. פניה עירניות, חיוכה נעים. "קיוויתי אולי את מבטלת", אמרה כשנפגשנו לבסוף. למה, תהיתי, את צריכה ללכת לאנשהו? "no", נאנחה קלות בצרפתית, בעודה משכיבה אותי על מיטת הטיפולים, "אני תמיד מקווה מישהו מבטלת הטיפול. זה מלחיץ נורא".

אצל מרטין עדיין פורים, כך נראה, כי היא קיפלה אותי לכדי אוזן המן אנושית בכלל בלי להתבלבל. זה קצת הקשה עליי לדבר, או לחיות, אבל איפשר לה לספר לי איך עלתה לארץ מצרפת לפני כעשר שנים, השתקעה תחילה בירושלים, למדה הומיאופתיה ואוסטיאופתיה ופגשה את מי שיהפוך לבעלה. כשהגיעה למצפה, במהלך טיול שגרתי בדרום, הבינה מיד שכאן היא נשארת. בעלה הגיע אחריה, ובהמשך גם אחותה, שהיום היא ספרית כאן.  "בון", סיכמה לבסוף, אחרי שהתירה את גפיי מהסבך שבו קלעה אותם, "עכשיו יכאב יותר שלוש ימים, ואחר כך בסדר, ווי?". הנהנתי בצייתנות, וכמעט יצאתי מהדלת בשלום, כשבסוף זה תפס אותי. "ולא לישון יותר על הספה, דאקור?"

בדרך הביתה התחרו הכאב הפיזי והמרירות, מי ישתלט עליי מהר יותר. מאיפה אני אשיג עכשיו ספה? אני לא ערוכה לזה, נפשית וכלכלית. גם לא מתחשק לי להתחיל לשנות את כל הסלון שלי. וסליחה, אבל אני כולה בת 36, מה פתאום יש לי כאבי גב? "כי את פדלאה", אומרת אימא שלי, "אמרתי לך שאת צריכה לחזור להתעמל. ולמה כואב לך? חשבתי שהטיפול הזה היה אמור לעזור". הוא יעזור, אבל בהתחלה זה יותר כואב. "אני קובעת תור לד"ר קופלמן", הודיעה ביובש, "כל משוגנע קופ נהיה לי מטפל".

אבל לפעמים האמונה משתלמת, ושלושה ימים אחרי עמדתי מחדש על הרגליים, גמישה וחדישה כרקדנית. כשטילפנתי להודות למרטין, לא הצלחתי להתאפק. תגידי, העזתי, למה את גובה כל כך מעט?. שילמתי לה מאה שקלים. כבר אז זה נראה לי ממש זול, זול מדי, על טיפול שנמשיך לעתים גם שעתיים ובעיקר – התברר כאפקטיבי להפליא. "מאה שקל זה שיוויון", ענתה, "גם מי שיש לו וגם מי שאין לו יכול לשלם. בשבילי זה מספיק".

לאט לאט התחלתי להבין למה מרטין כל כך עסוקה. היא פשוט עובדת בטירוף. כל מצפה עומדת אצלה בתור - מאחרון הנרקומנים ועד בעלה של ראש המועצה. רק שכיוון שהיא לא ממש אוהבת לקבל מטופלים – זה מלחיץ אותה, כאמור – היא משתדלת לנער אותם ממנה כמה שאפשר. זה לא מצליח, כי התוצאות מדברות בעד עצמן. עובדה: גם מערכת הבריאות מיהרה לזהות את הפוטנציאל של מרטין, רק שהדיל האטרקטיבי שהציעה לה אחת מקופות החולים היה קצת שונה: תשלום של 25 ש"ח לשעה – למרטין, ו-250 ש"ח לשעה - למטופלים. "והייתי צריך לקבל מישהו כל 20 דקות", היא מחווה תנועת ביטול, "ואם הוא צריכה יותר זמן? אני זורקת החוצה?".

ככה נוצר מצב אירוני, שבמסגרתו מרטין לא מתפרנסת רק מהטיפולים שלה, למרות שהיא כנראה המטפלת המבוקשת ביותר באיזור. אומרים שהיא עדיין מבשלת עבור הישיבה התיכונית כאן, ובעבר עבדה גם בניקיון. אני לא בטוחה, אבל התביישתי לשאול. "בקליניק הכל יהיה בסדר", היא מצהירה, ומתכוונת לא לחברה הקוסמטיקה הנערצת, אלא למבנה ישן וקטן ליד ביטוח לאומי, שהמועצה החליטה להקצות לה, כדי שתוכל להפוך אותו לקליניקה מסודרת ולהתפרנס אולי, סוף סוף, רק מטיפולים.

אני חוזרת הביתה, מוציאה מהמחסן מזרון מתקפל, ממקמת אותו על הרצפה בסלון ומשתרעת עליו. כמה כריות, שמיכה, תנור חימום. נקודת המבט אל הטלוויזיה קצת נמוכה מדי, אבל בסך הכל, לא כל כך נורא. בשביל להירדם מול שידורים חוזרים, זה לגמרי מספיק. אני עוצמת עיניים וחולמת על רופא צעיר, יפה ומבטיח, עברית שוטפת מתגלגלת על לשונו. הוא מנסה למכור לי ספה.


התפרסם באתר "מאקו" בערב ליל הסדר:
http://www.mako.co.il/video-blogs-elian-lazovsky/Article-72a088b12687631006.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1363207701

מי פנוי במצפה? (או: איך מוצאים פה מונית, קיבינימט?)

