יום שישי, 18 במאי 2012

למה החלטתי לא להיות אם חד הורית



לפני שבוע נאלצתי לקחת גלולת פוסטינור. אותה חוויית עינוגים המוכרת גם כגלולת "היום שאחרי", ובשמה הפחות רשמי: גלולת "השאירי את שפיות דעתך בכניסה וקבלי אותה בחזרה, מסמורטטת ובלויה, כשבועיים אחרי". אם לומר את האמת, זו אפילו לא הייתה גרסת המקור של הגלולה הארורה, אלא גרסה מתחרה ולואו-טקית מייצור מקומי, או כמו שהרוקח הבדואי של מצפה רמון הגדיר אותה: "אותה קללה – רק ב-25 שקל פחות".

למרות שכל זה נשמע נונשלנטי כמו כוס קפה בעמידה ברכבת, היה לי ברור שאין כאן שום דבר טבעי או ברור. ביולי הקרוב אהיה בת 37. לפי דרישות אימא-טבע אני אמורה ללדת, לא לבלוע פצצות הורמונליות קטלניות שימנעו ממני להתעבר. למעשה, לפי לוח הזמנים של המשפחה הישראלית הממוצעת – אם יש עדיין כזו בכלל – אני אמורה להיות כבר אחרי לידות, בואך משבר גיל ה-40.

השתדלו, בטובכם, להימנע מהרצאות חינוכיות על מחלות מין ואמצעי מניעה. ממילא כיסחתי את עצמי יותר טוב מכולם. להגנתי אומר, כי אינני נוהגת כך דרך קבע, או בכלל, ולרוב אני אישה אחראית. אבל גלולות כאלו הומצאו, כידוע, בשביל הרגעים שבהם אינך אישה אחראית, ולמעשה גם לא ממש אישה, כי אם בעיקר טינאייג'רית גחמנית ונטולת שיקול דעת מינימלי. אינני גאה בכך, אך כשקרה מה שקרה והמצב התבהר – היה לי ברור שחייבים להינקט צעדי מניעה מהירים וחדים. עם כל רצוני להיות אימא, לא כך אני רוצה שזה יקרה.

כן, אני רוצה להיות אימא. מאוד. זה כמעט העליב אותי בהתחלה, לגלות שהרצון לאימהות פורץ מתוכי באופן כל כך יצרי ופתאומי, כמו, להבדיל, רעב או חרמנות. אבל עם הזמן למדתי לחבב אותו, את הרצון הזה, ולקבל אותו כחלק טבעי ממני. זהו חלל גדול שאני מרגישה בתוכי כבר כמעט שלוש שנים, מגיל 34, והוא ממתין לתורו להתמלא. ובכל זאת אני בוחרת שלא לעשות זאת. עדיין.

בשנה שעברה, באיזור יומולדת 36, לקחתי את עצמי לשיחה. על סדר היום: "הריון וילדים  – תמונת מצב". נתוני הפתיחה: אני הולכת ומקשישה בקצב מואץ, וכרגע אין לי בן זוג. אם אני מעוניינת בילד, עומדות בפניי שלוש אפשרויות עיקריות: להיכנס להריון לבד, דרך בנק הזרע; להיכנס להריון בתהליך משותף עם מישהו – למשל, דרך ארגון "משפחה חדשה"; או פשוט להמתין.

חשוב לי להבהיר: אני מכבדת מאוד את בחירתן של אימהות יחידניות להיות כאלו. אני מוקפת באימהות חד הוריות, חלקן חברות נפש, שילדיהן גדלים ומתרוצצים בביתי מדי יום. כל אחת וסיפורה האישי, כל אחת וחייה היא. דווקא הקירבה הגדולה אליהן, היא ששיכנעה אותי שזו אינה בחירה פשוטה כלל ועיקר, ושאינני בנויה לכך.

יש המון סיבות, חלקן טכניות ופרקטיות, חלקן עקרוניות ורגשיות. אני לא בטוחה שאצליח לפרנס ילד בכוחות עצמי, שלא לדבר על לממן את תהליך ההפרייה המתמשך בעצמי; שני הוריי עובדים במשרה מלאה והיכולת שלהם לסייע מוגבלת; וגם הרצון האישי שלי שלילד/ה יהיה אבא.

אני יכולה גם ליצור ילד ביחד עם זוג גייז מקסים (אופציה שעוד לא פסלתי לגמרי, אם להודות). אבל במקרה הזה, משמעות הבחירה תהיה לחלוק את ההורות שלי עם עוד מישהו, וזה אומר גם להתחשב בדעתו ובשיקוליו, בתפיסת עולמו וברצונותיו. ומי צריך את כל זה, כשאני יכולה לקבל שליטה מלאה, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד מלבד עצמי?

