למה החלטתי לא להיות אם חד הורית

לפני שבוע נאלצתי לקחת גלולת פוסטינור. אותה חוויית עינוגים המוכרת גם כגלולת "היום שאחרי", ובשמה הפחות רשמי: גלולת "השאירי את שפיות דעתך בכניסה וקבלי אותה בחזרה, מסמורטטת ובלויה, כשבועיים אחרי". אם לומר את האמת, זו אפילו לא הייתה גרסת המקור של הגלולה הארורה, אלא גרסה מתחרה ולואו-טקית מייצור מקומי, או כמו שהרוקח הבדואי של מצפה רמון הגדיר אותה: "אותה קללה – רק ב-25 שקל פחות".

למרות שכל זה נשמע נונשלנטי כמו כוס קפה בעמידה ברכבת, היה לי ברור שאין כאן שום דבר טבעי או ברור. ביולי הקרוב אהיה בת 37. לפי דרישות אימא-טבע אני אמורה ללדת, לא לבלוע פצצות הורמונליות קטלניות שימנעו ממני להתעבר. למעשה, לפי לוח הזמנים של המשפחה הישראלית הממוצעת – אם יש עדיין כזו בכלל – אני אמורה להיות כבר אחרי לידות, בואך משבר גיל ה-40.

השתדלו, בטובכם, להימנע מהרצאות חינוכיות על מחלות מין ואמצעי מניעה. ממילא כיסחתי את עצמי יותר טוב מכולם. להגנתי אומר, כי אינני נוהגת כך דרך קבע, או בכלל, ולרוב אני אישה אחראית. אבל גלולות כאלו הומצאו, כידוע, בשביל הרגעים שבהם אינך אישה אחראית, ולמעשה גם לא ממש אישה, כי אם בעיקר טינאייג'רית גחמנית ונטולת שיקול דעת מינימלי. אינני גאה בכך, אך כשקרה מה שקרה והמצב התבהר – היה לי ברור שחייבים להינקט צעדי מניעה מהירים וחדים. עם כל רצוני להיות אימא, לא כך אני רוצה שזה יקרה.

כן, אני רוצה להיות אימא. מאוד. זה כמעט העליב אותי בהתחלה, לגלות שהרצון לאימהות פורץ מתוכי באופן כל כך יצרי ופתאומי, כמו, להבדיל, רעב או חרמנות. אבל עם הזמן למדתי לחבב אותו, את הרצון הזה, ולקבל אותו כחלק טבעי ממני. זהו חלל גדול שאני מרגישה בתוכי כבר כמעט שלוש שנים, מגיל 34, והוא ממתין לתורו להתמלא. ובכל זאת אני בוחרת שלא לעשות זאת. עדיין.

בשנה שעברה, באיזור יומולדת 36, לקחתי את עצמי לשיחה. על סדר היום: "הריון וילדים  – תמונת מצב". נתוני הפתיחה: אני הולכת ומקשישה בקצב מואץ, וכרגע אין לי בן זוג. אם אני מעוניינת בילד, עומדות בפניי שלוש אפשרויות עיקריות: להיכנס להריון לבד, דרך בנק הזרע; להיכנס להריון בתהליך משותף עם מישהו – למשל, דרך ארגון "משפחה חדשה"; או פשוט להמתין.

חשוב לי להבהיר: אני מכבדת מאוד את בחירתן של אימהות יחידניות להיות כאלו. אני מוקפת באימהות חד הוריות, חלקן חברות נפש, שילדיהן גדלים ומתרוצצים בביתי מדי יום. כל אחת וסיפורה האישי, כל אחת וחייה היא. דווקא הקירבה הגדולה אליהן, היא ששיכנעה אותי שזו אינה בחירה פשוטה כלל ועיקר, ושאינני בנויה לכך.

יש המון סיבות, חלקן טכניות ופרקטיות, חלקן עקרוניות ורגשיות. אני לא בטוחה שאצליח לפרנס ילד בכוחות עצמי, שלא לדבר על לממן את תהליך ההפרייה המתמשך בעצמי; שני הוריי עובדים במשרה מלאה והיכולת שלהם לסייע מוגבלת; וגם הרצון האישי שלי שלילד/ה יהיה אבא.

אני יכולה גם ליצור ילד ביחד עם זוג גייז מקסים (אופציה שעוד לא פסלתי לגמרי, אם להודות). אבל במקרה הזה, משמעות הבחירה תהיה לחלוק את ההורות שלי עם עוד מישהו, וזה אומר גם להתחשב בדעתו ובשיקוליו, בתפיסת עולמו וברצונותיו. ומי צריך את כל זה, כשאני יכולה לקבל שליטה מלאה, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד מלבד עצמי?

כל חיי, בצמתים משמעותיים יותר ופחות, פעלתי לבדי. נסעתי להודו בגיל 30 לבד. עזבתי את תל אביב ועברתי למצפה רמון לבד. פחדתי אבל עשיתי, מבלי לחכות לאף אחד שיחזיק לי את היד. אלא שבנקודה הזו, שבה אני מבקשת ליצור חיים על פני האדמה, דווקא כאן אני מרגישה שאינני יכולה ורוצה לעשות את זה לבד. אני כן רוצה לחלוק באחריות הזו. אני כן רוצה לתת דין וחשבון, להתייעץ, לשאול שאלות, לנסות למזער טעויות שממילא יתרחשו. ואני מוכנה לשלם את המחיר של הצורך להתחשב בדעתו של אחר, וגם לכעוס, ולריב, ולהיאלץ למצוא את העמק השווה.

אני מסרבת להיכנע לתעשיית ההפחדה שמופעלת בישראל כנגד נשים מעל גיל 35, שמנסה לשכנע אותן לעשות ילד בכל מחיר, גם בלי בן זוג, כי "אחרת לא יהיה ותפספסי". לא רוצה לעשות ילד לבד. מה תעשו לי? כן, אני ערה לשעון הביולוגי, לסיכונים ולסטטיסטיקות. ואף על פי כן, הרפואה משתכללת כל הזמן והאפשרויות לא מפסיקות להתרחב. ובכלל, מה האופציה? להפוך לאם חד הורית כשאין לך את התשתית הכלכלית או הנפשית לעשות את זה? לבחור מתוך פחד? זה מה שאתם דוחקים בי לעשות? מצטערת. אני בוחרת להמתין. יתרה מכך: אם אכן יגיע יום הדין שאתם מאיימים עליי בו, אינני נרתעת מהאפשרות לאמץ ילד. כידוע, יש מספיק ילדים שזקוקים לבית אוהב בעולם הזה.

זה נשמע חצוף, אני יודעת. כל כך הרבה נשים משתוקקות לילד ואני, שעדיין יחסית צעירה ובריאה, טפו טפו, שוקלת לוותר על הזכות ליצור ילד ביולוגי? התשובה היא שלא. אני כלל לא ממהרת לוותר עליה. אבל הנסיבות שבהן הילד הזה ייווצר, חשובות ומשמעותיות עבורי הרבה יותר מהגנים הרצסיביים שלו. וכן, האגו שלי יכול לחיות בשלום גם עם העובדה שהם לא בהכרח יהיו שלי.

חשוב לי ליצור ילד מתוך בחירה מודעת, ולא מתוך הדחקה מפוחדת. הרי כולנו יודעים, שיכולתי גם לא לקחת את גלולת הפוסטינור, ופשוט להתפלל שייצא לי ילד בפוקס. כאילו שאין עשרות, אם לא מאות, מקרים כאלו. אני שומעת אותם בשנים האחרונות כל הזמן, לרוב מצד האב, לעתים מצד האם. נכנסנו למיטה, היינו חסרי אחריות כי לשנינו היה נוח להתעלם מהסוגיה באותו רגע – והופס, נקלט הריון. בחיי שלא תכננו. זה פשוט קרה.

ראיתי מקרוב לא מעט הורים, שנאלצו לחלוק בגידול ילד אחרי "גניבת זרע" – כנראה המונח הכי חד צדדי ומרגיז שהומצא. הם יצאו מהמפגש הזה מותשים, חבולים ופגועים עד עמקי נשמתם, כשאמונם בצד השני מרוצץ לעפר, לאחר שנגררו לסיבובים מכוערים אצל עורכי דין, וגיבשו הסכם ראיה נוקשה ותקשורת לאקונית וקרה. אנחנו משלמים את המחיר על השינויים העצומים שחווה התא הזוגי והמשפחתי בעולם ובישראל בשנים האחרונות. הכל זז, כל הזמן, והשינויים האלו יוצרים כאוס, בלבול ותחושת אובדן דרך עמוקה.

איזורי הדמדומים שנוצרו כאן מתעתעים כל כך. מצד אחד מאוד אוהבים להתחתן וללדת בישראל – אחת הארצות המערביות הכי שמרניות בענייני הקמת משפחה ועידוד ילודה. אבל מצד שני – כל הגבולות הישנים שהגדירו משפחה וזוגיות מתרופפים. התרת אימוץ בחו"ל גם ליחידים והתרת הפרייה חוץ גופית לנשים יחידניות הן שתי דוגמאות להתפתחויות חקיקתיות ששינו את כל חוקי המשחק. זה משמח ומוצדק, אבל יוצר ריבוי אפשרויות שרק מגביר את הבלבול. זה כאוס שם בחוץ, ואין לאף אחד מושג לאן נכון ללכת.

קצת מצחיק, אפילו מביך, לגלות שאני בעצם רומנטיקנית מסורה שבוחרת להישאר אופטימית ולהאמין שיש שם בן זוג שמחכה לי, ושאולי אפילו, שומו שמיים, אצליח להרות לו. כנראה שדווקא בגלל שכולם סביבי ויתרו מזמן ומתייחסים אליי כאל מקרה די אבוד – שלא לומר כאל סוס מת שיש לירות בראשו ולקבור אותו בחצר – אני חשה שחרור גדול שמאפשר לי לדבוק באמונתי באופן שלם. למרות שאני בת 37 ולמרות שאני מעשנת ולמרות שפוריות שחלותיי צונחת באלפי אחוזים בשניות אלו ממש. ריבוי האפשרויות שעומד בפניי היום מאפשר לי לחדד את הרצון הזה ולעמוד מאחוריו בלי פחד, בגאווה. בעולם שכמעט לא נשארו בו אידיאלים להאמין בהם, אני בוחרת להאמין בעצמי, וביכולת שלי לאהוב ולהיאהב. מעולם לא חשבתי שזה יהיה פשוט, אבל אני יודעת שזה לגמרי אפשרי.

יש לבחירה הזו מחיר לא קטן: השהיית הרצון העז שלי להיות אימא, והגדלת הסיכון שאפחית את סיכויי להרות. אני לא עיוורת לכך לרגע. זו הבחירה שלי, אני אשא בתוצאותיה, והייתי שמחה אם הייתם מכבדים אותה ומפסיקים לדחוק בי. מעדיפים להיות ציניים ולחשוב שהאהבה מתה, שגברים הם זבל, ונשים הן ציידות ממון ערלות לב? שיהיה לכם בכיף. מבחינתי, לחיים ללא אהבה אין טעם, צבע או תכלית. כנראה שבסופו של דבר, אני בכל זאת קצת טינאייג'רית. תזכירו לי מתי זה הפך לפשע?


פורסם גם באתר מאקו: 
 http://www.mako.co.il/video-blogs-elian-lazovsky/Article-7d43cb8fd7a5731006.htm&sCh=7d61bdd9ccbc4310&pId=1471243973&Partner=mw

אם את מתה, תעשי את זה בשעות היום

דרוש: רופא. כל רופא. גם ווטרינר יהיה טוב, אבל בשלב זה נתחיל ברופא של בני אדם. תנאי המשרה: מגורים ביישוב ציורי עם נוף למכתש, משכורת של 25 אלף שקל בחודש והערצה חרופה של כלל התושבים. דרישות סף: מומלץ שיהיה חתיך ופנוי, אבל בשלב זה נסתפק גם במישהו עם דופק וסטטוסקופ. התחלת עבודה: מיידית, עם אפשרות להקדמה.