הפעם הראשונה ששמעתי על ארטור הייתה כשחטפתי שפעת איומה בדיוק כשהאוטו שלי דאז אושפז במוסך, ולא היה לי איך להגיע לקופת חולים. "מה הבעיה", אמר איתי השכן, "תזמיני את ארטור". כפי שניתן היה לנחש, ארטור נוהג במונית. על כן נשמעה לי ההצעה הגיונית לגמרי: יבוא לביתי במוניתו, יסיע אותי לקופת חולים, וגם יחזיר. רק כשהמיני-וואן הכחולה והחבוטה נעצרה בפתח הבית שלי הבנתי, שכמו תמיד במצפה רמון – מונית היא אף פעם לא רק מונית.

הרכב של ארטור התגלה כהכלאה ייחודית בין מונית רגילה למונית שירות. מזמינים אותו בטלפון, כמו בתחנת מוניות רגילה, אבל גם חולקים את הנסיעה עם לפחות עוד נוסע, ולפעמים גם עם שלושה נוסעים וכלב. העלות, 10-12 שקלים, תלויה במידת הקרבה לארטור ובמצב הרוח שלו. מראת הצד, לעומת זאת, תלויה על בלימה.

כשפותחים את הדלתות – רק מבחוץ, כי מבפנים הידיות שבורות – מתגלה גם דקורציה פנימית מלאת אופי: המושבים רופדו בשמיכה פרחונית, ומהתקרה משתלשלת שקית עמוסה בשום, למזל. לפעמים, כשנחה עליו הרוח, ארטור דוחף למערכת קלטת – לא דיסק, חלילה - עם שירים אוקראינים. את השירים הוא מלווה בהמהומים צרודים, שנקטעים בשיעולים של סיגריות "פל-מל".

ארטור לא מדבר עברית. אולי כדאי שנזכיר את הפרט השולי הזה. הוא אומנם 30 שנה בארץ, אבל מעולם לא התעכב על הנושא. כמה מילים בעברית נקלטו פה ושם, והוא מבין מה שצריך, אבל שיחת עומק של ממש אי אפשר לנהל. לפיכך, אנחנו מגמגמים את שיחותינו בג'יבריש מעורבב בעברית, אנגלית, רוסית ושפת הסימנים. זה עובד יופי.

כמובן, יכולתי גם לנסוע עם סטאס, שאף הוא מפעיל מונית כאן. הבעיה היא, שלסטאס ולי מעולם לא היה חיבור מי יודע מה טוב, כי הוא לא טיפוס כל כך סימפטי, וחוץ מזה - ארטור גם שכן שלי, ולא נעים. ובלי קשר, סטאס תמיד מאחר לפחות ברבע שעה, והוא לא מרשה לי לקחת את הכלב. והאוטו שלו הוא לא מיניוואן, אלא משפחתי לבן וצפוף.

לקח לי קצת זמן להבין, שארטור וסטאס הם אחים. ולא סתם, אלא תאומים. זהים. קצת קשה להבחין בכך במבט ראשון, כי לסטאס יש שפם והבעה זועפת, והוא גם רזה מאוד, בעוד שארטור שמנמן ומאיר פנים בדיוק כמו כלב הבוקסר השמח שלו. רק כשמקדישים לכך תשומת לב מיוחדת, פתאום רואים שהם בעצם דומים כמו שתי טיפות בחרובקה.

אפשר היה לצפות, ששני האחים יחלקו ביניהם את הנוסעים ביישוב, אבל מתברר שמצפה רמון קטנה מדי על שניהם, ואף אחד לא מוכן לסגת. "היא עשיר!", טוען ארטור בלהט, "יש בתים וכסף הרבה. אבל הוא לא מסכים מפסיקה לעבוד". אז תפסיק אתה, אמרתי לו. "ומאיפה כסף?", הוא שואל, ואני משתתקת. מאיפה לי לדעת. גם לא בדקתי מה סטאס טוען, אבל אני בטוחה שיש לו נימוקים משלו. מצד שני, מה אכפת לי מה סטאס טוען? אני הרי בצד של ארטור.

כן, החלוקה לצדדים הפכה ברורה, בשלב זה, לכולם: מצפה רמון מתפצלת לשניים - אלה שנוסעים עם סטאס, ואלה שנוסעים עם ארטור. אינך יכולה לנסוע עם שניהם. בחרת באחד, בחרת בו לנצח, וזה כולל גם מקרי חירום. ויש כאלה, אתם יודעים. כלומר, אפשר להקיף את מצפה רמון כולה בהליכה רגלית ברבע שעה גג - וגם זה אם הולכים ממש לאט - אבל יש מקרים שאדם צריך הסעה: כשמרגישים לא טוב, כשסוחבים מצרכים כבדים, כשקר מאוד ויורד גשם. רק שאם בחרת בארטור, ובאותו יום הוא נסע לבאר שבע, תצטרכי להמתין עם הסידורים שלך למחר.

וזה לא שלא ניסיתי. פעם – בוגדנית שכמותי - נתקעתי בלי סיגריות כשארטור היה במוסך וטילפנתי בייאושי לסטאס. הוא לא ענה, אבל התעקשתי וצלצלתי שלוש פעמים. כשענה בסוף, בנהמה קטועה, שאלתי אם הוא יכול לבוא. "את גרה בשכונה למעלה, ליד ארטור, נכון?" שאל בקול משונה, "אני אחזור אלייך". אבל אתה לא תחזור, אמרתי בקול מתחנן. הוא טרק ולא ענה יותר לצלצולים, הבולשביק.

