יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

בארץ הברושים המתים* (חלק א')

13 עצי ברוש מתים. זו התמונה הראשונה שאני זוכרת, כשפקחתי את העיניים בפעם הראשונה במצפה.
זה די מדהים, כי בכלל לא הבחנתי בהם לפני ששכרתי את הבית.
כשהגעתי לכאן, הייתי כל כך מוקסמת מהנוף אל המדבר, מהבית הקטן ובעל הפוטנציאל, מהשלט הקטן והמפוייח שהזהיר: "זהירות, כלב נושך" וכל כך לא הסתדר עם הכלבון הטיפשי שאני מגדלת - שהעצים המתים פשוט נמחקו, איכשהו, משדה הראייה שלי.
כלומר, ראיתי את החצר שבתוכה הבית שוכן, והבחנתי שאין סוג של טינופת שלא התקבץ אליה: אמבטיות ואסלות שבורות, שקיות וכוסות פלסטיק, מחצלות מתפוררות ורשתות צל קרועות, גרוטאות מתכת וכיסאות תלת רגליים, קוצים יבשים וצואת כלבים.
אבל בכלל לא שמתי לב לגולת הכותרת: הבית מוקף בטבעת של 20 עצים - שני אקליפטוסים ענקיים, קליסטמון, פלפלון, וכל השאר ברושים.
היום אני יודעת שזה בגלל בעל הבית, דויד, איש צבע קבע בפנסיה, שבילה את רוב חייו בבסיסים צה"ליים מוקפים בעצים, התאהב בקונספט - והחליט שהוא רוצה לעשות את אותו דבר אצלו בבית.
אבל בית להשכרה הוא לא בסיס צבאי, והשוכר שגר כאן לפניי החליט להתקמצן על המים ולא להשקות את הגינה במשך שלוש שנים, מה שגרם למותם בטרם עת של כל הברושים (חוץ משניים, ששרדו כנגד כל הסיכויים).
בעיקר לא ברור לי איך הצלחתי לפספס מחזה זוועה שכזה: 13 גופות צפודות של ברושים, חנוטות על עומדן, לאחר מוות מייסר בצמא.
רק בבוקר הראשון שלי כאן, כשהקצתי משנתי ויצאתי אל הגינה, פתאום זה הכה בי. אני מוקפת בעצים מתים. הם לא רק מדכאים ומכוערים, אלא גם מסתירים חלק גדול מהמדבר. והם מתים, קיבינימט. מי רוצה לחיות בבית שמוקף בעצים מתים?
אני לא ממש מבינה בדברים האלו, אבל די בטוח שזה הורס לך את הקארמה.

החצר הקדמית, לאחר ניקוי ראשוני.
אם תשימו לב - רוב העצים מאחור מתים או גוססים.
מתחת לעץ התמר במרכז, בנינו ערוגה חדשה (תמונה למטה)
                                          
שני הברושים ששרדו, והשלט הטיפשי "זהירות כלב נושך"
בצד ימין: עץ הרימון, עירום מעלים (ולמטה - בגרסתו המפוארת)
                                                   