לא שאין רופאים במצפה רמון. יש כאן מגוון – טוב, מספר – רופאים, חלקם אפילו מצויינים. הבעיה השולית היא שהחל בשעה שבע בערב, בכל יום, כולם הולכים הביתה, והיישוב נשאר ריק מרופאים. אם מישהו כאן חוטף התקף לב, נניח, בשעה תשע וחצי בלילה – הוא מוזמן חגיגית להתפגר כל הדרך לסורוקה בבאר שבע, כשעה נסיעה מכאן. אה, וגם לשלם 800 שקל על האמבולנס. "אז מומלץ שתחיי", אומרת חברתי אילה, שגרה כאן כבר 11 שנים, בבריאות מופלאה יש לציין, "ואם את מתה – תעשי את זה בשעות היום".

אבל לפעמים אדם לא מת, אלא פשוט נתפס לו הגב. במיוחד אדם מסויים, שנוהג להירדם על הספה הקצרה-מדי שלו, מול שידורים חוזרים של "הלוחש לכלבים". או אז, כשהוא מתעורר עקום וחיגר, האופציה היחידה שעומדת בפניו היא ללכת לאיליה האורתופד, איש אדיב וחביב להפליא, שמגיע רק בימי רביעי, לשלוש שעות, ושהמילה היחידה שהוא יודע בעברית היא "מרשם". "זאת לא האופציה היחידה", אומרת אילה, "את יכולה ללכת למרטין".

מרטין, מתברר, אינו מעסה חסון ומיוזע מקהילת העבריים, כפי שקיוויתי, כי אם אישה צרפתיה זעירה כבת 50, שאת שמה מבטאים במלרע – והיא בכלל אוסטיאופתית. "מה זה, מקצוע חדש?", מסננת אמי בקוצר רוח, "תבואי לתל אביב ונלך לאורטופד נורמלי". אני צולעת כמו כמו חמור זקן, ניסיתי להסביר, וזאת שיטת טיפול רצינית, אילה נשבעת שהיא עושה נסים.  

אלא שעושת הנסים, ע"ע מרטין, התגלתה כזמינה בערך כמו פטריית כמהין בערבות צרפת המוריקות. מתברר שהיא אינה נוהגת לענות לטלפון בבית. או לסלולארי. היא פשוט מאוד מאוד עסוקה, מרטין. במה היא כבר עסוקה?? נבחתי על אילה, היא מקריבה זבחים לאלי האוסטיאופתיה? במקום לקטר, תפסיקי כבר לישון על הספה, נזפה בי בתגובה. מה פתאום, התקוממתי, זו אחת הזכויות הבסיסיות שיש לאדם, להירדם על הספה בסלון שלו. מה הלאה, להפסיק לנשום?

אם כל כך חשוב לך, ענתה, תחליפי ספה. פחחחח, פלטתי, תשובה שלמעשה התכוונה להגיד: ספה חדשה? יש לך מושג איזה פרוייקט מטורף זה? גם ככה אף חברת ריהוט לא מסכימה לעשות הובלה עד למצפה. רק שאז בדיוק מרטין החליטה להרים את השפופרת, וביקשה שאבוא לבית חב"ד, כי "שם יש חדר של טיפולים". זה כולל זמירות שבת? התבדחתי. היא לא צחקה.

היא אישה זעירה וממוקדת, מרטין, דתייה שומרת מצוות, שיערה הכהה קלוע לשתי צמות ארוכות ודקות, ומכוסה במטפחת. פניה עירניות, חיוכה נעים. "קיוויתי אולי את מבטלת", אמרה כשנפגשנו לבסוף. למה, תהיתי, את צריכה ללכת לאנשהו? "no", נאנחה קלות בצרפתית, בעודה משכיבה אותי על מיטת הטיפולים, "אני תמיד מקווה מישהו מבטלת הטיפול. זה מלחיץ נורא".

אצל מרטין עדיין פורים, כך נראה, כי היא קיפלה אותי לכדי אוזן המן אנושית בכלל בלי להתבלבל. זה קצת הקשה עליי לדבר, או לחיות, אבל איפשר לה לספר לי איך עלתה לארץ מצרפת לפני כעשר שנים, השתקעה תחילה בירושלים, למדה הומיאופתיה ואוסטיאופתיה ופגשה את מי שיהפוך לבעלה. כשהגיעה למצפה, במהלך טיול שגרתי בדרום, הבינה מיד שכאן היא נשארת. בעלה הגיע אחריה, ובהמשך גם אחותה, שהיום היא ספרית כאן.  "בון", סיכמה לבסוף, אחרי שהתירה את גפיי מהסבך שבו קלעה אותם, "עכשיו יכאב יותר שלוש ימים, ואחר כך בסדר, ווי?". הנהנתי בצייתנות, וכמעט יצאתי מהדלת בשלום, כשבסוף זה תפס אותי. "ולא לישון יותר על הספה, דאקור?"

בדרך הביתה התחרו הכאב הפיזי והמרירות, מי ישתלט עליי מהר יותר. מאיפה אני אשיג עכשיו ספה? אני לא ערוכה לזה, נפשית וכלכלית. גם לא מתחשק לי להתחיל לשנות את כל הסלון שלי. וסליחה, אבל אני כולה בת 36, מה פתאום יש לי כאבי גב? "כי את פדלאה", אומרת אימא שלי, "אמרתי לך שאת צריכה לחזור להתעמל. ולמה כואב לך? חשבתי שהטיפול הזה היה אמור לעזור". הוא יעזור, אבל בהתחלה זה יותר כואב. "אני קובעת תור לד"ר קופלמן", הודיעה ביובש, "כל משוגנע קופ נהיה לי מטפל".

אבל לפעמים האמונה משתלמת, ושלושה ימים אחרי עמדתי מחדש על הרגליים, גמישה וחדישה כרקדנית. כשטילפנתי להודות למרטין, לא הצלחתי להתאפק. תגידי, העזתי, למה את גובה כל כך מעט?. שילמתי לה מאה שקלים. כבר אז זה נראה לי ממש זול, זול מדי, על טיפול שנמשיך לעתים גם שעתיים ובעיקר – התברר כאפקטיבי להפליא. "מאה שקל זה שיוויון", ענתה, "גם מי שיש לו וגם מי שאין לו יכול לשלם. בשבילי זה מספיק".

לאט לאט התחלתי להבין למה מרטין כל כך עסוקה. היא פשוט עובדת בטירוף. כל מצפה עומדת אצלה בתור - מאחרון הנרקומנים ועד בעלה של ראש המועצה. רק שכיוון שהיא לא ממש אוהבת לקבל מטופלים – זה מלחיץ אותה, כאמור – היא משתדלת לנער אותם ממנה כמה שאפשר. זה לא מצליח, כי התוצאות מדברות בעד עצמן. עובדה: גם מערכת הבריאות מיהרה לזהות את הפוטנציאל של מרטין, רק שהדיל האטרקטיבי שהציעה לה אחת מקופות החולים היה קצת שונה: תשלום של 25 ש"ח לשעה – למרטין, ו-250 ש"ח לשעה - למטופלים. "והייתי צריך לקבל מישהו כל 20 דקות", היא מחווה תנועת ביטול, "ואם הוא צריכה יותר זמן? אני זורקת החוצה?".

ככה נוצר מצב אירוני, שבמסגרתו מרטין לא מתפרנסת רק מהטיפולים שלה, למרות שהיא כנראה המטפלת המבוקשת ביותר באיזור. אומרים שהיא עדיין מבשלת עבור הישיבה התיכונית כאן, ובעבר עבדה גם בניקיון. אני לא בטוחה, אבל התביישתי לשאול. "בקליניק הכל יהיה בסדר", היא מצהירה, ומתכוונת לא לחברה הקוסמטיקה הנערצת, אלא למבנה ישן וקטן ליד ביטוח לאומי, שהמועצה החליטה להקצות לה, כדי שתוכל להפוך אותו לקליניקה מסודרת ולהתפרנס אולי, סוף סוף, רק מטיפולים.

אני חוזרת הביתה, מוציאה מהמחסן מזרון מתקפל, ממקמת אותו על הרצפה בסלון ומשתרעת עליו. כמה כריות, שמיכה, תנור חימום. נקודת המבט אל הטלוויזיה קצת נמוכה מדי, אבל בסך הכל, לא כל כך נורא. בשביל להירדם מול שידורים חוזרים, זה לגמרי מספיק. אני עוצמת עיניים וחולמת על רופא צעיר, יפה ומבטיח, עברית שוטפת מתגלגלת על לשונו. הוא מנסה למכור לי ספה.


התפרסם באתר "מאקו" בערב ליל הסדר:
http://www.mako.co.il/video-blogs-elian-lazovsky/Article-72a088b12687631006.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1363207701

מי פנוי במצפה? (או: איך מוצאים פה מונית, קיבינימט?)

הפעם הראשונה ששמעתי על ארטור הייתה כשחטפתי שפעת איומה בדיוק כשהאוטו שלי דאז אושפז במוסך, ולא היה לי איך להגיע לקופת חולים. "מה הבעיה", אמר איתי השכן, "תזמיני את ארטור". כפי שניתן היה לנחש, ארטור נוהג במונית. על כן נשמעה לי ההצעה הגיונית לגמרי: יבוא לביתי במוניתו, יסיע אותי לקופת חולים, וגם יחזיר. רק כשהמיני-וואן הכחולה והחבוטה נעצרה בפתח הבית שלי הבנתי, שכמו תמיד במצפה רמון – מונית היא אף פעם לא רק מונית.

הרכב של ארטור התגלה כהכלאה ייחודית בין מונית רגילה למונית שירות. מזמינים אותו בטלפון, כמו בתחנת מוניות רגילה, אבל גם חולקים את הנסיעה עם לפחות עוד נוסע, ולפעמים גם עם שלושה נוסעים וכלב. העלות, 10-12 שקלים, תלויה במידת הקרבה לארטור ובמצב הרוח שלו. מראת הצד, לעומת זאת, תלויה על בלימה.

כשפותחים את הדלתות – רק מבחוץ, כי מבפנים הידיות שבורות – מתגלה גם דקורציה פנימית מלאת אופי: המושבים רופדו בשמיכה פרחונית, ומהתקרה משתלשלת שקית עמוסה בשום, למזל. לפעמים, כשנחה עליו הרוח, ארטור דוחף למערכת קלטת – לא דיסק, חלילה - עם שירים אוקראינים. את השירים הוא מלווה בהמהומים צרודים, שנקטעים בשיעולים של סיגריות "פל-מל".

ארטור לא מדבר עברית. אולי כדאי שנזכיר את הפרט השולי הזה. הוא אומנם 30 שנה בארץ, אבל מעולם לא התעכב על הנושא. כמה מילים בעברית נקלטו פה ושם, והוא מבין מה שצריך, אבל שיחת עומק של ממש אי אפשר לנהל. לפיכך, אנחנו מגמגמים את שיחותינו בג'יבריש מעורבב בעברית, אנגלית, רוסית ושפת הסימנים. זה עובד יופי.

כמובן, יכולתי גם לנסוע עם סטאס, שאף הוא מפעיל מונית כאן. הבעיה היא, שלסטאס ולי מעולם לא היה חיבור מי יודע מה טוב, כי הוא לא טיפוס כל כך סימפטי, וחוץ מזה - ארטור גם שכן שלי, ולא נעים. ובלי קשר, סטאס תמיד מאחר לפחות ברבע שעה, והוא לא מרשה לי לקחת את הכלב. והאוטו שלו הוא לא מיניוואן, אלא משפחתי לבן וצפוף.

לקח לי קצת זמן להבין, שארטור וסטאס הם אחים. ולא סתם, אלא תאומים. זהים. קצת קשה להבחין בכך במבט ראשון, כי לסטאס יש שפם והבעה זועפת, והוא גם רזה מאוד, בעוד שארטור שמנמן ומאיר פנים בדיוק כמו כלב הבוקסר השמח שלו. רק כשמקדישים לכך תשומת לב מיוחדת, פתאום רואים שהם בעצם דומים כמו שתי טיפות בחרובקה.