כמובן שאפשר, אם רוצים, להמתין לקו 60. אבל אתם לא רוצים, האמינו לי. קו זה, שמפעילה חברת מטרופולין, צריך להיות מוכר רשמית על ידי השב"כ כאחד העינויים היעילים ביותר כנגד אסירים בטחוניים. בטוחני כי אלו יישברו כפורצלן גרמני וימסרו את כל סודות ארגוני הטרור השונים לאחר שיידרשו לנסוע בו מבאר שבע, העיר הגדולה הקרובה ביותר, למצפה – נסיעה שאורכת כ-50 דקות ברכב, אבל לפחות שעה וחצי בקו 60 במקרה הטוב. זאת, משום שהקו מקפיד לעצור בכל מקום יישוב ובסיס צבאי אפשרי בדרך, מה שגורם לכך שהוא גם גדוש בחיילים, שדוחקים את כתפך באמצעות האם-16 המקוצר שלהם ומפוררים על שיערך ביסלי בעמידה. ואז, כשהוא מסיים את כל מסלול הנסיעה המקסים הזה, הוא מגיע למצפה – בדרך כלל פעם אחת בשעה – ונוסע גם בתוככי היישוב. מה שאומר שאם את רוצה לקפוץ להוציא כסף מהכספומט, את צריכה לחשב את זה שש שעות מראש, כולל שעתיים המתנה בין לבין.

וכך, בזמן שאתם מתמרנים את התקדמותכם במרחב באמצעות היצע – בינוני ומטה, אני יודעת, ובכל זאת היצע – של קווי אוטובוסים, מוניות שירות, מוניות, רכבות ואפילו רכבת קלה חדשה, אנחנו כאן במצפה מתקדמים לאחור באמצעות גמלים, אלפקות, אוטובוס נדיר וארטור. במילים אחרות, אם אין לך רכב כאן – את גמורה. אז מעל הכל, אני משתדלת לזוז כמה שפחות. ממילא אין לאן ללכת.

מהר מאוד הבנתי את הגישה הכללית המומלצת. כלומר, אפשר לספוק כפיים ולזעוק חמס נוכח המצב המחפיר – גם את זה עושים פה מדי פעם – אבל אפשר גם למשוך כתפיים בתנועה אידישאית ולהבין שזה מה יש ועם זה צריך לעבוד. וחוץ מזה, אני די אוהבת את ארטור. לא רק בגלל שהוא סוחב עבורי את השקיות של הסופר עד הבית, אלא בגלל הדרמה הבלתי פוסקת שהוא מביא איתו. המלחמה מול סטאס, המאבק על כל לקוח, המריבות האקראיות עם הלקוחות שמנדנדים לו בטלפון. פעם – כשסטאס ייאש אותו במיוחד, אפילו היו לו מחשבות לפרוש ולפתוח עסק אחר, רק שלא היה לו מושג איזה. בסוף הוא שוב נכנע לכוח האינרציה וחזר להתרוצץ ביישוב במיניוואן הכחולה, אבל כאקט מחאתי כבוש הודיע שמעכשיו הוא ישן שלאפשטונדה בין שתיים לארבע, כי גם לו יש גבולות.

לרגעים, אפשר לחשוב שזה באמת העולם האמיתי: המונית המאובקת הזו, המאבק המדמם בין שני התאומים, הלקוחה המעצבנת עם הקוקו – גומיית בד מכווצ'צ'ת, כאילו שנות השמונים מעולם לא הלכו ושבו ואז עשו את זה עוד מאתיים פעם - שמבקשת טרמפ בחינם "רק עד לכביש". כל הדרמות הקטנות האלה, נראות מתוך הזגוגית העמומה במונית של ארטור ענקיות ומכריעות גורל, כמו קריעת ים סוף המודרנית. פתאום, מצפה עצמה נדמית כיקום כולו, ממלאת אותו עד אפס מקום. כל קטטה בסופרמרקט היא רעידת אדמה. צעקות בבנק זה כבר שבר סורי-אפריקאי חדש בפני עצמו.

יהיו מי שיגידו שזה ניתוק. אולי הם צודקים. יהיו גם מי שיגידו להפך – שזה העולם האמיתי, והבהובי המלחמה עם איראן, והגראדים, והכלכלה הקורסת, והשחיתות, שנראים כל כך רחוקים מכאן, למרות שאת המחיר שלהם מרגישים כאן אולי יותר מכל – הם הפיקציה. לי לא כל כך אכפת מי צודק. מה שכן אכפת לי, זה שיסדרו פה אוטובוס נורמלי, ואז נתחבר לאן שהם רוצים. לכו תדעו. בסוף, אולי יצליחו לחבר אותנו גם למציאות.

6 דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה - חלק 2 (+ עדכונים)

הקדמה ממש קטנה (והשלמה מהפוסט הקודם)