את הטינופת לא צילמתי. לצערי, ואולי לשמחתי

                                 
וזה הברוש המת הכמעט אחרון, שנפל במהלך סערה ורק בנס לא הרג אף אחד

***************************************

הייתי שמחה לספר לכם שעוד בתל אביב נהגתי לטפח צמחים באהבה ובקפדנות, אבל שתי אדניות מתות שהשארתי מאחוריי בפלורנטין ללא כל סנטימנטים, יספרו לכם שלא היה לי מושג בגינון לפני שעברתי לכאן. גם היום אינני בדיוק מומחית בתחום, ומעולם גם לא תכננתי להפוך לכזו. פשוט הייתי חייבת להיפטר מהעצים המתים.
או כך, לפחות, אמרתי לעצמי כשכל הסיפור התחיל.
אחרי שנוריד את העצים המתים - גיבשתי עם עצמי תוכנית כללית - ניפטר על הדרך מכל אביזרי האינסטלציה ומשאר סוגי הטינופת, כדי שאפשר יהיה לחיות כאן כמו שצריך.
לפיכך זימנתי את אנדריי, בחור צעיר שלומד ריקוד בהאנגר אדמה, גם כי הוא חתיך וגם כי לא באמת חשבתם שאנסר 13 גזעים של עצים מתים בכוחות עצמי, נכון?
עבדנו יומיים רצופים, אנדריי ואני, מעשר בבוקר ועד חמש בערב. אנדריי, שאין לו מי יודע מה מוסר עבודה, הלך וחזר מדי פעם. חלק מהזמן המשכתי בלעדיו, ולעתים עבדנו במקביל, כל אחד בחלקתו.
הוא גודם וסוחב, עוקר ושובר, גזעים ואמבטיות, ענפים ואסלות.
ואני, מצידי, מגרפת את הזבל לערימות מתגבהות במהירות מבהילה, ואוספת אותו לשקיות ניילון. עבדנו בשקט. גם ככה אנו לא מכירים. מילות נימוסין הוחלפו בין לבין. בקבוקי מים התרוקנו. פירות נאכלו. השמש עלתה, קפחה ושקעה. אנדריי פרש, ואני המשכתי.
26 שקיות זבל הוצאתי מהחצר שלי, וזו הייתה רק הנאגלה הראשונה. המשכתי לנקות, בכל יום קצת, עד ששבוע לאחר מכן הגיעה לביקור כל משפחתי בהרכב מלא, כולל אח גדול ואחיינים. רק אחרי ששינסנו מותניים כולנו יחד - מאחרון האחיינים ועד אבי ואמי - הצלחנו להשלים את המשימה ולפנות את כל הזבל מהחצר.

*******************************

דברים משונים קורים, כשאת מבלה ימים שלמים בניקוי אדמה.
את לומדת להכיר אותה. היא כבר לא סתם אדמה, קרקע שאת דורכת עליה, חול שנכנס אלייך הביתה וצריך לטאטא. היא אדמה ש ל ך. כמובן, בתוקף חוזה שכירות. וגם לו היית רוכשת אותה, מעולם לא באמת הייתה שלך - ולו במובן המוסרי - אבל האדמה הזו, ברגע זה, עכשיו, היא כבר לא רק שטח, אלא מרחב עם נוכחות. כזה שיש בו חיים ומשמעות.
בכל זאת, עבדת כל כך קשה כדי לנקות אותה. במו אצבעותייך - הפצועות, המאובקות, כי כמובן שלא שמת כפפות - אספת ממנה את כל הזוהמה.והנה היא סוף סוף נגלית בפנייך, ערומה וצמאה, פצועה ומוזנחת. אדמת מדבר.
אני מחפשת את הצ'ופצ'יק הלבן הקטן, כמו שדוד הסביר לי, ומסובבת אותו ימינה. שריקות קולניות מתחילות להשתעל מתוך החול, ומתוכו מזדקפות שתי ממטרות קטנות, שמתחילות להסתובב בעליזות ולהתיז מים. במקביל אליהן מפעפעות טפטפות שחורות-עין, מימיהן נספגים במהירות באדמה. מה אתם יודעים. אפילו מערכת השקייה יש כאן.

היא שותה עוד ועוד, האדמה, ואני מטיילת באיטיות לאורך השבילים, מסתכלת על המים שנספגים, חשה סיפוק משונה. אותו סיפוק שאני מרגישה כשאני מקשיבה למישהו צמא מאוד, שותה כוס מים קרים אחרי המתנה ארוכה.
בבוקר למחרת, כשאני מתעוררת, אני מגלה עוד חידושים, שלא ראיתי קודם - בין אם בגלל שהסתתרו מתחת לזוהמה, ובין אם פשוט בגלל שלא השכלתי לראותם:
עץ רימון שהצליח לשרוד למרות הכול, ואפילו הניב רימונים נהדרים; בוגונביליה שפורצת מתוך האדמה כמו כף יד של אדם שנקבר חיים, ולפיכך זכתה לכינוי "פרדי קרוגר"; כמה קקטוסים; ארבעה שיחי הדסים; שתי אלות המסטיק וחמישה דקלים - כולם מיובשים למוות ומתחננים על חייהם.
בעבר, סיפרו לי, הייתה כאן גינה מפוארת, עם עצי שזיף ומשמש ואפרסק ושקד ותאנה. עכשיו כולם מתו. אבל האדמה עדיין חיה, היא רק צריכה שישימו לב.