אפשר היה לצפות, ששני האחים יחלקו ביניהם את הנוסעים ביישוב, אבל מתברר שמצפה רמון קטנה מדי על שניהם, ואף אחד לא מוכן לסגת. "היא עשיר!", טוען ארטור בלהט, "יש בתים וכסף הרבה. אבל הוא לא מסכים מפסיקה לעבוד". אז תפסיק אתה, אמרתי לו. "ומאיפה כסף?", הוא שואל, ואני משתתקת. מאיפה לי לדעת. גם לא בדקתי מה סטאס טוען, אבל אני בטוחה שיש לו נימוקים משלו. מצד שני, מה אכפת לי מה סטאס טוען? אני הרי בצד של ארטור.

כן, החלוקה לצדדים הפכה ברורה, בשלב זה, לכולם: מצפה רמון מתפצלת לשניים - אלה שנוסעים עם סטאס, ואלה שנוסעים עם ארטור. אינך יכולה לנסוע עם שניהם. בחרת באחד, בחרת בו לנצח, וזה כולל גם מקרי חירום. ויש כאלה, אתם יודעים. כלומר, אפשר להקיף את מצפה רמון כולה בהליכה רגלית ברבע שעה גג - וגם זה אם הולכים ממש לאט - אבל יש מקרים שאדם צריך הסעה: כשמרגישים לא טוב, כשסוחבים מצרכים כבדים, כשקר מאוד ויורד גשם. רק שאם בחרת בארטור, ובאותו יום הוא נסע לבאר שבע, תצטרכי להמתין עם הסידורים שלך למחר.

וזה לא שלא ניסיתי. פעם – בוגדנית שכמותי - נתקעתי בלי סיגריות כשארטור היה במוסך וטילפנתי בייאושי לסטאס. הוא לא ענה, אבל התעקשתי וצלצלתי שלוש פעמים. כשענה בסוף, בנהמה קטועה, שאלתי אם הוא יכול לבוא. "את גרה בשכונה למעלה, ליד ארטור, נכון?" שאל בקול משונה, "אני אחזור אלייך". אבל אתה לא תחזור, אמרתי בקול מתחנן. הוא טרק ולא ענה יותר לצלצולים, הבולשביק.

כמובן שאפשר, אם רוצים, להמתין לקו 60. אבל אתם לא רוצים, האמינו לי. קו זה, שמפעילה חברת מטרופולין, צריך להיות מוכר רשמית על ידי השב"כ כאחד העינויים היעילים ביותר כנגד אסירים בטחוניים. בטוחני כי אלו יישברו כפורצלן גרמני וימסרו את כל סודות ארגוני הטרור השונים לאחר שיידרשו לנסוע בו מבאר שבע, העיר הגדולה הקרובה ביותר, למצפה – נסיעה שאורכת כ-50 דקות ברכב, אבל לפחות שעה וחצי בקו 60 במקרה הטוב. זאת, משום שהקו מקפיד לעצור בכל מקום יישוב ובסיס צבאי אפשרי בדרך, מה שגורם לכך שהוא גם גדוש בחיילים, שדוחקים את כתפך באמצעות האם-16 המקוצר שלהם ומפוררים על שיערך ביסלי בעמידה. ואז, כשהוא מסיים את כל מסלול הנסיעה המקסים הזה, הוא מגיע למצפה – בדרך כלל פעם אחת בשעה – ונוסע גם בתוככי היישוב. מה שאומר שאם את רוצה לקפוץ להוציא כסף מהכספומט, את צריכה לחשב את זה שש שעות מראש, כולל שעתיים המתנה בין לבין.

וכך, בזמן שאתם מתמרנים את התקדמותכם במרחב באמצעות היצע – בינוני ומטה, אני יודעת, ובכל זאת היצע – של קווי אוטובוסים, מוניות שירות, מוניות, רכבות ואפילו רכבת קלה חדשה, אנחנו כאן במצפה מתקדמים לאחור באמצעות גמלים, אלפקות, אוטובוס נדיר וארטור. במילים אחרות, אם אין לך רכב כאן – את גמורה. אז מעל הכל, אני משתדלת לזוז כמה שפחות. ממילא אין לאן ללכת.

מהר מאוד הבנתי את הגישה הכללית המומלצת. כלומר, אפשר לספוק כפיים ולזעוק חמס נוכח המצב המחפיר – גם את זה עושים פה מדי פעם – אבל אפשר גם למשוך כתפיים בתנועה אידישאית ולהבין שזה מה יש ועם זה צריך לעבוד. וחוץ מזה, אני די אוהבת את ארטור. לא רק בגלל שהוא סוחב עבורי את השקיות של הסופר עד הבית, אלא בגלל הדרמה הבלתי פוסקת שהוא מביא איתו. המלחמה מול סטאס, המאבק על כל לקוח, המריבות האקראיות עם הלקוחות שמנדנדים לו בטלפון. פעם – כשסטאס ייאש אותו במיוחד, אפילו היו לו מחשבות לפרוש ולפתוח עסק אחר, רק שלא היה לו מושג איזה. בסוף הוא שוב נכנע לכוח האינרציה וחזר להתרוצץ ביישוב במיניוואן הכחולה, אבל כאקט מחאתי כבוש הודיע שמעכשיו הוא ישן שלאפשטונדה בין שתיים לארבע, כי גם לו יש גבולות.

לרגעים, אפשר לחשוב שזה באמת העולם האמיתי: המונית המאובקת הזו, המאבק המדמם בין שני התאומים, הלקוחה המעצבנת עם הקוקו – גומיית בד מכווצ'צ'ת, כאילו שנות השמונים מעולם לא הלכו ושבו ואז עשו את זה עוד מאתיים פעם - שמבקשת טרמפ בחינם "רק עד לכביש". כל הדרמות הקטנות האלה, נראות מתוך הזגוגית העמומה במונית של ארטור ענקיות ומכריעות גורל, כמו קריעת ים סוף המודרנית. פתאום, מצפה עצמה נדמית כיקום כולו, ממלאת אותו עד אפס מקום. כל קטטה בסופרמרקט היא רעידת אדמה. צעקות בבנק זה כבר שבר סורי-אפריקאי חדש בפני עצמו.

יהיו מי שיגידו שזה ניתוק. אולי הם צודקים. יהיו גם מי שיגידו להפך – שזה העולם האמיתי, והבהובי המלחמה עם איראן, והגראדים, והכלכלה הקורסת, והשחיתות, שנראים כל כך רחוקים מכאן, למרות שאת המחיר שלהם מרגישים כאן אולי יותר מכל – הם הפיקציה. לי לא כל כך אכפת מי צודק. מה שכן אכפת לי, זה שיסדרו פה אוטובוס נורמלי, ואז נתחבר לאן שהם רוצים. לכו תדעו. בסוף, אולי יצליחו לחבר אותנו גם למציאות.

6 דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה - חלק 2 (+ עדכונים)

הקדמה ממש קטנה (והשלמה מהפוסט הקודם)

וורדפרס. חייבת להעביר את הבלוג לוורדפרס. מה פתאום בלוגספוט?? זה הכי של חובבנים. והאם כבר רכשתי דומיין על שמי? מה זאת אומרת עוד לא?! הרי אני יודעת שאי אפשר לקרוא את הבלוג באנדרואיד! יש לי מושג כמה זה פוגע לי בתפוצה?? סליחה, לא תפוצה, המילה היא "עוקבים". לטעמי, אגב, מונח קצת קריפי, אבל מי שואל אותי.
כן, אני נבוכה להודות, שהיה לי מושג קטן מדי על העולם המרושת שלתוכו מעדתי. מה הביג דיל לנהל בלוג באינטרנט, המהמתי לעצמי בהינף יד מזלזל. לכל עקרת בית שנייה יש כזה. מי כבר קורא אותם? בקטנה.
הו, הנבערות. הו, היהירות וההדחקה. לו אך יכולתי לרזות מהן. או להתעשר. או סתם להתחטב. אם כי במחשבה נוספת, אולי הגזמתי קצת. הרי אני לא בורה לגמרי. תמיד השתדלתי לעקוב אחרי חידושי הרשת המרכזיים, ולו מטעמים מקצועיים. אתם יודעים, החבילה הבסיסית: בלוגרים מובילים, פורטלים מרכזיים, יוטיוב, פייסבוק. אני לא עד כדי כך מנותקת. זה רק שכאוהדת חרופה של המילה המודפסת, תמיד שמרתי על ריחוק מסוים מהרשת ולא העמקתי חקור. תקראו לזה נאמנות טיפשית. לואו-טקיות. דחיית קץ בלתי מנומקת. כנראה שהכול נכון.
ועכשיו, פתאום ההרגשה העירומה הזו, מפחידה וחופשיה כאחת, שאני לבד כאן, ואין יותר מאחורי מי להסתתר. רוב חיי המקצועיים, 15 שנים ויותר, הייתי כותבת שכירה ב"מעריב". חסיתי תחת כנפיו וצלו. והנה אני עומדת, עירום ועריה, לבדי על המדף. מי שרוצה - ייגש. מי שלא - כנראה לא הבחין בי מלכתחילה. ומה אם יבואו, נניח, עשרים ושבעה איש וזהו? מה אעשה אז? אבשל לכולם חמין משאריות האגו הרמוס שלי?
ובכלל, מתברר שבלוג הוא חתיכת עבודה מטורפת, בטח לאישה קצת עצלה ופזורת דעת, שעדיין מתקשה לפענח את עצמה - לא כל שכן, לפענח מנגנוני ניהול של יומנים אינטרנטיים. ועכשיו, כשאני לבד, אני גם אמורה לשווק את עצמי. אלוהים יודע איך. הרי אפילו אני עדיין לא הבנתי איזה יצור אני.
האם אני נציגת פריפריה מדברית? המממ, לא ממש, אני הרי תל אביבית מדי, ועוד לא עבר מספיק זמן, אני רק גרה כאן שנתיים וקצת. מצד שני, אז מה? האם אני אמורה לשבת בפינה בעונש, רק בגלל שג'קי אדרי (האדיר והנערץ) מדימונה נולד וגדל בפריפריה - ואני לא? בפעם האחרונה שבדקתי, מצאתי אלפים כמוני, שעזבו את המרכז ועברו לגור בצפון, בדרום, בשפלה. ומה, אין להם אפשרות להביע דעה מבלי להתנצל לפני כן, רק כי הם לא ילידי האזור?
כן, ברור לי שאני יצור כלאיים: עוד לא שייכת לכאן, כבר לא שייכת לשם. למדתי עם השנים שאני כנראה אוהבת להיות במקום הזה, חיצונית לשני האזורים. רגל אחת בפנים - עין שנייה בחוץ, משקיפה מהצד ורואה גם כשהיא לא רוצה לראות, רק לעצום ולהתמסר, לחוות ולהתקיים.
ואולי אני בכלל מבקשת ליהנות מכל העולמות, מבלי להתחייב עד הסוף. גם זה כנראה נכון במידה מסוימת. לא להעניק את עצמי לאף צד, עד הסוף. להיות מצפאית, אבל להשאיר רגל נטועה עמוק בהווייתי התל אביבית. להיות תל אביבית, אבל לדעת כבר שלעולם לא אחזור לגור בה, לפחות לא בשנים הקרובות. במילים אחרות, למי אכפת מה ההגדרה שלי? הגדרות זה לסאחים עם פוני.
אז כן, יש לי המון תכניות. מתישהו, אני מקווה שהן גם יתממשו. ועד אז, כולי תקווה שאף אחד לא יגנוב לי את הדומיין בעל השם הכה אטרקטיבי וקליט -  inmydeserthome.com. ואם כן, אל דאגה: אני מכירה כמה מצפאים גברתניים, עם תחושת קיפוח מאוד מגובשת, שישמחו לדבר אתו בצפיפות.

אז איפה היינו?