וורדפרס. חייבת להעביר את הבלוג לוורדפרס. מה פתאום בלוגספוט?? זה הכי של חובבנים. והאם כבר רכשתי דומיין על שמי? מה זאת אומרת עוד לא?! הרי אני יודעת שאי אפשר לקרוא את הבלוג באנדרואיד! יש לי מושג כמה זה פוגע לי בתפוצה?? סליחה, לא תפוצה, המילה היא "עוקבים". לטעמי, אגב, מונח קצת קריפי, אבל מי שואל אותי.
כן, אני נבוכה להודות, שהיה לי מושג קטן מדי על העולם המרושת שלתוכו מעדתי. מה הביג דיל לנהל בלוג באינטרנט, המהמתי לעצמי בהינף יד מזלזל. לכל עקרת בית שנייה יש כזה. מי כבר קורא אותם? בקטנה.
הו, הנבערות. הו, היהירות וההדחקה. לו אך יכולתי לרזות מהן. או להתעשר. או סתם להתחטב. אם כי במחשבה נוספת, אולי הגזמתי קצת. הרי אני לא בורה לגמרי. תמיד השתדלתי לעקוב אחרי חידושי הרשת המרכזיים, ולו מטעמים מקצועיים. אתם יודעים, החבילה הבסיסית: בלוגרים מובילים, פורטלים מרכזיים, יוטיוב, פייסבוק. אני לא עד כדי כך מנותקת. זה רק שכאוהדת חרופה של המילה המודפסת, תמיד שמרתי על ריחוק מסוים מהרשת ולא העמקתי חקור. תקראו לזה נאמנות טיפשית. לואו-טקיות. דחיית קץ בלתי מנומקת. כנראה שהכול נכון.
ועכשיו, פתאום ההרגשה העירומה הזו, מפחידה וחופשיה כאחת, שאני לבד כאן, ואין יותר מאחורי מי להסתתר. רוב חיי המקצועיים, 15 שנים ויותר, הייתי כותבת שכירה ב"מעריב". חסיתי תחת כנפיו וצלו. והנה אני עומדת, עירום ועריה, לבדי על המדף. מי שרוצה - ייגש. מי שלא - כנראה לא הבחין בי מלכתחילה. ומה אם יבואו, נניח, עשרים ושבעה איש וזהו? מה אעשה אז? אבשל לכולם חמין משאריות האגו הרמוס שלי?
ובכלל, מתברר שבלוג הוא חתיכת עבודה מטורפת, בטח לאישה קצת עצלה ופזורת דעת, שעדיין מתקשה לפענח את עצמה - לא כל שכן, לפענח מנגנוני ניהול של יומנים אינטרנטיים. ועכשיו, כשאני לבד, אני גם אמורה לשווק את עצמי. אלוהים יודע איך. הרי אפילו אני עדיין לא הבנתי איזה יצור אני.
האם אני נציגת פריפריה מדברית? המממ, לא ממש, אני הרי תל אביבית מדי, ועוד לא עבר מספיק זמן, אני רק גרה כאן שנתיים וקצת. מצד שני, אז מה? האם אני אמורה לשבת בפינה בעונש, רק בגלל שג'קי אדרי (האדיר והנערץ) מדימונה נולד וגדל בפריפריה - ואני לא? בפעם האחרונה שבדקתי, מצאתי אלפים כמוני, שעזבו את המרכז ועברו לגור בצפון, בדרום, בשפלה. ומה, אין להם אפשרות להביע דעה מבלי להתנצל לפני כן, רק כי הם לא ילידי האזור?
כן, ברור לי שאני יצור כלאיים: עוד לא שייכת לכאן, כבר לא שייכת לשם. למדתי עם השנים שאני כנראה אוהבת להיות במקום הזה, חיצונית לשני האזורים. רגל אחת בפנים - עין שנייה בחוץ, משקיפה מהצד ורואה גם כשהיא לא רוצה לראות, רק לעצום ולהתמסר, לחוות ולהתקיים.
ואולי אני בכלל מבקשת ליהנות מכל העולמות, מבלי להתחייב עד הסוף. גם זה כנראה נכון במידה מסוימת. לא להעניק את עצמי לאף צד, עד הסוף. להיות מצפאית, אבל להשאיר רגל נטועה עמוק בהווייתי התל אביבית. להיות תל אביבית, אבל לדעת כבר שלעולם לא אחזור לגור בה, לפחות לא בשנים הקרובות. במילים אחרות, למי אכפת מה ההגדרה שלי? הגדרות זה לסאחים עם פוני.
אז כן, יש לי המון תכניות. מתישהו, אני מקווה שהן גם יתממשו. ועד אז, כולי תקווה שאף אחד לא יגנוב לי את הדומיין בעל השם הכה אטרקטיבי וקליט -  inmydeserthome.com. ואם כן, אל דאגה: אני מכירה כמה מצפאים גברתניים, עם תחושת קיפוח מאוד מגובשת, שישמחו לדבר אתו בצפיפות.

אז איפה היינו?

פעם פעם, לפני פוסט וקצת, כתבתי על 6 דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה
מאז, אומנם, הספירה קצת השתבשה, עבר יותר מדי זמן, ונוספו לי עוד שתי שיערות לבנות על הראש, אבל הכוונה והנושא נשארו זהים.
הרשימה הזו הולכת ומתעדכנת בראשי מביקור לביקור בעיר הגדולה. זה קורה באופן טבעי. כאילו מהרגע שנפתח ערוץ החשיבה הזה, שוצפות לתוכו אבחנות קטנות - טיפשיות יותר ופחות - בזו אחר זו. גם חלק מקוראי הבלוג הציעו אבחנות משלהם, חלקן מצוינות ומדויקות להפליא. יהיה נחמד ומעניין לעדכן אותה ככל שהזמן יחלוף.
ובינתיים, כל שנותר הוא להשלים אותה. ולגמר, כידוע, זו תמיד מצווה.
הנה, אם כן, עוד שלושה דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה:

* שיש דבר כזה, חוויית נהיגה -
האם ידעתם שאפשר ממש ליהנות מנהיגה ברכב? כן, גם בארץ.  אני לא ממציאה, וגם לא מגזימה. הביטוי המופרך לכאורה, "חוויית נהיגה", שמופיע במגזיני רכב, ב"טופ גיר" או בכל דבר שקשור באלי אילדיס - ובכן, מתברר שהוא נשען על מצב אמיתי שבמסגרתו, אפשר אשכרה לעלות על הרכב שלך ולנסוע הרבה מאוד זמן, בלי להיתקל ברמזורים,  בלי לעמוד בפקקים, תוך שלעינייך נפרש נוף מופלא שמשתנה ללא הפסקה, ומעט מאוד רכבים חולקים איתך נתיב. הוסיפו לכך מזג אוויר טוב ומוסיקה מתאימה ברדיו, ונדמה לי שזה בהחלט עונה על ההגדרה של "חוויית נהיגה".