כל חיי, בצמתים משמעותיים יותר ופחות, פעלתי לבדי. נסעתי להודו בגיל 30 לבד. עזבתי את תל אביב ועברתי למצפה רמון לבד. פחדתי אבל עשיתי, מבלי לחכות לאף אחד שיחזיק לי את היד. אלא שבנקודה הזו, שבה אני מבקשת ליצור חיים על פני האדמה, דווקא כאן אני מרגישה שאינני יכולה ורוצה לעשות את זה לבד. אני כן רוצה לחלוק באחריות הזו. אני כן רוצה לתת דין וחשבון, להתייעץ, לשאול שאלות, לנסות למזער טעויות שממילא יתרחשו. ואני מוכנה לשלם את המחיר של הצורך להתחשב בדעתו של אחר, וגם לכעוס, ולריב, ולהיאלץ למצוא את העמק השווה.

אני מסרבת להיכנע לתעשיית ההפחדה שמופעלת בישראל כנגד נשים מעל גיל 35, שמנסה לשכנע אותן לעשות ילד בכל מחיר, גם בלי בן זוג, כי "אחרת לא יהיה ותפספסי". לא רוצה לעשות ילד לבד. מה תעשו לי? כן, אני ערה לשעון הביולוגי, לסיכונים ולסטטיסטיקות. ואף על פי כן, הרפואה משתכללת כל הזמן והאפשרויות לא מפסיקות להתרחב. ובכלל, מה האופציה? להפוך לאם חד הורית כשאין לך את התשתית הכלכלית או הנפשית לעשות את זה? לבחור מתוך פחד? זה מה שאתם דוחקים בי לעשות? מצטערת. אני בוחרת להמתין. יתרה מכך: אם אכן יגיע יום הדין שאתם מאיימים עליי בו, אינני נרתעת מהאפשרות לאמץ ילד. כידוע, יש מספיק ילדים שזקוקים לבית אוהב בעולם הזה.

זה נשמע חצוף, אני יודעת. כל כך הרבה נשים משתוקקות לילד ואני, שעדיין יחסית צעירה ובריאה, טפו טפו, שוקלת לוותר על הזכות ליצור ילד ביולוגי? התשובה היא שלא. אני כלל לא ממהרת לוותר עליה. אבל הנסיבות שבהן הילד הזה ייווצר, חשובות ומשמעותיות עבורי הרבה יותר מהגנים הרצסיביים שלו. וכן, האגו שלי יכול לחיות בשלום גם עם העובדה שהם לא בהכרח יהיו שלי.

חשוב לי ליצור ילד מתוך בחירה מודעת, ולא מתוך הדחקה מפוחדת. הרי כולנו יודעים, שיכולתי גם לא לקחת את גלולת הפוסטינור, ופשוט להתפלל שייצא לי ילד בפוקס. כאילו שאין עשרות, אם לא מאות, מקרים כאלו. אני שומעת אותם בשנים האחרונות כל הזמן, לרוב מצד האב, לעתים מצד האם. נכנסנו למיטה, היינו חסרי אחריות כי לשנינו היה נוח להתעלם מהסוגיה באותו רגע – והופס, נקלט הריון. בחיי שלא תכננו. זה פשוט קרה.

ראיתי מקרוב לא מעט הורים, שנאלצו לחלוק בגידול ילד אחרי "גניבת זרע" – כנראה המונח הכי חד צדדי ומרגיז שהומצא. הם יצאו מהמפגש הזה מותשים, חבולים ופגועים עד עמקי נשמתם, כשאמונם בצד השני מרוצץ לעפר, לאחר שנגררו לסיבובים מכוערים אצל עורכי דין, וגיבשו הסכם ראיה נוקשה ותקשורת לאקונית וקרה. אנחנו משלמים את המחיר על השינויים העצומים שחווה התא הזוגי והמשפחתי בעולם ובישראל בשנים האחרונות. הכל זז, כל הזמן, והשינויים האלו יוצרים כאוס, בלבול ותחושת אובדן דרך עמוקה.