פעם פעם, לפני פוסט וקצת, כתבתי על 6 דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה
מאז, אומנם, הספירה קצת השתבשה, עבר יותר מדי זמן, ונוספו לי עוד שתי שיערות לבנות על הראש, אבל הכוונה והנושא נשארו זהים.
הרשימה הזו הולכת ומתעדכנת בראשי מביקור לביקור בעיר הגדולה. זה קורה באופן טבעי. כאילו מהרגע שנפתח ערוץ החשיבה הזה, שוצפות לתוכו אבחנות קטנות - טיפשיות יותר ופחות - בזו אחר זו. גם חלק מקוראי הבלוג הציעו אבחנות משלהם, חלקן מצוינות ומדויקות להפליא. יהיה נחמד ומעניין לעדכן אותה ככל שהזמן יחלוף.
ובינתיים, כל שנותר הוא להשלים אותה. ולגמר, כידוע, זו תמיד מצווה.
הנה, אם כן, עוד שלושה דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה:

* שיש דבר כזה, חוויית נהיגה -
האם ידעתם שאפשר ממש ליהנות מנהיגה ברכב? כן, גם בארץ.  אני לא ממציאה, וגם לא מגזימה. הביטוי המופרך לכאורה, "חוויית נהיגה", שמופיע במגזיני רכב, ב"טופ גיר" או בכל דבר שקשור באלי אילדיס - ובכן, מתברר שהוא נשען על מצב אמיתי שבמסגרתו, אפשר אשכרה לעלות על הרכב שלך ולנסוע הרבה מאוד זמן, בלי להיתקל ברמזורים,  בלי לעמוד בפקקים, תוך שלעינייך נפרש נוף מופלא שמשתנה ללא הפסקה, ומעט מאוד רכבים חולקים איתך נתיב. הוסיפו לכך מזג אוויר טוב ומוסיקה מתאימה ברדיו, ונדמה לי שזה בהחלט עונה על ההגדרה של "חוויית נהיגה".

נכון כביש יפה? חבל שהוא לא בארץ

כמובן, צריך לאהוב לנהוג. לפחות באופן בסיסי. אם אתם מאלה שהמחשבה על מכונית, נהיגה או כביש, מקיצה עליהם קץ קטן בכל פעם מחדש, כנראה ששום דבר לא יעזור. מצד שני, קחו בחשבון שאתם כנראה נוהגים במרכז הארץ ולכן רוב הסיכויים שחוויית הנהיגה שלכם די מחורבנת - אז לא פלא שאתם שונאים לנהוג. מלכוד 22 שכזה.
פריפריה זה רחוק ונידח, אבל הנה הצד הנחמד בעסק: ברגע שמשתחררים מאזור גוש דן, קצת אחרי ראשון לציון ואז אשדוד, הדרך שולחת זרועותיה לפנייך, פתוחה ומאווררת, ומשהו בסרעפת מתגמש, ובכתפיים - מתרפה, והנה יש לך שעתיים ורבע לפחות, במהלכן איש אינו יכול להגיע אלייך או לבקש ממך שום דבר, וכל כולך נאלצת להתמסר לפעולה אחת, ואליה בלבד: לנהוג.
לקח לי זמן להבין, שנהיגה ארוכה בכביש טוב ופנוי, היא בעצם סוג של מדיטציה. כל החושים והאיברים נרקמים יחדיו בסנכרון מושלם, קואורדינציית הנהיגה הופכת לריקוד קטן בישיבה, ואט-אט, הנפש מתרוממת, ומשהו בתודעה מתפצל לשניים: הרובד האחד מתמקד בכביש, חד וערני, אבל ברובד נוסף, מקביל, מתחילה ציפה יציבה, מערסלת, שיט אל האין-כלום הנצחי.
כל זה, כמובן, בתנאי שלא נתקעת מאחורי נגמ"ש צה"לי שנוסע 15 קמ"ש. או מאחורי רכב שכור עם נהג שלא מכיר את האזור. או סתם מאחורי שיירת אופניים ו/או אוטובוסי תיירים בלתי נגמרות, ולחילופין - מאחורי טנדר טויוטה בדואי, עם אגזוז פולט עשן ופנס אחד שרוף, שלעולם - לעולם! - לא נוסע יותר מ-80 קמ"ש גג. אבל היי, פה זה מדבר. לא הבטחתי לכם שהכביש יהיה קל.

אף פעם לא ישנתי במכונית שלי, אבל אולי זה עוד יקרה

אני לומדת להתכונן לנסיעות הארוכות האלו: בקבוקי שתייה קטנים, סיגריות, נשנושים, מגבונים לחים, מטען רכב לסלולרי. לרוקן מאפרה. למלא אוויר בגלגלים. לבדוק שמן-מים. עם הזמן, אימצתי גם תחנות דלק קבועות בדרך, שלמדתי לחבב. לא הגדולות והעמוסות יותר, אלא כמו תמיד - הקטנות, היעילות והנעימות. "פז" החדשה והזעירה שאחרי צומת קמה. "סונול" ברמת נגב.  אין מתדלקים כמעט, והמוכרים בחנות הנוחות הם לרוב נערים בדואים סתורי שיער, עם ניצוץ פרוע ומצחיק בעיניים.
"עזבי אותך מהכול", אומרת ליקוש, "הכיף האמיתי זה להקשיב לדיווחי התנועה בבוקר. מתה על זה". אני מחייכת, כי ברור לי למה היא מתכוונת. זו לא שמחה לאידם של אלו שתקועים באחד העומסים המוכרים, אלא פשוט הידיעה, שזה כבר לא חלק מחייך, הפקק המייסר הזה, המחניק, חסר התוחלת, בכל בוקר מחדש; שכמו בקליפ של אר.אי.אם ל"כולם כואבים" (everybody hurts), הצלחת סוף סוף לפתוח את הדלת של המכונית, ולעזוב אותה שם על הכביש המהיר. מי שיחפש, יוכל למצוא אותך צועדת החוצה, גבך אל האספלט, פנייך אל המרחבים, וליבך קל ונקי.

                                             


* שיש דבר כזה, ליהנות משקט -

מרחבים מגיעים עם שקט. תל אביב מגיעה עם רעש. שתי עסקות חבילה שכאלו. תגידו: גם אני גר במקום שקט, ברחוב שקט, בשכונה שקטה. אבל השקט המדברי - בשונה משקט של מושב או קיבוץ, נניח - נבדל מכל שקט אחר שיצא לי להכיר. זה לא סתם שקט. זו דממת אלוהים סמיכה ובולענית. זהו שקט שבו את יכולה לשמוע את תאי גופך מתים ונולדים מחדש, את נשימותייך בעת התהוותן, את שערותייך גדלות, מאפירות ונושרות.
השקט הזה יכול להיות מפחיד מאוד. לפחות בהתחלה. הרעש הלבן של העיר יכול להוציא מהדעת לפעמים - במיוחד כשמשפצים לך דירה מעל הראש - אבל כשמתרגלים אליו, הוא מרגיע להפליא. זמזומי האוטובוסים וצפצופי המכוניות, דיבורי הרחוב ונביחות הכלבים, קריאתו החוזרת ונשנית של האלטע-זעכן, חריקות התריסים הנפערים של השכנים, צחוקיהם הרמים של שיכורים באמצע הלילה - כולם הופכים לפסקול מרגיע, מוכר, מלטף. כמו קולה של מכונת הכביסה, שבלעדיו קשה לעתים לשקוע לשנת צהריים טובה באמת.

מסיבות רחוב בפלורנטין. נורא מגניבות כשאתם לא גרים שם

ודאי שאלתם את עצמכם: מה קשור שבלול עכשיו? ובכן, נסו אתם למצוא תמונה שקשורה לנושא הנדון. איי דר יו

לא פלא, אם כן, שמי שבאמת מתקשים להתמודד עם השקט המדברי הם חבריי התל אביביים. הם נטרפים ממנו, לא פחות. אני מכנה את התופעה הזה אפקט ה"טוב, אה". קצת אחרי שבת בצהריים, באיזור שלוש וחצי-ארבע, הרגל השמאלית שלהם מתחילה לקפצץ בעצבנות. ובאיזור ארבע וחצי, הם אומרים: "טוב, אה, נראה לי שאני אתחיל לזוז בחזרה, אני לא רוצה לנסוע בחושך". אני מהנהנת בהבנה ויודעת היטב שאין לזה שום קשר לחושך. הם פשוט בדודה מטורפת לקצת רעש באוזניים, לקצב של עיר.
גם אני השתגעתי בהתחלה, איך לא? אפשר להשתגע מכל השקט הזה בבת אחת. שמתי מוסיקה, כל הזמן. גם טלוויזיה הדלקתי, ואפילו התחברתי ל"הוט", אחרי ארבע שנים ללא טלוויזיה. דיברתי לעצמי. טילפנתי. שוחחתי בסקייפ. בצ'אט. עם עצמי. הלכתי לישון, כדי לא לשמוע אותו. הזמנתי חברים. הלכתי אליהם. הצקתי לכלב. וגם לחתולה. וכשממש ממש השתגעתי, פשוט נסעתי לתל אביב, כדי לשמוע קצת רעש.
במחשבה נוספת, נראה לי שאני עדיין עושה את כל אלו. הדבר היחיד שהשתנה, זה שהזמן חלף ולאט לאט השקט הזה כבר לא כל כך מפחיד אותי. התרגלתי אליו. נזכרתי בדירה שלי בפלורנטין, שהייתה ממוקמת מעל רחוב נחלת בנימין. כתבתי פעם שהיא הייתה כל כך רועשת, שכשדיברתי בטלפון עם אנשים, הם היו שואלים אותי אם נתקעתי עם הרכב באילון.
18 שעות ביממה צפרו לי במוח. בשש בבוקר משאיות החלו להביא סחורה לשוק לוינסקי, ונשארו שם לפחות עד שבע בערב. מעשר בערב ועד שלוש בבוקר התחילו להגיע הבליינים לברים, ואז הם נהגו לצרוח, ללכת מכות, לצחוק בקול רם ולהשתין בסמטה מתחת לבניין שלי. כשעזבתי את תל אביב,לא רציתי לשמוע צופר אחד של מכונית - כולל שלי - עד סוף ימי חיי. רק רציתי שקט.
לקח לי זמן להתרגל לשקט העוצמתי של המדבר, כי זה מה שהוא, שקט עוצמתי, תובעני, שקשה להתעלם ממנו. אבל כשמתרגלים - מתמכרים אליו. אפשר ממש להרגיש איך הוא חודר לתוך האוזן, השקט הזה, מחלחל אל עור התוף ומעסה אותו מבפנים, מנחם אותו על הדציבלים האגרסיביים שחבטו בו ללא רחמים לאורך כל היום.
אבל מה שהופך אותו לכל כך חזק, זו העובדה שהוא לא נשאר שם, באזור עור התוף, אלא גם מחלחל פנימה, לתוך נשמתך. כתוצאה מכך, הווליום הכללי שבו את מתנהלת בחייך צונח בחצי. זה לא אומר שאת אדם פחות חרוץ או פעלתן, אלא שמשהו במקצב הפנימי מוריד הילוך. מוטת הכתפיים מתעגלת, הבעת הפנים מתרככת. ככה זה. כשלא צועקים לך באוזן, את יכולה להירגע ולהקשיב.
אבל השקט המדברי - ואת זה גיליתי רק אחרי שנה - יכול להיות גם חסר רחמים. כי אחרי שהרעש הלבן הודמם, והסחות הדעת סולקו מהדרך, את מגלה, לרוב זוועתך, שאין יותר לאן לברוח ואת חייבת להתמקד. תובנות ורגשות שפעם יכולתי להדחיק לתוך הסחות הדעת של העיר, צפים ועולים כמו שמן על מים. תכונות אופי לא מוצלחות. הרגלי חיים לא נכונים. טעויות וגם הצלחות. געגועים לחברים שהקשר עימם ניתק, שמחה על ימים טובים, סקרנות כלפי התחלות חדשות. הכל מרגיש חזק יותר, כשהשקט עומד מסביב, איתן ושקוף כמו קרחון בלתי חדיר.
בתל אביב מעולם לא הצלחתי להשיג את השקט הזה - לא מבפנים, ולא מבחוץ. איך אפשר, כשבחוץ מחכה עולם גדוש ברעש, פיתויים וקסם? ועכשיו, אין הנחות יותר. אני רואה ומרגישה הכל, או לפחות המון. ואגב, זה לא תמיד קל. לפעמים אפילו מתיש. אחרי הכול, למי יש כוח לכל השקט וההתבוננות העצמית הזאת?
אבל זה הכול עניין של ווליום, תבינו. אני תופסת היום את מה שלא תפסתי אז: שאני צריכה המון המון שקט, כדי לשמוע את עצמי. מתברר שהנשמה שלי קצת ביישנית. היא לוחשת. ובעיר יש יותר מדי רעש, אז אני לא שומעת כלום. גם ככה יש לי אוזן אחת דפוקה, שלא כל כך עובדת. לפיכך, עד שאני לא אשכנע את נשמתי להגביר את קולה, או את תל אביב להנמיך את הווליום - אני לא זזה מכאן לשום מקום.