גם את צריכה שישימו לב אלייך, ניסיתי נואשות לעצור את מה שכבר קלטתי שאין דרך לבלום בשום אופן, וזה לא תמיד קורה. מה לעשות, החיים קשים. זה לא אומר שאת צריכה עכשיו להתחיל לשתול מלפפונים. בקושי לחתוך סלט את יודעת. הפרח היחיד שאת מכירה זה וורד. גרניום במקרה הטוב. ובגינה יש קומפוסט. וקומפוסט עושים מזבל. וזבל זה מגעיל. ומה בדיוק, תתחילי לעדור לי ערוגות עכשיו? איפה את חיה? אין לך זמן וכסף לזה.

וכל זה, האמת, היה אפילו די נכון - אלמלא הייתי פוגשת את אילה.

(וקצת תמונות מהיום, בשביל הפיתוי):

ככה נראה עץ הרימון כשהוא פורח ושמח, וברקע נתלה גם ערסל.
את הבוגונוויליה פרדי קרוגר טרם צילמתי, והעוול יתוקן בקרוב

 את הערוגה הזו כבר בניתי בכוחות עצמי (ובהדרכתה ועזרתה של אילה, כמובן). זו תמונה מהחורף שעבר.
היום היא כבר כוכבת פורחת

אחד הדברים המפתיעים שלמדתי על צמחים, זה שהם אוהבים חברה של צמחים אחרים, ומתקשרים נפלא אחד עם השני מתחת לאפינו, בני האדם.
כך, למשל, הפטוניות והסיגליות האלו, שפשוט נראות כאילו כרתו ברית אהבים אמיצה מרגע שנפגשו


עץ התמר ממלא את הקרקע בשורשים, וקשה מאוד לשתול בה צמחים - כי הם נחנקים ולא גדלים.
הפתרון: צמחים משתרעים, פקעות ושתילים שאינם תובעים מקום רב. ביחד מסתדרים, איכשהו
חלון המטבח. כאן הוא באחד משיאיו.
מאז השתנה כל הרכב העציצים, לפי העונה, והיום יש שם יערה, בת-שבע ועוד אחד ששכחתי את שמו



* בלוג בשני חלקים. חלק ב' - על האש :)
** בבלוג הבא - תמונות גינה עדכניות.

12 תגובות:

  1. הבלוג שלך מקסים וכתוב נהדר. שירתתי שנתיים וחצי במחנה רמון הלא-רחוק (יחסית) לפני 21 שנים והיינו "קופצים" (חצי שעה נסיעה?) מן הבסיס לפאב העלוב של מצפה מדי פעם.

    עיר קסומה ומנותקת באופן עמוק ורחוק מישראל. אני מדמיינת את אוטובוס 60 (בטח לא השתנה) שעדיין עובר שם פעם בשעה ואותי בתור חיילת בצומת היציאה ממחנה רמון עומדת לבד ביום שישי בבוקר ותופסת טרמפים הביתה, כי למי יש סבלנות לחכות שם בחום ובאין כלום של האזור.
    אגב בחורף 1992, אם אני זוכרת את השנה המדויקת נכון, הכל כוסה שם שלג לכמה ימים. שלג במדבר זה המראה המרהיב ביותר בעולם.
    אם תצלמי ותעלי קצת תמונות, זה יהיה עוד יותר מענג לקרוא.