נכון כביש יפה? חבל שהוא לא בארץ

כמובן, צריך לאהוב לנהוג. לפחות באופן בסיסי. אם אתם מאלה שהמחשבה על מכונית, נהיגה או כביש, מקיצה עליהם קץ קטן בכל פעם מחדש, כנראה ששום דבר לא יעזור. מצד שני, קחו בחשבון שאתם כנראה נוהגים במרכז הארץ ולכן רוב הסיכויים שחוויית הנהיגה שלכם די מחורבנת - אז לא פלא שאתם שונאים לנהוג. מלכוד 22 שכזה.
פריפריה זה רחוק ונידח, אבל הנה הצד הנחמד בעסק: ברגע שמשתחררים מאזור גוש דן, קצת אחרי ראשון לציון ואז אשדוד, הדרך שולחת זרועותיה לפנייך, פתוחה ומאווררת, ומשהו בסרעפת מתגמש, ובכתפיים - מתרפה, והנה יש לך שעתיים ורבע לפחות, במהלכן איש אינו יכול להגיע אלייך או לבקש ממך שום דבר, וכל כולך נאלצת להתמסר לפעולה אחת, ואליה בלבד: לנהוג.
לקח לי זמן להבין, שנהיגה ארוכה בכביש טוב ופנוי, היא בעצם סוג של מדיטציה. כל החושים והאיברים נרקמים יחדיו בסנכרון מושלם, קואורדינציית הנהיגה הופכת לריקוד קטן בישיבה, ואט-אט, הנפש מתרוממת, ומשהו בתודעה מתפצל לשניים: הרובד האחד מתמקד בכביש, חד וערני, אבל ברובד נוסף, מקביל, מתחילה ציפה יציבה, מערסלת, שיט אל האין-כלום הנצחי.
כל זה, כמובן, בתנאי שלא נתקעת מאחורי נגמ"ש צה"לי שנוסע 15 קמ"ש. או מאחורי רכב שכור עם נהג שלא מכיר את האזור. או סתם מאחורי שיירת אופניים ו/או אוטובוסי תיירים בלתי נגמרות, ולחילופין - מאחורי טנדר טויוטה בדואי, עם אגזוז פולט עשן ופנס אחד שרוף, שלעולם - לעולם! - לא נוסע יותר מ-80 קמ"ש גג. אבל היי, פה זה מדבר. לא הבטחתי לכם שהכביש יהיה קל.

אף פעם לא ישנתי במכונית שלי, אבל אולי זה עוד יקרה

אני לומדת להתכונן לנסיעות הארוכות האלו: בקבוקי שתייה קטנים, סיגריות, נשנושים, מגבונים לחים, מטען רכב לסלולרי. לרוקן מאפרה. למלא אוויר בגלגלים. לבדוק שמן-מים. עם הזמן, אימצתי גם תחנות דלק קבועות בדרך, שלמדתי לחבב. לא הגדולות והעמוסות יותר, אלא כמו תמיד - הקטנות, היעילות והנעימות. "פז" החדשה והזעירה שאחרי צומת קמה. "סונול" ברמת נגב.  אין מתדלקים כמעט, והמוכרים בחנות הנוחות הם לרוב נערים בדואים סתורי שיער, עם ניצוץ פרוע ומצחיק בעיניים.
"עזבי אותך מהכול", אומרת ליקוש, "הכיף האמיתי זה להקשיב לדיווחי התנועה בבוקר. מתה על זה". אני מחייכת, כי ברור לי למה היא מתכוונת. זו לא שמחה לאידם של אלו שתקועים באחד העומסים המוכרים, אלא פשוט הידיעה, שזה כבר לא חלק מחייך, הפקק המייסר הזה, המחניק, חסר התוחלת, בכל בוקר מחדש; שכמו בקליפ של אר.אי.אם ל"כולם כואבים" (everybody hurts), הצלחת סוף סוף לפתוח את הדלת של המכונית, ולעזוב אותה שם על הכביש המהיר. מי שיחפש, יוכל למצוא אותך צועדת החוצה, גבך אל האספלט, פנייך אל המרחבים, וליבך קל ונקי.

                                             


* שיש דבר כזה, ליהנות משקט -

מרחבים מגיעים עם שקט. תל אביב מגיעה עם רעש. שתי עסקות חבילה שכאלו. תגידו: גם אני גר במקום שקט, ברחוב שקט, בשכונה שקטה. אבל השקט המדברי - בשונה משקט של מושב או קיבוץ, נניח - נבדל מכל שקט אחר שיצא לי להכיר. זה לא סתם שקט. זו דממת אלוהים סמיכה ובולענית. זהו שקט שבו את יכולה לשמוע את תאי גופך מתים ונולדים מחדש, את נשימותייך בעת התהוותן, את שערותייך גדלות, מאפירות ונושרות.
השקט הזה יכול להיות מפחיד מאוד. לפחות בהתחלה. הרעש הלבן של העיר יכול להוציא מהדעת לפעמים - במיוחד כשמשפצים לך דירה מעל הראש - אבל כשמתרגלים אליו, הוא מרגיע להפליא. זמזומי האוטובוסים וצפצופי המכוניות, דיבורי הרחוב ונביחות הכלבים, קריאתו החוזרת ונשנית של האלטע-זעכן, חריקות התריסים הנפערים של השכנים, צחוקיהם הרמים של שיכורים באמצע הלילה - כולם הופכים לפסקול מרגיע, מוכר, מלטף. כמו קולה של מכונת הכביסה, שבלעדיו קשה לעתים לשקוע לשנת צהריים טובה באמת.