איזורי הדמדומים שנוצרו כאן מתעתעים כל כך. מצד אחד מאוד אוהבים להתחתן וללדת בישראל – אחת הארצות המערביות הכי שמרניות בענייני הקמת משפחה ועידוד ילודה. אבל מצד שני – כל הגבולות הישנים שהגדירו משפחה וזוגיות מתרופפים. התרת אימוץ בחו"ל גם ליחידים והתרת הפרייה חוץ גופית לנשים יחידניות הן שתי דוגמאות להתפתחויות חקיקתיות ששינו את כל חוקי המשחק. זה משמח ומוצדק, אבל יוצר ריבוי אפשרויות שרק מגביר את הבלבול. זה כאוס שם בחוץ, ואין לאף אחד מושג לאן נכון ללכת.

קצת מצחיק, אפילו מביך, לגלות שאני בעצם רומנטיקנית מסורה שבוחרת להישאר אופטימית ולהאמין שיש שם בן זוג שמחכה לי, ושאולי אפילו, שומו שמיים, אצליח להרות לו. כנראה שדווקא בגלל שכולם סביבי ויתרו מזמן ומתייחסים אליי כאל מקרה די אבוד – שלא לומר כאל סוס מת שיש לירות בראשו ולקבור אותו בחצר – אני חשה שחרור גדול שמאפשר לי לדבוק באמונתי באופן שלם. למרות שאני בת 37 ולמרות שאני מעשנת ולמרות שפוריות שחלותיי צונחת באלפי אחוזים בשניות אלו ממש. ריבוי האפשרויות שעומד בפניי היום מאפשר לי לחדד את הרצון הזה ולעמוד מאחוריו בלי פחד, בגאווה. בעולם שכמעט לא נשארו בו אידיאלים להאמין בהם, אני בוחרת להאמין בעצמי, וביכולת שלי לאהוב ולהיאהב. מעולם לא חשבתי שזה יהיה פשוט, אבל אני יודעת שזה לגמרי אפשרי.

יש לבחירה הזו מחיר לא קטן: השהיית הרצון העז שלי להיות אימא, והגדלת הסיכון שאפחית את סיכויי להרות. אני לא עיוורת לכך לרגע. זו הבחירה שלי, אני אשא בתוצאותיה, והייתי שמחה אם הייתם מכבדים אותה ומפסיקים לדחוק בי. מעדיפים להיות ציניים ולחשוב שהאהבה מתה, שגברים הם זבל, ונשים הן ציידות ממון ערלות לב? שיהיה לכם בכיף. מבחינתי, לחיים ללא אהבה אין טעם, צבע או תכלית. כנראה שבסופו של דבר, אני בכל זאת קצת טינאייג'רית. תזכירו לי מתי זה הפך לפשע?


פורסם גם באתר מאקו: 
 http://www.mako.co.il/video-blogs-elian-lazovsky/Article-7d43cb8fd7a5731006.htm&sCh=7d61bdd9ccbc4310&pId=1471243973&Partner=mw

15 תגובות:

  1. תודה, ניסחת בבהירות ובחדות דברים רבים ש(גם) אני מרגישה. ובעיקר בעיקר הרצון והמחויבות לעצמנו ולילד שיהיה - אם - יהיה.
    שלא לבחור מתוך פחד. אלא מתוך אהבה.
    נשמע חצוף? ממש ממש לא. איזו מן תפיסה זו שבה מי שמוותר על משהו שאחרים מאד רוצים ולא יכולים, הוא חצוף?האם הויתור של מישהי על אמהות לוקח משהו ממישהי אחרת? זה קצת כמו להכריח ילד לאכול כי בהודו יש ילדים רעבים.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה תמי. כמאמר רבי נ נח נחמ נחמן: והעיקר לא לפחד כלל. או לפחות ממש להשתדל. :)

      מחק
  2. בתור מישהי שבחרה בדרך השנייה, אני מאוד מאוד מכבדת ומעריכה את הבחירה שלך. עכשיו רק נותר להחזיק אצבעות חזק שתמצאי מישהו מהמם, תתאהבי לגמרי, וביחד ומתוך אהבה גדולה תתרבו לכם. כי גם לא מגיע לא לישון במשך שנה!