    השבמחק
  2. היי טל,
    ראשית - באמת לא השתנה כלום :) קו 60 עדיין חי ובועט, כלומר - מקרטע ומשתעל, כהרגלו.
    שנית - תודה מכל הלב. שימחת וריגשת.
    שלישית - אני עדיין חולמת על שלג שיירד כאן. מאז שעברתי למצפה טרם ירד כאן שלג, אבל עוד לא איבדתי תקווה.
    אני מאוד רוצה להעלות תמונות, אבל משום מה אתמול הבלוג לא איפשר לי לעשות זאת, ואילץ אותי לכתוב בפורמט HTML בלבד, ללא תמונות.
    אני עדיין מתרגלת לכל העסק, וכטכנופובית בגמילה, אני לומדת לאט לאט...

    השבמחק
  3. אני גם רוצה תמונות לספק את היצר המיידי, אבל כשאני חושב על זה, אז בעזרת התיאורים הציוריים שלך, שיותר חזקים מכל תמונה, הולכת ונבנית לה איזה מקונדו מדברית פרטית שלך בדימיון שלי ומקבלת צורה מוחשית יותר מפוסט לפוסט. אז בקיצור, דעותי חלוקות בנושא העלאת התמונות.. אם היית ציירת הייתי מציע לך להעלות ציור/רישום.. אם אני הייתי צייר, הייתי שולח לך איך אני חושב שהמקום נראה. סביר להניח שלא היה קשר בין הציורים.. או שכן?
    שבת שלום רוח מדברית.

    השבמחק
  4. ערן - פגעת בול בפוני :)
    הרבה פעמים אני מרגישה שהתיאורים שלי, בכל מה שנוגע לגינה - גדולים יותר מהגינה עצמה. זה קורה פעמים רבות בכתיבה.
    ואז, כשמגיעות התמונות, הן מקטינות את הדבר עצמו.
    אבל - (ובמקרה הזה דווקא יש)
    אחרי שנתיים של עבודה, הגינה גדלה ומתפתחת ומלבלבת יותר ויותר, ואני מאמינה שבקרוב היא עשויה להשתוות לדמיון שאותו היא מפתה.
    שורה תחתונה - הוספתי תמונות :)

    השבמחק
  5. לא יודעת איך הגעתי לכאן, אבל אני אחזור.
    בין כל השינויים שמנית כאן, וקראתי את כל הפוסטים שפרסמת, לא התייחסת לאחד: הכתיבה שלך השתנתה, הפכה שופעת ורחבת ידיים כמו המדבר, עם נשימה ארוכה ובלי שום נסיונות להרשים.

    השבמחק
  6. ליאורה רוזנפלד-סופר5 בנובמבר 2011 בשעה 1:25

    פוסט קסום במיוחד, ובכלל הבלוג הזה שאב אותי עכשיו לקריאה רצופה ומענגת. הכנות, החום. המדבר הולם אותך:-)
    מקדישה לך את המילים המופלאות של אהוד בנאי:
    הלב שקפא הפשיר
    לא חוזר לעיר
    ממשיך ליסוע...

    השבמחק
  7. כתיבה נהדרת. ממש כיף לקרוא. גם ובעיקר כמי שחי במדבר כל החיים ולא רואה את המדבר כמוך. מחכה לפוסט הבא

    השבמחק
  8. רוני - תודה מכל הלב :) חתיכת מחמאה כשזה מגיע ממך.
    ליאורה ויואב - גם וגם. פוסט שני - בקרוב מאוד.

    השבמחק
  9. אני רואה שכולם חוגגים פה מתחילת החודש ואני יודעת רק מהיום. אחחח, העלבון.
    בכ"מ,מז"ט מז"ט ובהצלחה

    השבמחק
  10. דבורקה, זה לגמרי באשמתי. טרם השתלטתי על אמצעי היידוע וההפצה באופן שוטף. ותודה מכל הלב - על הטיפים העיצוביים ועל הפרגון :))

    השבמחק