מסיבות רחוב בפלורנטין. נורא מגניבות כשאתם לא גרים שם

ודאי שאלתם את עצמכם: מה קשור שבלול עכשיו? ובכן, נסו אתם למצוא תמונה שקשורה לנושא הנדון. איי דר יו

לא פלא, אם כן, שמי שבאמת מתקשים להתמודד עם השקט המדברי הם חבריי התל אביביים. הם נטרפים ממנו, לא פחות. אני מכנה את התופעה הזה אפקט ה"טוב, אה". קצת אחרי שבת בצהריים, באיזור שלוש וחצי-ארבע, הרגל השמאלית שלהם מתחילה לקפצץ בעצבנות. ובאיזור ארבע וחצי, הם אומרים: "טוב, אה, נראה לי שאני אתחיל לזוז בחזרה, אני לא רוצה לנסוע בחושך". אני מהנהנת בהבנה ויודעת היטב שאין לזה שום קשר לחושך. הם פשוט בדודה מטורפת לקצת רעש באוזניים, לקצב של עיר.
גם אני השתגעתי בהתחלה, איך לא? אפשר להשתגע מכל השקט הזה בבת אחת. שמתי מוסיקה, כל הזמן. גם טלוויזיה הדלקתי, ואפילו התחברתי ל"הוט", אחרי ארבע שנים ללא טלוויזיה. דיברתי לעצמי. טילפנתי. שוחחתי בסקייפ. בצ'אט. עם עצמי. הלכתי לישון, כדי לא לשמוע אותו. הזמנתי חברים. הלכתי אליהם. הצקתי לכלב. וגם לחתולה. וכשממש ממש השתגעתי, פשוט נסעתי לתל אביב, כדי לשמוע קצת רעש.
במחשבה נוספת, נראה לי שאני עדיין עושה את כל אלו. הדבר היחיד שהשתנה, זה שהזמן חלף ולאט לאט השקט הזה כבר לא כל כך מפחיד אותי. התרגלתי אליו. נזכרתי בדירה שלי בפלורנטין, שהייתה ממוקמת מעל רחוב נחלת בנימין. כתבתי פעם שהיא הייתה כל כך רועשת, שכשדיברתי בטלפון עם אנשים, הם היו שואלים אותי אם נתקעתי עם הרכב באילון.
18 שעות ביממה צפרו לי במוח. בשש בבוקר משאיות החלו להביא סחורה לשוק לוינסקי, ונשארו שם לפחות עד שבע בערב. מעשר בערב ועד שלוש בבוקר התחילו להגיע הבליינים לברים, ואז הם נהגו לצרוח, ללכת מכות, לצחוק בקול רם ולהשתין בסמטה מתחת לבניין שלי. כשעזבתי את תל אביב,לא רציתי לשמוע צופר אחד של מכונית - כולל שלי - עד סוף ימי חיי. רק רציתי שקט.
לקח לי זמן להתרגל לשקט העוצמתי של המדבר, כי זה מה שהוא, שקט עוצמתי, תובעני, שקשה להתעלם ממנו. אבל כשמתרגלים - מתמכרים אליו. אפשר ממש להרגיש איך הוא חודר לתוך האוזן, השקט הזה, מחלחל אל עור התוף ומעסה אותו מבפנים, מנחם אותו על הדציבלים האגרסיביים שחבטו בו ללא רחמים לאורך כל היום.
אבל מה שהופך אותו לכל כך חזק, זו העובדה שהוא לא נשאר שם, באזור עור התוף, אלא גם מחלחל פנימה, לתוך נשמתך. כתוצאה מכך, הווליום הכללי שבו את מתנהלת בחייך צונח בחצי. זה לא אומר שאת אדם פחות חרוץ או פעלתן, אלא שמשהו במקצב הפנימי מוריד הילוך. מוטת הכתפיים מתעגלת, הבעת הפנים מתרככת. ככה זה. כשלא צועקים לך באוזן, את יכולה להירגע ולהקשיב.
אבל השקט המדברי - ואת זה גיליתי רק אחרי שנה - יכול להיות גם חסר רחמים. כי אחרי שהרעש הלבן הודמם, והסחות הדעת סולקו מהדרך, את מגלה, לרוב זוועתך, שאין יותר לאן לברוח ואת חייבת להתמקד. תובנות ורגשות שפעם יכולתי להדחיק לתוך הסחות הדעת של העיר, צפים ועולים כמו שמן על מים. תכונות אופי לא מוצלחות. הרגלי חיים לא נכונים. טעויות וגם הצלחות. געגועים לחברים שהקשר עימם ניתק, שמחה על ימים טובים, סקרנות כלפי התחלות חדשות. הכל מרגיש חזק יותר, כשהשקט עומד מסביב, איתן ושקוף כמו קרחון בלתי חדיר.
בתל אביב מעולם לא הצלחתי להשיג את השקט הזה - לא מבפנים, ולא מבחוץ. איך אפשר, כשבחוץ מחכה עולם גדוש ברעש, פיתויים וקסם? ועכשיו, אין הנחות יותר. אני רואה ומרגישה הכל, או לפחות המון. ואגב, זה לא תמיד קל. לפעמים אפילו מתיש. אחרי הכול, למי יש כוח לכל השקט וההתבוננות העצמית הזאת?
אבל זה הכול עניין של ווליום, תבינו. אני תופסת היום את מה שלא תפסתי אז: שאני צריכה המון המון שקט, כדי לשמוע את עצמי. מתברר שהנשמה שלי קצת ביישנית. היא לוחשת. ובעיר יש יותר מדי רעש, אז אני לא שומעת כלום. גם ככה יש לי אוזן אחת דפוקה, שלא כל כך עובדת. לפיכך, עד שאני לא אשכנע את נשמתי להגביר את קולה, או את תל אביב להנמיך את הווליום - אני לא זזה מכאן לשום מקום.