* שתל אביב חיה בסרט, אבל לא במובן שהיא חושבת -

אני לא מכירה אף עיר בעולם שמותקפת בתוך מדינתה כמו תל אביב. אני לא מכירה אף עיר בעולם, שצברה כלפיה כל כך הרבה טינה וזעם - כרעיון וכמתחם גיאוגרפי. כמובן, לא גרתי בארצות הברית מעולם (או בכל מדינה אחרת לצורך העניין), ואין לי מושג איך תושבי אלבמה, נניח, מתייחסים לניו יורק המעטירה - אבל יש לי תחושה שזה לא לגמרי דומה. גם עכשיו, כשאני כותבת את המילים האלו, זה נשמע לי הזוי ומשונה מאין כמותו. כלומר, זה לא בן אדם, שאפשר לתעב באופן אישי, סתם כי הפרצוף שלו לא בא לכם טוב בעין. כולה עיר. ועוד עם מלא קקי של כלבים. ובכל זאת, אין סוף לדיונים, למגזינים, לאתרים, לפאנלים. חלקם סוגד ומשמר את האתוס, חלקם האחר משמיץ, מאשים ולועג.
נשאר, אם כן, רק לנסות להבין מה יש בתל אביב, שכל כך מקומם עליה אחרים. הטיעון הבסיסי מוכר ושחוק: תל אביב משמעה אסקפיזם, בועה, יוקר מחיה, עצלות וניתוק, הדוניזם ופינוק. כל מה שמרגיז את הישראלינה הממוצעת שאינה תל אביב. התשובה התל אביבית, מצדה, שחוקה לא פחות: האסקפיזם הוא אסטרטגיית הגנה מפני מציאות ישראלית שהיא כל כך בלתי נסבלת ובלתי נתפסת, עד שאין לך מושג מאיפה להתחיל לפרק אותה, ולפיכך עדיף פשוט להימנע ממנה לטובת חגיגה עד דלא ידע - בילויים, סקס, סמים ותת-תרבויות חתרניות לרוב.
שני הצדדים, לתפיסתי, חוטאים לאמת. ראשית, תל אביביים, בניגוד למה שנהוג לחשוב, עובדים מאוד מאוד קשה. לפחות התל אביביים שאני מכירה. אחרי הכול, כדי לתחזק את יוקר המחיה המפלצתי שלהם, עליהם להרוויח מספיק כסף, וכיוון שרבים מהם לא בורכו בהורים עשירים, ועדיין חשוב להם לגור בתל אביב - מסיבות מקצועיות, חברתיות, אישיות וכו' - הם עובדים כמו משוגעים כדי להמשיך להיות מסוגלים לגור בה. ליחידים ספורים מתוך מאות ממכריי התל אביביים יש דירה בבעלותם בתל אביב. רובם ירשו אותה מסבא או סבתא, שניים רכשו אותה בכוחות עצמם. השאר שוכרים ובוכים.
ומאידך, יש גם כמה אמיתות קשות שתל אביב תצטרך ללמוד לקבל על עצמה. בראשן עומדת ההבנה - האובייקטיבית - שהיא סוג של עיטוש לעומת בירות גדולות אחרות בעולם.  אומרים שאין לנו במה להתבייש. וזה נכון, באמת אין. אבל ליטול קורה מבין עינינו - בהחלט כן. תל אביב עיר מהממת. סיכמנו כבר שאני מתה עליה. אבל בואו נצא מהסרט. היא לא ברלין, פריז, ניו יורק או טוקיו ואף לא אמסטרדם. היא תל אביב, לטוב ולרע. עיר בירה בלבנט, עם כמה טוויסטים מגניבים, וגם כמה פחות. וכל זה לא חדש, כמובן, אלא טענה מוכרת.
הבעיה עם תל אביב, זה שבתפיסה העצמית שלה - היא לגמרי ניו יורק. וגם זה בסדר, לכוון גבוה ולשאוף לגדולות. אבל בגלל שהיא משוכנעת בעליונותה בכל התחומים על פני שאר חלקי ישראל, היא מפגינה סקרנות מעטה מדי כלפי התרבות, סגנון החיים ותפיסת העולם של כל מה ומי שנמצא מחוץ לה. וכשאני אומרת מחוץ לה, אינני מתכוונת לרמת גן, גבעתיים והרצליה, ברשותכם.
מה שמצחיק בתל אביב, זה שהיא עיר וואנאבי, שמזיעה ממאמץ. היא נוהה עם הפנים החוצה, במקום פנימה. בעודה עומדת בגבה אל מדינת ישראל, היא כאילו מתחננת שאיזו מדינה אירופית תבחין בה ותאמץ אותה אל חיקה כעיר לוויין, כי היא נורא חיננית ומגיע לה. יש בכך, תסלחו לי, משהו קצת פאתטי, שהופך אותה לטריטוריה מתגוננת, מתנשאת ומתנכרת. כי כידוע, מי ממלא את תל אביב? מעט מאוד תל אביביים שנולדו בה, אלא מהגרים, שהגיעו אליה מהפריפריות, מערי לוויין, מקיבוצים וממושבים. ומה הם עושים בסופי השבוע ובחגים? עולים על האוטובוסים, על מוניות השירות, על רכבים שכורים במבצע, ונוסעים למשפחות שלהם.
ומה הם עושים שם, בבית הולדתם? סובלים יומיים-שלושה, וסופרים את הדקות עד שהם יוכלו לברוח בחזרה לתל אביב, שם יוכלו שוב למכור לעצמם שהם כבר לא החנון המחוצ'קן שלא הצליח להשכיב אף אחת בקיבוץ, או לחילופין - הנערה הפריפריאלית השמנמנה עם הגשר על השיניים, שכולם חשבו שהיא מטומטמת. לא, עכשיו הם חדשים, ונוצצים ומבטיחים: עורך דין מצליח עם לופט בפלורנטין, וטוסטוס מדוגם, ושלוש בחורות לזיין במקביל, או מנהלת הפקה ב"ביפ", שגרה עם שותפה בזמנהוף-שלמה המלך ויוצאת עם הברמן מה"סלון".
אלוהים יודע כמה טיפוסים כאלו פגשתי במהלך חיי בתל אביב. תמיד תהיתי איפה הם התחילו, איזה ילדים הם היו, מה הביא אותם לכאן. האם הם בעצם רחוקים מליון שנות אור מכור מחצבתם, האם גם הם ממציאים את עצמם מחדש. האם יום אחד הם יתעוררו, וירגישו שמשהו בתוכם מת, בלי לדעת למה.
מה אני מנסה להגיד? שתל אביב מנתקת אנשים מעצמם. רוב תושביה מגיעים אליה כדי להמציא את עצמם מחדש, ולומדים מהר מאוד לבוז לכל מה שהוא אינו "תל אביב" (ואם אפשר בכלל להגדיר כזה). הם כמעט לא יוצאים מתל אביב, כי לרובם אין רכב. הם לא באמת מכירים ערים או יישובים אחרים, והטבע מפיל עליהם אימה, אלא אם כן הוא מגיע בתוך מלון חמישה כוכבים או בסיני. ובעיקר, כל מה שאינו תל אביבי, לתפיסתם, מזכיר להם את הבית - והבית, כידוע, הוא זיכרונות ילדות שאנחנו לא בהכרח אוהבים.

מכבסה תל אביבית יצירתית במיוחד

טבע מדברי יצירתי במיוחד (שדה בוקר)

אין לי פתרונות קסם להציע. אני גם לא חושבת ששתי תרבויות הקצה האלו - תל אביב ופריפריה (בהגדרתה הרחבה) - צריכות או מסוגלות להתמזג זו בזו. זה בסדר גמור שהן קיימות, ושונות כל כך זו מזו. אבל מה שכן הייתי רוצה, ואולי זה קצת היפי מצידי, זה שהן לפחות יהיו קצת פחות עוינות ומאוימות, וקצת יותר סקרניות ומכבדות, אחת כלפי השנייה. במילים אחרות, שתל אביב תוציא את הראש מהתחת ותבין שיש מקומות לא פחות - ולמעשה, הרבה יותר - מגניבים לגור בהם ממנה, ושבפריפריה יבינו שהעיר היא לא מקום של פלצנים עצלנים עם פוזה, אלא כוכב הישרדותי קשה, עם חוקים מורכבים, שצריך ללמוד איך להתנהל בו.
גם מבחינה חברתית, שני הצדדים יכולים לתרום זה לזה יותר. "עניי עירך קודמים", גורס התנ"ך, השאלה היא מי בדיוק הם עניי עירך. תל אביב היא בהחלט עיר שיודעת להירתם למטרות חברתיות. הנה, ראו את העובדים הזרים, או את "מרק לוינסקי", הפרויקט המופלא שמאכיל פליטים מורעבים שקופאים מקור בגינת לוינסקי במהלך החורף ובכלל. לו היו תושבי תל אביב מגייסים ולו מקצת מהאנרגיות האלו גם לטובת התחברות והתגייסות לטובת אחיהם הפריפריאליים - ולהפך - אולי הייתה כאן מדינה קצת יותר נחמדה.

אפילוג

"אינדיקאט" הוא מרכז חדש לסדנאות תסריטאות בתל אביב, שיזמה והקימה עדי זינגר-חוגרי, אישה שקומתה הזעירה וקולה הדק מסתירים מאחוריהם נחישות, מקצוענות וחזון מגובש ונטול שמץ ציניות. הסדנאות מיועדות עבור יוצרים, במאים, תסריטאים ומפיקים, שמעוניינים לשייף את כלי הכתיבה שלהם או ללמוד כלים חדשים, וכן מיועד ליצירת שיתופי פעולה בין יוצרים, שמעוניינים לאחד כוחות ו/או להציג את הפרויקטים שלהם בפני מפיקים בתעשייה.
בשלב ראשון, מציעים ב"אינדיקאט" ארבע סדנאות שונות: פיתוח תסריט לסדרת טלוויזיה, פיצ'ינג, עריכת תסריט, ותסריטאות למתחילים - כולם מובלות על ידי תסריטאים ויוצרים בכירים ומנוסים בתעשייה. את הסדנה האחרונה, תסריטאות למתחילים, או בשמה החינני יותר לטעמי, "התחל כאן" - תנחה אמתכם הנאמנה, שזו אני.
במילים אחרות, אם יש לכם מליון רעיונות לסרט/סדרה ואתם לא מצליחים להתחיל להניח אותם על הדף (או על צג המחשב); אם אתם כבר כותבים ורוצים לסגל לעצמכם מיומנות כתיבה נוספת; אם יש לכם תואר ראשון בתקשורת/תיאטרון/אומנויות ואתם מסתובבים ב"שכונה התסריטאית" אבל רוצים גם לשכור בה דירה בכבוד - קרי, להתמקצע בתחום כראוי - אתם לגמרי מוזמנים להצטרף, או ליידע את מי שנראים לכם מתאימים. המקומות כבר כמעט מלאים, ובקרוב נצא לדרך. האמת? מרגש.