    השבמחק
  3. הגעתי לבלוג שלך דרך הפוסט הזה בעקבות קישור אליו דרך הפייסבוק של אחד מחבריי. את אישה מדהימה ומיוחדת, בעלת כישרון כתיבה קולח וממכר. אני במסע אל תוך הפוסטים שלך משעות הצהריים ובכל פעם שאחד נגמר, אני אומרת לעצמי בבקשה, בבקשה שיהיה עוד אחד וזה לא האחרון. כבת הנגב במקור וכמישהי שהיום חיה בת"א כבר מעל ל18 שנה, מצאתי את עצמי מזדהה עם כל כך הרבה מהכתוב - מזג האוויר שלא יהיה שני לו, השקט והשלווה, הפשטות...ניסיתי לחשוב מתוך תחושה רגעית של "גם אני רוצה", עד כמה הייתי מסוגלת לעשות את הצעד שאת עשית, מסתבר שאני עדיין מכורה לכל השיט - בתי הקפה, מסעות השופינג הריקניים, בניית ציפורניים, נעלי עקב, ספריבס בבראסרי ועוד הרבה אחרים. מעבר לכל השאר המקצוע שלי קשור ליצירה - ריקוד ותנועה, אני תוהה כיצד הייתי יכולה לממש אותו שם. מאידך אני חוטאת מידי פעם בכתיבה- חלום שעדיין לא התגשם ומשום מה נראה שהמדבר הוא המקום הנכון והמופלא ביותר, להגשים אותו. לגבי הפוסט הנוכחי, מבינה ומזדהה עימך לחלוטין - תעשי ילדים כי את רוצה, בדרך שרק את בוחרת, לא בגלל שרבים אחרים משכנעים אותך מה את עומדת להפסיד במידה וזה לא יתגשם בכל מחיר, שלא לדבר על אלו המוכנים לשרוף אותך עוד שנייה על המוקד כשאת אומרת שאת לא רוצה כי מסיבות השמורות לך, אין לך את הצורך בילדים. המשיכי לכתוב ולחשוף אותנו לחיים שלך שם בארץ הצייה ויצורי הפרא.

    דנה.

    השבמחק
    תשובות
    1. וואו, דנה, הרגת אותי.
      בבקשה תגידי שאת הולכת לעשות משהו עם הכתיבה שלך. אפילו בלוג. חבל שתבזבזי את כשרונך הניכר, שכדאי מאוד לשייף אותו.
      מאוד מזדהה עם ההתמכרויות הקטנות שהופכות את תל אביב למה שהיא, וזה מעורר בי געגוע עז גם עכשיו, בזמן שאני קוראת את מילותייך (ואף שמעולם לא בניתי ציפורניים. איך אפשר להקליד ככה???)
      תודה רבה. מאוד. המון.
      ואגב, יש המון מה לעשות עם ריקוד ותנועה בנגב. ובמצפה, כידוע, ישנו האנגר אדמה. אבל זה כבר עניין אחר...

      מחק
  4. כל כך צודקת, לא רק בקשר לילדים אלא בכלל. עדיף להמתין מאשר לפעול מתוך פחד. פוסט מצוין שכתוב מצוין

    השבמחק
  5. היי..הגעתי לפוסט שלך דרך הפייסבוק דרך אחד מחבריי...
    והרגשתי צורך להגיב לך.מהמילים שאת כותבת התרשמתי שאת אדם מדהים,שיש לך הרבה לתת לילדים ולבןזוג,
    אני ממש לא חושבת שזו חוצפה שאת מחכה לרגע הנכון לך מבחינה נפשית להביא ילדים,לחוץ ככל שיהיה, ברגע שתעשי את מה שאת מרגישה בליבך הכל יראה אחרת כי להיות שלם עם עצמך זה הדבר הכי חשוב.

    השבמחק
  6. היי..הגעתי לפוסט שלך דרך הפייסבוק דרך אחד מחבריי...
    והרגשתי צורך להגיב לך.מהמילים שאת כותבת התרשמתי שאת אדם מדהים,שיש לך הרבה לתת לילדים ולבןזוג,
    אני ממש לא חושבת שזו חוצפה שאת מחכה לרגע הנכון לך מבחינה נפשית להביא ילדים,לחוץ ככל שיהיה, ברגע שתעשי את מה שאת מרגישה בליבך הכל יראה אחרת כי להיות שלם עם עצמך זה הדבר הכי חשוב.(ההודעה למעלה היא שלי(אנונימי )פשוט לא היה לי חשבון לפני כןופתחתי כרגע כדי להגיב לך מבלי להיות אנונימית) הכתיבה שלך מאוד מרשימה ויפה:)

    השבמחק
  7. גם אני במצבך כרגע. אמנם צעירה בשנתיים בערך אבל כבר בגיל הקריטי של הביציות האחרונות אולי. אוהבת את הבלוג שלך, חבל שאת לא כותבת לעתים קרובות יותר, מקווה שהזמן הפנוי שלך מוקדש לכתיבת ספר ;-).
    הגוף שלי לא קורא לי להתעבר כבר, אני לא בטוחה שזה יקרה. לא רוצה להיות חד הורית ולא בטוחה כבר שאפגוש את ה-אחד שאתו ארצה לעשות ילד וגם לגדל אותו ביחד. מוכנה לוותר על ההתרבות. חושבת על אימוץ. בינתיים דודה פעילה ועושה עיניים לכל תינוק ברחוב. מיכל

    השבמחק
  8. את מדהימה. המשיכי להאמין ולהיות אופטימית ולחיות את חייך, מה שאת ראויה לו יגיע. תענוג לקרוא ולהתרגש. תודה ששיתפת.