* שתל אביב חיה בסרט, אבל לא במובן שהיא חושבת -

אני לא מכירה אף עיר בעולם שמותקפת בתוך מדינתה כמו תל אביב. אני לא מכירה אף עיר בעולם, שצברה כלפיה כל כך הרבה טינה וזעם - כרעיון וכמתחם גיאוגרפי. כמובן, לא גרתי בארצות הברית מעולם (או בכל מדינה אחרת לצורך העניין), ואין לי מושג איך תושבי אלבמה, נניח, מתייחסים לניו יורק המעטירה - אבל יש לי תחושה שזה לא לגמרי דומה. גם עכשיו, כשאני כותבת את המילים האלו, זה נשמע לי הזוי ומשונה מאין כמותו. כלומר, זה לא בן אדם, שאפשר לתעב באופן אישי, סתם כי הפרצוף שלו לא בא לכם טוב בעין. כולה עיר. ועוד עם מלא קקי של כלבים. ובכל זאת, אין סוף לדיונים, למגזינים, לאתרים, לפאנלים. חלקם סוגד ומשמר את האתוס, חלקם האחר משמיץ, מאשים ולועג.
נשאר, אם כן, רק לנסות להבין מה יש בתל אביב, שכל כך מקומם עליה אחרים. הטיעון הבסיסי מוכר ושחוק: תל אביב משמעה אסקפיזם, בועה, יוקר מחיה, עצלות וניתוק, הדוניזם ופינוק. כל מה שמרגיז את הישראלינה הממוצעת שאינה תל אביב. התשובה התל אביבית, מצדה, שחוקה לא פחות: האסקפיזם הוא אסטרטגיית הגנה מפני מציאות ישראלית שהיא כל כך בלתי נסבלת ובלתי נתפסת, עד שאין לך מושג מאיפה להתחיל לפרק אותה, ולפיכך עדיף פשוט להימנע ממנה לטובת חגיגה עד דלא ידע - בילויים, סקס, סמים ותת-תרבויות חתרניות לרוב.
שני הצדדים, לתפיסתי, חוטאים לאמת. ראשית, תל אביביים, בניגוד למה שנהוג לחשוב, עובדים מאוד מאוד קשה. לפחות התל אביביים שאני מכירה. אחרי הכול, כדי לתחזק את יוקר המחיה המפלצתי שלהם, עליהם להרוויח מספיק כסף, וכיוון שרבים מהם לא בורכו בהורים עשירים, ועדיין חשוב להם לגור בתל אביב - מסיבות מקצועיות, חברתיות, אישיות וכו' - הם עובדים כמו משוגעים כדי להמשיך להיות מסוגלים לגור בה. ליחידים ספורים מתוך מאות ממכריי התל אביביים יש דירה בבעלותם בתל אביב. רובם ירשו אותה מסבא או סבתא, שניים רכשו אותה בכוחות עצמם. השאר שוכרים ובוכים.
ומאידך, יש גם כמה אמיתות קשות שתל אביב תצטרך ללמוד לקבל על עצמה. בראשן עומדת ההבנה - האובייקטיבית - שהיא סוג של עיטוש לעומת בירות גדולות אחרות בעולם.  אומרים שאין לנו במה להתבייש. וזה נכון, באמת אין. אבל ליטול קורה מבין עינינו - בהחלט כן. תל אביב עיר מהממת. סיכמנו כבר שאני מתה עליה. אבל בואו נצא מהסרט. היא לא ברלין, פריז, ניו יורק או טוקיו ואף לא אמסטרדם. היא תל אביב, לטוב ולרע. עיר בירה בלבנט, עם כמה טוויסטים מגניבים, וגם כמה פחות. וכל זה לא חדש, כמובן, אלא טענה מוכרת.
הבעיה עם תל אביב, זה שבתפיסה העצמית שלה - היא לגמרי ניו יורק. וגם זה בסדר, לכוון גבוה ולשאוף לגדולות. אבל בגלל שהיא משוכנעת בעליונותה בכל התחומים על פני שאר חלקי ישראל, היא מפגינה סקרנות מעטה מדי כלפי התרבות, סגנון החיים ותפיסת העולם של כל מה ומי שנמצא מחוץ לה. וכשאני אומרת מחוץ לה, אינני מתכוונת לרמת גן, גבעתיים והרצליה, ברשותכם.
מה שמצחיק בתל אביב, זה שהיא עיר וואנאבי, שמזיעה ממאמץ. היא נוהה עם הפנים החוצה, במקום פנימה. בעודה עומדת בגבה אל מדינת ישראל, היא כאילו מתחננת שאיזו מדינה אירופית תבחין בה ותאמץ אותה אל חיקה כעיר לוויין, כי היא נורא חיננית ומגיע לה. יש בכך, תסלחו לי, משהו קצת פאתטי, שהופך אותה לטריטוריה מתגוננת, מתנשאת ומתנכרת. כי כידוע, מי ממלא את תל אביב? מעט מאוד תל אביביים שנולדו בה, אלא מהגרים, שהגיעו אליה מהפריפריות, מערי לוויין, מקיבוצים וממושבים. ומה הם עושים בסופי השבוע ובחגים? עולים על האוטובוסים, על מוניות השירות, על רכבים שכורים במבצע, ונוסעים למשפחות שלהם.
ומה הם עושים שם, בבית הולדתם? סובלים יומיים-שלושה, וסופרים את הדקות עד שהם יוכלו לברוח בחזרה לתל אביב, שם יוכלו שוב למכור לעצמם שהם כבר לא החנון המחוצ'קן שלא הצליח להשכיב אף אחת בקיבוץ, או לחילופין - הנערה הפריפריאלית השמנמנה עם הגשר על השיניים, שכולם חשבו שהיא מטומטמת. לא, עכשיו הם חדשים, ונוצצים ומבטיחים: עורך דין מצליח עם לופט בפלורנטין, וטוסטוס מדוגם, ושלוש בחורות לזיין במקביל, או מנהלת הפקה ב"ביפ", שגרה עם שותפה בזמנהוף-שלמה המלך ויוצאת עם הברמן מה"סלון".
אלוהים יודע כמה טיפוסים כאלו פגשתי במהלך חיי בתל אביב. תמיד תהיתי איפה הם התחילו, איזה ילדים הם היו, מה הביא אותם לכאן. האם הם בעצם רחוקים מליון שנות אור מכור מחצבתם, האם גם הם ממציאים את עצמם מחדש. האם יום אחד הם יתעוררו, וירגישו שמשהו בתוכם מת, בלי לדעת למה.
מה אני מנסה להגיד? שתל אביב מנתקת אנשים מעצמם. רוב תושביה מגיעים אליה כדי להמציא את עצמם מחדש, ולומדים מהר מאוד לבוז לכל מה שהוא אינו "תל אביב" (ואם אפשר בכלל להגדיר כזה). הם כמעט לא יוצאים מתל אביב, כי לרובם אין רכב. הם לא באמת מכירים ערים או יישובים אחרים, והטבע מפיל עליהם אימה, אלא אם כן הוא מגיע בתוך מלון חמישה כוכבים או בסיני. ובעיקר, כל מה שאינו תל אביבי, לתפיסתם, מזכיר להם את הבית - והבית, כידוע, הוא זיכרונות ילדות שאנחנו לא בהכרח אוהבים.