הלו, חברות, גם אתן מוזמנות

למה אין לי טור בעיתון (פוסט ביניים כועס)

לו הייתי אישה מסודרת, הייתי מגישה לכם קודם את חלקו השני של הפוסט הקודם (6 דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה). אך כיוון שאני לא אישה מסודרת, ובימים אלו אני גם די כועסת, אני מאמינה שתסלחו לי אם ארשה לעצמי לחרוג מעט מהנושא.
בעצם, אני לא עד כדי כך מתרחקת ממנו. הדיון התמקד בתובנות שאפשר להפנים לגבי העיר הגדולה, רק אחרי שעוזבים ומתבוננים בה במבט חדש. הרשו לי, אם כן, להגיש לכם פוסט מיוחד לגבי התובנה הרביעית, ואולי החשובה מכולן:

* התקשורת היא האמ-אמא של התל אביבית.
במילים אחרות, זה לא רק שהרבה עיתונאים מתעצלים להזיז את התחת שלהם מהמחשב, וזה לא רק שתסריטאים ובמאים רבים הם קטני דמיון והשקפה. המצב חמור הרבה יותר מכך. מבחינת רוב אמצעי התקשורת שעבדתי בהם, בין אם כעיתונאית, כתסריטאית או כעורכת, אין דבר כזה, פריפריה. היא לא קיימת. מדובר בכ-60 אחוז ממדינת ישראל, שפשוט מחוקה מהמפה שלה.
מתי הפריפריה מתקיימת? כשהיא עונה על הקלישאות שדורשים ממנה. כשהיא מפגינה מצוקה שמצטלמת היטב. כמו למשל ויקי כנפו, קלישאת אם-כל-המצוקות, או לואיס מ"מחוברים", קלישאה - לא מוצלחת, אגב - של נער פנימיה אבוד. הפריפריה מורשית גם להתקיים במדיה בתור נוף שמצטלם היטב כמו ב"פלפלים צהובים" - סדרה עם אפס התייחסות לסביבה שבה היא מתרחשת, כאילו שהערבה זה הירח ולא חבל ארץ עצום בגודלו עם כ-60,000 תושבים, או להבדיל - ב"תמרות עשן", שם משמשת הפריפריה הצפונית כמסך ירוק דקורטיבי ברקע. אין מה לומר, הפריפריה זה לוקיישן נהדר. מצטלם יופי, כל הטבע והעוני הזה. רק למה זה כל כך רחוק?
אבל עזבו, אולי באמת לא צריך ללכת רחוק כל כך. במקום דרמות ישראליות, הביטו נא בכתבת חדשות ממוצעת בערוץ 2 ו/או 10, אין ביניהם הבדל בנושא זה לצערי, בבואם לגשת לנושא כלשהו הקשור במצפה רמון. ערוץ 1 בכלל שובר שיאים של גרוטסקה. זה תמיד מתחיל בשוט של לשכת התעסוקה המקומית - הספסלים ריקים, או עמוסים לעייפה, תלוי בהגיג הצפוי והשחוק על אבטלה שהכתב מעוניין להצמיד לויז'ואל - אם כי לעתים, הם מעדיפים דווקא משפטים קולוסאליים, כגון "במצפה רמון לא מאמינים יותר להבטחות", כאילו שחצי היום שהם ביקרו בעיירה, ושאותו בילו בעיקר בשתיית אספרסו בקפנטו, הסמיך אותם לנציגיה.
גם אני לא מוסמכת לדבר בשמה של מצפה רמון. ומעולם לא התיימרתי. אבל מה שכן רציתי לעשות, כמעט מהשנייה שנחתתי כאן, הוא לכתוב טור בעיתון. טור על החיים בפריפריה, של תל אביבית בדימוס. בשנה האחרונה אני חווה דרך חתחתים חסרת תקדים, בניסיונות למצוא בית תקשורתי לטור הזה. הדרך הזו מלמדת אותי שיעורים מאוד מכוערים על המקצוע שלי, שכנראה מעולם לא הייתי לומדת, אלמלא הייתי עוברת לכאן. הדרך הזו אף גורמת לי, בשנה האחרונה, להרגיש מובכת, מבוישת, מנוכרת וזועמת כלפי אנשי המקצוע מהמילייה שלי, בברנז'ה העיתונאית והטלוויזיונית, כפי שמעולם לא הייתי.
אני אומרת מראש: ברור שאני רוצה טור גם בשביל עצמי. אדם שרוצה טור בעיתון, עושה זאת גם כי הוא רוצה במה, חשיפה, תהילה, אהבה, מה שתגידו. יכול גם להיות שכתיבתי אינה לטעמם של העורכים שאיתם דיברתי, וגם זה לגיטימי (אם כי להגנתי ייאמר, שלפחות שלושה מהם אהבו את טורי הדוגמה שכתבתי והביעו עניין לפרסם אותם). כל אותם עורכים, יכולים היו - ועדיין יכולים - לפרסם טורים של כותבים אחרים מהפריפריה. אבל לא עושים זאת. אני פניתי אליהם לא רק כי רציתי לקדם את עצמי, אלא כי סברתי אז, ואני סוברת גם היום, שהחיים בפריפריה הם הרבה מעבר לבדיחות ולקלישאה, ושהם מלאי חיים וצבע ועניין, כמו גם סיפורים חדשותיים אמיתיים, שאף אחד אינו שומע עליהם, ושאם אין להם ייצוג בתקשורת, אז שלפחות יהיה טור.
עובדות יבשות: בארבעת עיתוני סוף השבוע הגדולים - ידיעות, ישראל היום, מעריב, הארץ - ישנם טורים אישיים לרוב, המייצגים כמעט כל מגזר אפשרי באוכלוסייה: דתיים (חנוך דאום, סיון רהב מאיר, ואלו רק דוגמאות אקראיות), ערבים (סייד קשוע כמובן), סלבז לרוב (קרן פלס, שלמה ארצי, גורי אלפי, ועוד ועוד), אנשי רוח (אריאל הירשפלד, מאיר שלו, דורון רוזנבלום), ימנים (חגי סגל, בן דרור ימיני), נשים (בהנחה שמתייחסים אליהן כמגזר, ע"ע לילך סיגן ובילי מוסקונה לרמן במעריב, נרי ליבנה בהארץ ועוד) - אבל נחשו את מי לא מצאתי?
חשבתי שעורכי העיתונים הרבים ששוחחתי עימם מודעים לעובדה, שזו אחת הנקודות החלשות שלהם. שהם מודעים לכך שהפריפריה היא אחד מתחומי הסיקור המוזנחים ביותר בעיתונות הישראלית, ואגב - גם אחד מהנושאים המוזנחים ביותר בסדרות הטלוויזיה הישראליות, שיודעות להתייחס לכל מגזר אוכלוסייה אפשרי חוץ מאלו שגרים בפריפריה (ולא, הסדרה "המשאית" לא נחשבת). אבל מתברר שלא זה ולא זה. הם לא מודעים, וגם לא אכפת להם.
העורך הראשון שפניתי אליו היה עמית שהם, אז עורך "ז'ורנל", מוסף התרבות של מעריב. הוא היה העורך היחיד - היחיד! מתוך שורה של עורכים בכירים שאפרט מיד - שהבין תוך שניות על מה אני מדברת, מת על הרעיון, טיפח וקידם אותו ברצינות ובמסירות ותכנן לפרסם אותו בהקדם. הוא הבין שחיי הפריפריה הנם תרבות שלמה, עשירה ומשמעותית, שאינה באה לידי ביטוי בתקשורת הישראלית בכלל, וזיהה את נקודת התורפה הזו. אבל כבר אז התחילו לעשות לו את המוות במעריב, ולא הרבה זמן אחר כך הוא החליט לעזוב את העיתון.
נטע ליבנה, עורך סופשבוע, היה אדיב ונעים, אבל מעולם לא החזיר לי תשובה. כחודש אחר כך, ראיתי שעלה טורה החדש של לילך סיגן במוסף שלו. אני מניחה שלפרסם שני טורים, ועוד של שתי נשים, היה קצת יותר מדי עבורו, או עבור הבוס האמיתי במעריב בימים אלו - ע"ע ניר חפץ. דדי מרקוביץ, עד לא מזמן עורך המוסף לשבת של מעריב, גם אהב את הטור בכל ליבו ורצה להעלות אותו לאוויר מיד. מצד שני, כבר אז רמז שלא בטוח שיישאר בתפקידו, ואכן, באופן לא מפתיע, אחרי חודשיים, גם הוא פרש ממעריב.
ל-7 ימים לא פניתי, כי אינני שלמה ארצי, או ראש הממשלה הבא, או דנה ספקטור. וכי נראה לי שהפריפריה מעניינת אותם כשלג דאשתקד. לעומת זאת, בהחלט פניתי לאביב הברון, עורך המוסף הפוליטי. תשובתו, המובאת כאן במדויק, היא דוגמה לכל מה שאני מנסה להסביר בפוסט הזה:

הי אליען,

כצפוי, כתוב חמוד מאוד ואכן מכניסנו לעולמה של פריפריה (שהרי פריפריה, כמו שכולנו יודעים, זה מאוד "חמוד").

אבל זה לא מתאים באופי למוסף לשבת, עוד לפני שמניתי את כל המגבלות האחרות:

אנחנו כולה 28 עמודים, כבר יש שלושה טורים ועוד אחד בדרך, התקציב דל וכו וכו.

מבחינת התוכן, נראה לי שזה יכול להתאים לזמנים מודרנים של קרינה (קרינה שטוטלנד, עורכת מוסף הנשים השבועי זמנים מודרניים). שמא תבדקי אצלה