    השבמחק
  9. אני קורא את הפוסטים שלך
    ושמח שיש למצפה רמון
    קול קורא במדבר
    כמו התרנגול
    שמשמיע את קולו
    מקצה העיר לקצה העיר
    כך קולך נשמע למרחקים
    מקצה הארץ עד קצה הארץ
    ואולי אותו קול יעורר
    את המצים מתרדמתם
    במובן החיובי
    ומצפה רמון תהיה פנינה תיירותית
    נקיה ומצוחצחת
    ברה וזכה וממורקת
    לבנה כיום שלג
    תמימה ונאיבית אבל מפוכחת וערה
    לשינויי הזמן
    כי פגעי הזמן היכו בה שורשים עזים
    ומים רבים לא יכבו את הצלקות והפצעים
    וכל אשר נעשה הינו טלאים טלאים
    עקודים עקודים
    ולא נודע כי באה אל קירבנה
    מצפה רמון זקוקה
    לרוח סערה שתעיר אותה מעליבותה
    ותפיח בה רוח חיים
    נפש חדשה בגוף חדש
    מין חזון העצמות היבשות
    וכולי תקווה שנזכה לראות זאת בקרוב

    השבמחק
  10. אליען,
    התעוררתי הבוקר ( ערב ליל הסדר 2013) בפחד משווע. עוד חג עם המשפחה המורחבת. יופי, אני כבר שומעת אותם לוחשים: " נו... את לא חושבת שהגיע הזמן"?...(למעשה, עוד מעט נגמר הזמן),אני כבר רואה את עצמי מחייכת בבושת פנים ואומרת "כשזה יגיע זה יגיע". קיבינימט! שיגיע כבר....למעשה אף פעם לא הלכתי עם הזרם, הפסקתי את לימודי בכיתה י"א, צבא, בגרויות, טסתי לבד לדרום אמריקה וארה"ב 3 שנים , התחתנתי, תואר ראשון, איבדתי הריון של תיאומים בתאונת דרכים, התגרשתי, תואר שני, והנה אני בת 36, בבוקר ליל הסדר לבד.אז כן, התחלתי להסתכל.. לגשש.. לחשוב...אני רוצה להיות אמא!אבל גם רוצה שהנסיך יגיע, אני רוצה משפחה נורמאלית ( מה זה נורמאלי ??!)אני רוצה לשכב בהריון ושהגבר שלי יפנק , יעשה לי מסאג' ברגליים הנפוחות ויביא לי תפוז עם שוקולד באמצע הלילה. אבל זה לא קורה. הדייטים משולים לאבק המתנוסס לו ממדרכה למדרכה, הלבד נשאר לבד, הזיונים נטולי תכן, ושוב, אני לבד. למעשה התחלתי לקרוא את ההכנות של בנק הזרע: דייאטה ( יופי..), להפסיק לעשן ( נו בחייאת...), ספורט ( שיט!) בדיקות גנטיות וכמה מאמרים על כך שבישראל הסיכוי לגילוי אריות הרבה יותר גדול כי אין ממש הבחנה מבדלת. יופי. מבאס לי ת'תחת. אז חג היום ואני לבד עם מחשבה שוודאי תבשיל כפרי עם הזמן והאומץ לעשות יגיע, לא מדחף אלא מרצון טהור לחבוק תינוק. אחרי ליל הסדר אני חייבת לגבש החלטה. להיות ממוקדת מטרה ולבנות חזון... ולהתמיד. אני מתחילה את התהליך לבד. כן לבד, מה קרה, למה לא? הנסיך יגיע תוך כדי ( גם כן נסיך..) אני אחייך לבכי תינוק המגשש לפטמת אימו באמצע הלילה ואבוא לבקרך במצפה רימון. ( יש שם חתיכים?) .. אז עד אז... שיהיה לך חג שמח , שיהיה לכולן חג שמח ובנות, אם יש ספק - אין ספק. מיטל :)

    השבמחק
  11. הי את כותבת ממש מדהים! תודה על השיתוף!
    רויטל
    טיפולי מים בהריון

    השבמחק