מכבסה תל אביבית יצירתית במיוחד

טבע מדברי יצירתי במיוחד (שדה בוקר)

אין לי פתרונות קסם להציע. אני גם לא חושבת ששתי תרבויות הקצה האלו - תל אביב ופריפריה (בהגדרתה הרחבה) - צריכות או מסוגלות להתמזג זו בזו. זה בסדר גמור שהן קיימות, ושונות כל כך זו מזו. אבל מה שכן הייתי רוצה, ואולי זה קצת היפי מצידי, זה שהן לפחות יהיו קצת פחות עוינות ומאוימות, וקצת יותר סקרניות ומכבדות, אחת כלפי השנייה. במילים אחרות, שתל אביב תוציא את הראש מהתחת ותבין שיש מקומות לא פחות - ולמעשה, הרבה יותר - מגניבים לגור בהם ממנה, ושבפריפריה יבינו שהעיר היא לא מקום של פלצנים עצלנים עם פוזה, אלא כוכב הישרדותי קשה, עם חוקים מורכבים, שצריך ללמוד איך להתנהל בו.
גם מבחינה חברתית, שני הצדדים יכולים לתרום זה לזה יותר. "עניי עירך קודמים", גורס התנ"ך, השאלה היא מי בדיוק הם עניי עירך. תל אביב היא בהחלט עיר שיודעת להירתם למטרות חברתיות. הנה, ראו את העובדים הזרים, או את "מרק לוינסקי", הפרויקט המופלא שמאכיל פליטים מורעבים שקופאים מקור בגינת לוינסקי במהלך החורף ובכלל. לו היו תושבי תל אביב מגייסים ולו מקצת מהאנרגיות האלו גם לטובת התחברות והתגייסות לטובת אחיהם הפריפריאליים - ולהפך - אולי הייתה כאן מדינה קצת יותר נחמדה.

אפילוג

"אינדיקאט" הוא מרכז חדש לסדנאות תסריטאות בתל אביב, שיזמה והקימה עדי זינגר-חוגרי, אישה שקומתה הזעירה וקולה הדק מסתירים מאחוריהם נחישות, מקצוענות וחזון מגובש ונטול שמץ ציניות. הסדנאות מיועדות עבור יוצרים, במאים, תסריטאים ומפיקים, שמעוניינים לשייף את כלי הכתיבה שלהם או ללמוד כלים חדשים, וכן מיועד ליצירת שיתופי פעולה בין יוצרים, שמעוניינים לאחד כוחות ו/או להציג את הפרויקטים שלהם בפני מפיקים בתעשייה.
בשלב ראשון, מציעים ב"אינדיקאט" ארבע סדנאות שונות: פיתוח תסריט לסדרת טלוויזיה, פיצ'ינג, עריכת תסריט, ותסריטאות למתחילים - כולם מובלות על ידי תסריטאים ויוצרים בכירים ומנוסים בתעשייה. את הסדנה האחרונה, תסריטאות למתחילים, או בשמה החינני יותר לטעמי, "התחל כאן" - תנחה אמתכם הנאמנה, שזו אני.
במילים אחרות, אם יש לכם מליון רעיונות לסרט/סדרה ואתם לא מצליחים להתחיל להניח אותם על הדף (או על צג המחשב); אם אתם כבר כותבים ורוצים לסגל לעצמכם מיומנות כתיבה נוספת; אם יש לכם תואר ראשון בתקשורת/תיאטרון/אומנויות ואתם מסתובבים ב"שכונה התסריטאית" אבל רוצים גם לשכור בה דירה בכבוד - קרי, להתמקצע בתחום כראוי - אתם לגמרי מוזמנים להצטרף, או ליידע את מי שנראים לכם מתאימים. המקומות כבר כמעט מלאים, ובקרוב נצא לדרך. האמת? מרגש.

הלו, חברות, גם אתן מוזמנות