תודה בכל אופן

אביב  

אין לי טענות לאביב הברון, או למגבלות שהוא פועל בתוכן, שאני בטוחה שהן לא פשוטות. אבל בחייאת, בעיות תקציביות זו לא הנקודה פה. הטור הזה לא מעניין אותו. הפריפריה מעניינת לו את הביצה השמאלית. הרי גם אם הוא לא אוהב את כתיבתי, זה לא שהיו לו במוסף טורים על פריפריה לפני שפניתי אליו. אותו מוסף פוליטי-חברתי מוערך וידוע, עם שלל כותביו, מכל קשתות האוכלוסייה, לא העלה על דעתו בשום שלב להעניק במה ולו למייצג אחד מהפריפריה. ואנחנו מדברים פה על מגזר עצום, מהותי, הכולל מאות אלפי אנשים, שהמחאה החברתית רלוונטית לו יותר מכולם. הנה, רק לפני שבועיים פורסמה במוסף בעריכתו כתבה (מצויינת) של עודד שלום, על המאבקים הכספיים סביב עיר הבה"דים, שעתידה לשנות את חייהם של עשרות אלפי תושבי הפריפריה באופן משמעותי.
וכמובן, זה תמיד נגמר בזה שמישהו - אינני מתפלאת שזה הברון, במקרה זה - מפנה אותי למגזיני הנשים. כי מה, אני אישה. אני אמורה לכתוב במגזין נשים, לא? ואל תבינו לא נכון: לכבוד הוא לי לכתוב במגזיני נשים, ואף עשיתי זאת במשך שנים. אבל את הטור הזה אני לא מוכנה לפרסם במגזין נשים. אביב הברון מוזמן לפרסם שם את טורו האישי, אם הוא רוצה.
אני, לעומת זאת, דורשת הפעם במה בפופיק של הקונצנזוס. כי יש מה לספר על הדברים שקורים כאן, וכי הגיע הזמן שיקשיבו ויידעו: שאין כאן רופא אחרי השעה שבע בערב בשל אוזלת ידן של קופות החולים, ויום אחד ימות פה תינוק ורק ככה יקום קול זעקה אמיתי; שאספקת הגז של עיירה שלמה, יותר מ-6200 איש, תלויה באדם אחד מבוגר ועייף ששמו אלברט, בשל שחיתותה של אמישרגז; שעשרות אנשים כבר נהרגו או נפצעו כאן על הכביש בתאונות עם גמלים, כי משרד החקלאות מסרב להסדיר את מעמדם בחוק. שהקומבינות והשחיתויות שנרקמות כאן לעתים גורמות לשערות לסמור רק מלשמוע עליהן.
יודעים מה? עזבו את מצפה. זה לא המקום היחיד. לא חסרים עוד ערים בפריפריה ולא חסרים עוד סיפורים. אבל אין מי שיפרסם: בדה-מארקר אמרו שאין להם תקציב. לגלובס לא פניתי, וגם לא לישראל היום, כי בזמנו, כשהיו לי דין ודברים איתם, לא נרשמה כימיה הדדית ביני לבין העורך עמוס רגב (מעניין למה). כך או כך, באף אחד מהמקומות לא ראיתי טור מייצג מהתחום, למרות שלפחות שניים מהעיתונים - דה-מארקר וגלובס - מתיימרים לעסוק בנושאים שרלוונטיים לפריפריה מאוד. נכון להיום, מתקיים דיאלוג עם הארץ. עדיין לא ברור מה הוא יניב, אם בכלל, בטח אחרי הפוסט הזה. וזה בסדר, אני אחיה עם התוצאה, לא משנה מה היא תהיה.
אבל אני באמת תוהה, מה אומרים לעצמם עורכי עיתונים, במיוחד במוספי סוף השבוע ובמוספים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים, כשהם מביטים על הגיליונות שלהם: האם הם באמת לא רואים את הפיל הלבן הענק, שעומד מול פרצופם? האם באמת יותר דחוף להם להעניק במה לכל נושא רלוונטי שבעולם - פליטים, עובדים זרים, תככים פוליטיים, ראיונות עם סלבז ואיומים צבאיים - רק לא לעניי עירם? האם הם באמת לא מבינים שמתרחשים חיים שלמים, עשירים וחשובים, מחוץ לגבולות גדרה-חדרה?
אותם עורכים לא רק מקוממים אותי, הם מעוררים בי זעם ובוז. ברור לי היום, שהם כבר מזמן לא עיתונאים, אלא פקידי תקשורת קטנים ופחדנים, שאין להם יכולת לראות את הדבשת של עצמם. ואל תדאגו, אני מאשימה את עצמי לא פחות מאשר אותם. לפני שנתיים, עניתי על אותן הגדרות בדיוק. ממעטת לצאת מתל אביב, לא באמת יודעת מה קורה מעבר לרדיוס של גוש דן, וגם לא ממש אכפת לי. ההאשמה כלפי התקשורת שהיא תל-אביבית, לפיכך, היא האשמה נכונה לחלוטין. אשמנו. פשענו. אתם לגמרי צודקים.
אבל מה שבאמת מטריד בכל העסק, הוא חוסר המודעות. אנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים. ומבחינתי, זה החטא החמור מכולם. אם מישהו מהעורכים שדיברתי איתם היה מודה באוזלת ידו בתחום הזה - מילא. אם מישהו מבין גורמי השידור שניסיתי לעניין אותן בסדרה על החיים בפריפריה לא היה נרדם לי בפרצוף - מילא. אבל רובם ככולם כל כך שבויים בשבלונות החשיבה הצרות של עצמם, שזה מייאש.
תנו לי להבהיר לכם משהו: הפריפריה לא תישאר כזו לנצח. ישראל היא מדינה קטנה, ערי המרכז שלה עולות על גדותיהן וגבולות גדרה-חדרה יהיו חייבים, לא משנה איך ומתי, להתרחב. מה שנראה לכם היום רחוק ונידח, יהפוך לבסוף לעיירות לגיטימיות ומשגשגות. דימונה כבר בדרך לשם, וגם ירוחם - על אף כל בעיותיהן. בעיירות האלו יושבים האנשים שמצביעים לביבי נתניהו, לש"ס ולליברמן, ולא משנה מה. בעיירות האלו יושבים האנשים, שמחשבים כל עשר אגורות. בעיירות האלו נמצאת המדינה שלכם. אז אולי הגיע הזמן שתוציאו את האצבע מהתחת, ותתחילו להסתכל להן בעיניים.

6 דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה - חלק 1

אני אוהבת את תל אביב. זה לעולם לא ישתנה. גם שנתיים של מגורים במדבר לא שכנעו אותי, שיש עיר יותר בועטת, מצחיקה, אכזרית, רעבה ותזזיתית יותר ממנה. בטח לא בישראל.
כשעזבתי, נדרתי ביני לבין עצמי, שלעולם לא אשמיץ אותה. לא בגלל שחסרות סיבות טובות. כולנו יודעים שלא חסרות. זה פשוט נראה לי קל מדי.
אני מכירה את התהליך הזה, שחווים לא מעט נוטשי תל אביב: הם מתאהבים במדבר, או בכפר, או ביישוב הקטן שלהם ליד הרי ירושלים, ודי מהר נהיים טיפוסים צדקנים ונודניקים, שנואמים בלהט על "אוויר צח ואיכות חיים" ותוהים "איך אפשר לחיות בתוך כל הרעש הזה?".
שיקפצו לי. מאז שעזבתי את תל אביב, אני אפילו נהנית ממנה הרבה יותר. בכל פעם שאני מגיעה אליה, היא יותר יפה, יותר אטרקטיבית, יותר מסקרנת. בביקוריי המוגבלים, הקצרים, אני יכולה להתענג על כל מה שטוב בה, מבלי לסבול מכל מה שמעצבן ומרגיז. רוב הזמן, אני מרגישה כמו מישהו שהגיעה למסיבת חתונה של האלפיון העליון, זוללת את כל הקוויאר והסשימי, גומעת את כל השמפניה המשובחת, רוקדת בטירוף עם כל הבחורים השווים - ואז חותכת הביתה, בלי להשאיר צ'ק.

לילה קשה, אה? 

איך הולך הסודוקו? חנות בנווה צדק

יש סיכוי שלגדל ארבעה בוקסרים ביחד לא היה רעיון כזה טוב? גן מאיר

חצר תל אביבית מהסוג שמתחבא ומפתיע אותך ביופיו ברגע הכי לא צפוי

אבל עם הזמן, וכמעט נגד רצוני, הצטברו בי כמה תובנות פחות חיוביות על תל אביב. זה לא שחיפשתי אותן, כמו שהן פשוט צעקו את עצמן החוצה. "היי, שימי לב", הודיעו, ולמרות שממש ניסיתי - לא הצלחתי להתעלם מהן. זה נשמע כמו התנצלות, אני יודעת, אבל לא זו הכוונה.
לפעמים צריך לצאת החוצה מתוך עצמך, כדי להבין מה לא עובד. אנשים נוסעים להודו/דרום אמריקה/ניו-זילנד בדיוק בשביל זה: לקחת הפסקה מהחיים, להתבונן קצת מהצד. אם תרצו, אפשר להתייחס למצפה בתור הודו של תל אביב. אסתטית, הן אפילו קצת דומות. טוב נו, לא ממש, אבל הבנתם את הכוונה.
רק כשיוצאים מהעיר הגדולה, מסוגלים להתבונן עליה אחרת, ולהתייחס לראשונה - ובאופן ענייני - לכל הטענות שמושמעות כלפיה באופן תדיר. נו, אתם מכירים את הגבבה הלעוסה הזו: תל אביב היא בועה, כולם סמולנים שיושבים בבתי קפה ולא עובדים; התשקורת היא תל אביבית; כולם בעיר מסוממים ומזדיינים אחד עם השני. ועוד היד נטויה.
אז מה גיליתי?

* שהשפע של תל אביב מבלבל ומנוון 
בתל אביב יש - או לפחות נדמה לך שיש - הכול. אף עיר אחרת בארץ לא מנצחת את היצע אפשרויות הצריכה של העיר הזו. אוכל, אופנה, תרבות, שווקים, יד שנייה, בילויים, ספורט - תוציאו כרטיס אשראי, מישהו כבר ימצא עבורכם תירוץ מספיק שווה לגהץ אותו. במדבר, לעומת זאת, אחד המונחים המרכזיים שמעצבים את חייך - לטוב ולרע - הוא ה"אין". אין רעש, אין פקקים, אין צפיפות. אבל באותה נשימה, גם אין קניונים ושופינג, אין מסעדות ובתי קפה, אין קולנוע ותאטרון.

קניון בתל אביב. באמת חשוב איזה? טוב, אז מרכז וייצמן

כלי קרמיקה בנחלת בנימין. לתיירים ותושבי חוץ בלבד

שוק לוינסקי. אחד מכל שלושה כלבים בפלורנטין משתינים
על השקים האלה

די מביך להודות, אבל בחודשים הראשונים מצאתי את עצמי גולשת באינטרנט ומחפשת על מה לבזבז את הכסף שלי. כשהכסף נגמר, סתם מילאתי טפסי הזמנה מקוונים באי.ביי ובאמזון ולא שלחתי אותם. די מהר הבנתי: אני פשוט חייבת לצרוך משהו, מתוך הרגל. אפילו כאן במצפה מצאתי מה לצרוך. דברים קטנים, טיפשיים, שאני לא באמת צריכה: שמיכת פליז מהסופרמרקט; תיק רקום מחנות יד שנייה; בושם מבית המרקחת. המעבר החד הזה, מהשפע האדיר של ה"יש", אל הריק העצום של ה"אין" - שיבש את כל המערכות ופשוט השאיר אותי בקריז.

ובפינת הנוסטלגיה - היינץ וקלוגס מציגים: הדור הבא של הצרכנות. האיש מאחור במעיל העור נראה לי חשוד, אגב

אבל מה שנחמד בהיעדר שפע, במיוחד כזה שנמשך לאורך זמן, זה שהוא מלמד אותך למצוא את סיפוקך בדברים אחרים, שלא כרוכים בצריכה. לבשל. להחליף בגדים עם חברות, או לקפוץ לחנות היד שנייה המעולה של אתי, שמחיריה נושקים לרצפה. לטייל. לקרוא. לעבוד בגינה. לעשות קומזיצים. חברים. סרטים. לבהות. וכן, לפעמים גם להשתעמם. כאילו שבתל אביב זה אף פעם לא קרה. בעצם, אני זוכרת היטב מה קרה, לא פעם, כששעמם לי: הלכתי לדיזנגוף סנטר, לשופינג.
אני גם זוכרת היטב את תחושת הריקנות שמילאה אותי, בכל פעם מחדש, אחרי מסע שופינג פרוע במיוחד. ואוהו, אני התמחיתי בהם: יכולתי לגהץ 2500 שקל בשעתיים, בלי למצמץ, במחי סיבוב אחר צהריים אחד בקניון. זארה, מנגו, אייץ' אנד אם, טופ שופ, ניין ווסט. חמישה תשלומים ללא ריבית. אולי שישה. לפעמים הבגדים נשארו בארון עם טיקט. לפעמים הם נלבשו פעמיים שלוש ולא יותר. לפעמים, אם קרה נס, הצלחתי לשמור על הקבלה,  ואז להחליף ולקחת זיכוי, שאולי איבדתי, ואולי לא, ואם בכל זאת הצלחתי לשמור עליו - לעולם לא מצאתי משהו שאהבתי לפני שפג תוקפו.
ואז סיגריה של אחרי שופינג, ותחושה חמוצה של סתמיות, והידיעה שמחר יגיע טלפון מהבנק - או שלא, תלוי בכמה מינוס נמצא החשבון - אבל בעיקר, משהו עמוק יותר שמכרסם למטה, עמוק בשיפולי הבטן, ולא יכול שלא לתהות:
האם זה באמת מה שאמור לשמח אותי? לשדרג את הסלולארי שלי מדי חצי שנה? לטוס לחו"ל מדי חג? לרכוש אייפד מזורגג? מכונת אספרסו מדונדשת? ובכל זאת אני קונה, וחברותיי ומשפחתי גם. וכולנו משווים, ומתייעצים, ומבררים איפה כדאי יותר. למה? מתי הפכנו לאנשים שכל מה שמעניין אותם זה לקנות משהו? מתי האפשרות של  ל א   ל ק נ ו ת   נהייתה אופציה לא רלוונטית?

מייבש כביסה. חבר משפחה

אני לא אומרת: חפצים זה כיף. זה נעים, ומקל על החיים משמעותית - רק זה כשלעצמו עשוי להסב שמחה מסוימת. אבל מי מכם יביט באלבומי התמונות שלו בעוד כמה שנים, ייאנח, ויגיד לעצמו: "אח, איזה מהמם היה המייבש הזה, אין דברים כאלה"? חפצים הם כולה חפצים. לא אנשים. לא זכרונות. לא חיים.
תחשבו על זה. מתי אתם שמחים? באמת באמת שמחים? ברגעים הכי גדולים - והכי קטנים - של החיים. למשל, כשנולד לכם ילד. כשהתחתנתם. או לחילופין - בשקיעה מקסימה על חוף הים, או בבקתה קטנה בהרים בחו"ל, או סתם בבית עם מישהו אהוב. מתי בפעם האחרונה רכישה של מייבש כביסה אשכרה גרמה לכם שמחה טהורה ומשכרת? מי מכם מצא את עצמו הולך ברחובות שיכור מאושר, ומהרהר לעצמו: "יש! מייבש!" אם כבר, זה דומה יותר לסיפוק נעים ורובוטי, מנותק, שצף בתוך המוח, כמו לסמן וי.
לא אגיד לכם שאני לא נהנית משופינג מדי פעם. שופינג זה תמיד כיף. השאלה כמה ואיפה. נניח, כשאני נכנסת לעזריאלי היום, נהיה לי רע. האמת, תמיד רע לי כשאני בעזריאלי. זה הקניון הכי קלאוסטרופובי, חנוק ולא נעים שאני מכירה. אחרי שנתיים במדבר, להיכנס לתוך היכל הצרכנות המטורף הזה, זה כמו לקבל פליק משטר של מאה דולר על שתי הלחיים. האורות צועקים, הרמקולים נובחים, האנשים דוחפים, החנייה מבלבלת. תוך חמש דקות נעלם כל חשק לקנות משהו, וגם כשיש - האפשרויות כל כך רבות, שאני הולכת לאיבוד. התוצאה: אני ממעטת ללכת לקניונים, אם בכלל. כשאני כן הולכת, אני יוצאת משם אחרי שעה. כל פרק זמן ארוך מזה, אני פשוט חוטפת כאב ראש.

עזריאלי. מפחיד

אני לא רוצה 200 אופציות שמתחרות על הארנק שלי בצעקות. אני לא רוצה גם וגם וגם וגם וגם. לא רק בגלל שאין לי מספיק כסף לצרוך את כולן - אין לי כסף לקנות אף אחת מהן, אבל ניחא - אלא כי מספיקות לי שלוש-ארבע אופציות, חמש מקסימום, וזה יופי. זה הרי אף פעם לא נגמר, לא? הצרכנות מזינה את עצמה, ללא הפסקה. שהרי בחודש הבא תירכש חגורה שתתאים לשמלה החדשה, או גדאג'ט משלים לגדאג'ט מהחודש שעבר, וטרנינג שלא משלים כלום אבל יירכש סתם כי הוא היה נוח וזול, וכי היד כבר מושטת באיזו אוטומטיות קהת חושים אל הארנק, ושולפת משם את כרטיס הפלסטיק, שכבר דהה בחלקו מתנועת השיוף המאונכת הזו, שאמורה להסב איזה עונג שלא ברור מהו, אבל הוא אף פעם לא מחזיק מעמד מעל 60 שניות גג.
ההפסד המשמעותי של השפע הוא לא רק במירוץ הצריכה שהוא כולא אותך בתוכו, אלא בכך שהוא מסרס את האפשרות לגלות שמחה, הנאה וסף ריגוש שהם פשוטים, צנועים, סבירים. קשה מאוד להתענג על פרוסת חלה מהסופרמרקט עם חמאה של תנובה בעיר שבה אפשר לרכוש חלה צרפתית אורגנית מ"לחמים" ולמרוח עליה חמאה הולנדית מיובאת. הנפש לעולם לא מסופקת. תמיד מחפשת את הטעם החדש, חותרת אל העונג הבא. אז במקום להמשיך הלאה, אולי הפתרון הוא לפעמים דווקא להסתפק במועט מבחירה. כי על אף שהחלה השנייה תהיה בריאה, פריכה ומשובחה יותר, וגם יקרה פי שש, לחלה של הסופר יהיה טעם אחר: גרוס, בסיסי, לא בריא בעליל. טעם שיש בו המון המון שמחה.

* שלמרות הכל, אין על חוף הים של תל אביב
כן, ברור שיש חופים יותר יפים בארץ. יותר נקיים, שקטים, פראיים. פחות מבותרים בגסות על ידי פרוייקטי נדל"ן חמדניים. אבל דווקא החופים הקטנים, הרועשים והדחוסים של תל אביב, על גבם כל משתזף נלחם כדי להשיג לעצמו פיסת חול פנויה, בזמן שהמצילים המתחכמים חופרים לך במוח ובקבוק בירה עולה בקיוסק 25 שקלים, נתפסים בעיניי היום כאחד המקומות הכי חינניים בעיר.
כאן אין הבדלי מעמדות: כולם  שווים, חולקים ג'וינט ופירות חתוכים, מחליפים שמשייה מיותרת במחצלת פנויה. ברור לכולם, שלאף אחד מהם אין זכויות יתר על משאב הטבע החינמי הזה, כי כל איש ואישה נמצאים כאן מסיבה אחת ויחידה, זהה ומאחדת: הרצון הבסיסי, הקמאי, להיות קרובים למקור מים טבעי.

דייגים, שמים מסנן קרינה?

חוף גורדון בשנות הארבעים

שבת ביולי

תצלום של גיל ירום

יש סיבה שכל התיישבות אנושית מתרחשת תמיד ליד מקור מים. לא רק בגלל ששום דבר חי לא יכול להתקיים בלעדיהם, כמו בגלל שמשהו בנשמה קצת מתייבש ומצטמק כשגרים רחוק מדי ממים. לא ידעתי את זה, ולכן לא יכולתי להעריך עד כמה אתגעגע לחוף ים. במיוחד כיוון שכשגרתי בתל אביב, לא הייתי מאלו שהולכים אליו כל יום, וגם לא כל שבוע או אפילו כל חודש. אבל הידיעה שהים נמצא שם, שקיים בעיר כיוון אוויר שפתוח אל המערב, וגלים שעוגבים על חול, ולחות סמיכה שמזכירה את נוכחותו של הים כל הזמן - די בה כדי ללחלח את הנשמה מבפנים.
לא שאין מקורות מים במדבר. יש ויש. אבל הם נדירים ולא תמיד נגישים. הייתה בריכה טבעית מדהימה ביופיה במחצבה, אבל היא יבשה. כשיש עונה גשומה, בורות לוץ (לא רחוק מבה"ד 1) מתמלאים, וכיף שם. ישנו גם מעיין עין עקב ליד שדה בוקר, כעשרים דקות מכאן. וישנו, כמובן, הים באילת - שלא לדבר על סיני - מרחק שעתיים גג מהבית. וגם - אם כבר בענייני מים - שתי בריכות עירוניות, אחת מהן ממש מעולה. אבל אף אחת מהאופציות האלו לא תשווה לאפשרות לרדת מהבית שלך, עם מגבת על הכתף ונגן מוסיקה, לצעוד רבע שעה, ולתפוס לעצמך פיסת חול מפוייחת מול הגלים.

* שאדיבות היא לא לבביות (או: כן, תל אביב מנוכרת)
הייתי צריכה לצאת מתל אביב ולגור כמעט שנתיים במצפה כדי להבין, לראשונה בחיי, שאורח החיים העירוני מזגג אותך. את כלל לא מרגישה שאת מצופה בזיגוג הזה, כיוון שהוא מאוד דקיק, שקוף וצונן, כמו חלונות כפולים, אך הוא מקים חיץ בינך לבין העולם. זה חיץ של אדיבות נעימה, מעט קרירה, מעט מתנשאת. אדיבות תל אביבית.
אין לירושלמים, או לחיפאים, את האדיבות הזו. היא שמורה לתל אביביים בלבד. אישית, מעולם לא חשתי בה לפני כן. אפילו התקוממתי כנגד כל מי שטען שתל אביביים הם לא נחמדים. אבל הנה, הפעם זה קורה גם לי, הרגע המייבש הזה. אני נכנסת לבית קפה תל אביבי ("הנרייטה") בסוף נסיעה ארוכה היישר ממצפה רמון, האנרגיות עדיין מדבריות, הקצב איטי, הלב פתוח ושמח. "אהלן", אני מכריזה בקול מתרונן, שמתגלגל בכל רחבי בית הקפה. כל המלצרים, ארבעה במספר, מרימים אלי עיניים תמהות, מחליפים ביניהם מבטים. "היי", עונה בשקט מאופק אחת מהם, מתולתלת עם גשר על השיניים. היא נחמדה אבל לא בצורה מוגזמת, שחס וחלילה לא אתבלבל ואחשוב שהיא ממש שמחה שבאתי. אני מסתכלת עליה ונזכרת: שכחתי, הפאסון. לא יותר מדי לבבית. לא יותר מדי משוחררת. כמו חלונות כפולים, ציפוי הדאבל גלייז מצנן באופן מיידי כל מגע שחורג מתקשורת אנושית אסופה ומנומסת, שיש בה מרחב בטחון גדול בין אדם לאדם. אני מלקטת את עצמי ביעילות. "נכון שאת מביאה לי מאפרה?" אני מחייכת אל המלצרית, משפיטה אותה במתיקות חצי-מתנצלת, מסמנת לה שהתאפסתי, ובעיקר מזכירה לה מי פה הייתה תל אביבית לפני מי.

חלונות בזיגוג כפול. יעיל מאוד אם גרים מעל שוק לוינסקי. פחות יעיל בתקשורת עם בני אדם

מי שגר בתל אביב, עושה את זה (גם) כי הוא רוצה את הפרטיות והמרחב שלו, להיטמע בתוך ההמון ושאף אחד לו יתעלק לו על הנשמה. תל אביביים רבים היגרו אליה כדי לברוח מהשעמום, המחנק והבינוניות של ערי הלוויין, היישובים הקטנים, הקיבוצים והמושבים, להמציא את עצמם מחדש, בלי עבר ובלי דעות קדומות. בחירה לגיטימית, כמובן. אבל לאווירת ה"קחו ממני צעד אחד אחורה בבקשה" יש גם מחיר. כי הריחוק האדיב והצונן הזה, בין אדם לאדם, ההקפדה הכל כך חמורה על שמירת מרחק - יוצרת גם חוסר פרסונליות.

אבל את יכולה לשלם בחריימה. מניסיון, זה עובד!

קחו את באר שבע, למשל. עיר די מכוערת, לצערנו, אבל אנשים נחמדים בטירוף.  אין אצלם דבר כזה, לכבד את הספייס של האחר. לא שמעו על הקונספט. במילים אחרות, בקשי מבאר שבעי הוראות הגעה לקניון שליד התחנה המרכזית, והוא לא רק יסביר באריכות, אלא גם ישרטט מפה, ישאל מה בדיוק את צריכה בקניון, ויידחף לרכב שלך כדי להראות לך בדיוק איפה זה. לפעמים זה מצחיק, לעתים זה מעיק, אבל זה כל הזמן מאוד פרסונלי, מחוייך ובגובה העיניים. אף אחד בבאר שבע לעולם לא יענה באדישות: "ישר ושמאלה, ותשאלי שם".

(המשך בשבוע הבא)





* הערת מערכת בחמישה חלקים:

5 סיבות לכך שאני לא כותבת פוסטים בתדירות גבוהה יותר:
- כי אני כותבת לאט. תמיד כתבתי לאט, גם כשעבדתי ב"מעריב". להגנתי אומר, שאף על פי כן, מעולם לא איחרתי לדד-ליין. או לפחות הזהרתי לפני כן. את מועדי ההגשה של הכתבות שלי קבעתי מראש למאוחר ביותר שאפשר. כשהעורכים התלוננו, אמרתי שאפשר להקדים, אבל אז אאחר בהגשה, ואני לא מאחרת דד ליינים, אז חבל. הלוואי שהייתי כותבת מהר יותר. היה קל יותר לכולנו. במיוחד לי. לפיכך, בתשובה לשאלותיהם של כמה וכמה מקוראי הבלוג הנאמנים, זו (אחת) הסיבות העיקריות לכך שהפוסטים מאחרים להגיע מדי פעם.
- כי אני מנסה להתפרנס בין לבין.
- כי אני עצלנית.
- כי אני עדיין מתרגלת לעובדה שיש לי בלוג, וגם די מתקשה עם התמונות (די! באמת? לא ניחשתם, נכון?)
- כי יש לי חיים.
ואף על פי כן, תודה שאכפת לכם, ותודה שאתם רוצים ממני יותר. אני מבטיחה להשתדל.